נכתב בדם: לוחמי סיירת שקד חוזרים ליומן שכתבו במלחמה

דני פרל החוויר כשרציתי לשאול את היומן ליומיים, גג שלושה. הוא ביקש שאשאיר בביתו שבמושב מזור טבעת נישואים, אולי שעון יקר ערך, וגם אז לא היה שקט, נרגע רק כשהסכמתי להסתפק בעותק שהיה לו על המחשב.

מתחילת חודש אוקטובר 1973, במשך 50 שנה, סוחב איתו סא"ל (מיל') פרל את היומן לכל מקום. כל מי שהסתובב ליד זחל"ם 2 של פלוגה ד' בסיירת שקד, יחידה 424, ידע שהוא יכול לכתוב כאוות נפשו ביומן, ואם מישהו רוצה לדעת איך נראית מלחמה בזמן אמת - זהו מסמך מרתק ואותנטי הכתוב בעט, בטוש ובדם לוחמים.

"בימיה הראשונים של המלחמה היינו בבסיס טסה בסיני, והיתה הפגזה", הוא נזכר. "נכנסנו לבונקר שהיה גם מטבח וראיתי ספר תפריטים זרוק. לקחתי וכתבתי עליו '732', מספר הרישוי של הזחל"ם, הוספתי 'שייך לדני פרל, רחוב הרקפות, גבעת נשר', כדי שאם יקרה לי משהו, שיידעו לפחות להיכן להחזיר. הוא היה עטוף בניילון נגד מים וסולר ואמרתי בפלוגה 'מי שרוצה - שיכתוב בזמנו החופשי'". לפתע נראה שהוא מתקשה לעצור את הדמעות כשהוא אומר: "מבחינתי זה עמוד האש".

לפני כמה שבועות כינס פרל ארבעה מחבריו לזחל"ם: ישי אראל, שהיה חובש ולוחם בצוות; יהודה מושקוביץ, בן מחזור שנקרא להתייצב היישר מחופשת השחרור כשפרצה המלחמה; דסי פולקמן, שהצטרף למשוריין לאחר שהכלי שלו נפגע; וצבי גילת, אז חייל צעיר שטרם הכיר ריח קרב. "הייתי טוראי, שנה וחודשיים בצבא", מספר גילת. "הגעתי לבסיס בטסה ב־12 בצהריים, התחלתי להרכיב חגור, ובשתיים פרצה המלחמה. אמרו 'אתה בצוות של פרל'. לא הכרתי שם כמעט אף אחד".

"השעה 14:00, אנו נמצאים בפתח ואדי ג'ידי לאחר סיור עשיר בממצאים. פרל מזהה מטוסים תוקפים את הבונקרים שעל ההר, ביניהם את שלנו. להתפזר!!! אנו מתרגשים ומכוונים את המאגים, מסתתרים מתחת לשיח בגובה ברזנט. אנו מקבלים פקודה לזוז לצומת, שם אנו מחפשים את המלחמה" פרל, (06.10.1973)

"איך הכל התחיל?" - ביקש פרל (71) לתת פתיח כשנפגשנו בביתו של פולקמן. "הייתי אז מפקד מחלקה, סג"מ בן 21, והמ"פ אלי שגיא ביקש ביום חמישי 'סע מחר לאום חשיבה', שהיה הבונקר של פיקוד דרום, העיניים של המדינה. אמר שאפגוש את הקמב"צ, ולמחרת נסרוק את ואדי ג'ידי הסמוך. מגיעים ביום שישי לאום חשיבה, ממש לפני כניסת יום כיפור, מקום שאמור לשלוט על כל תזוזה מצרית. קצין פתח את השער, הסביר היכן נעביר את הלילה והציע לעשות לי סיור. כלב לא היה שם, ושתבין - אנחנו ערב המלחמה.

"למחרת יצאנו לסיור באיזי. גילינו מערה עם שקי חשיש, קצת נשק. היינו מבסוטים. ישבנו כמה דקות לנוח וסמוך לשעה שתיים, בתוך הוואדי, שני מטוסים, אחד אחרי השני, הגיחו והפציצו את אום חשיבה שממול.

"מה קורה - יום כיפור היום? זה בכלל מיג? הם חזרו לגיחה נוספת. צעקתי לחבר'ה 'אכלנו אותה', כי את הציוד האישי השארנו בבונקר. הבנו שזה אמיתי.

"לא היה קשר, כאוס נוראי. כשעלינו לצומת כבר פגשנו שריונרים שהגיעו מהתעלה עם פצועים והרוגים. שאבנו דלק מהזחל"מים והכנו גוזניקים להנחית מסוקי פינוי, ובבוקר נסענו לטסה כדי להצטרף לפלוגה".

אראל (70), איש הייטק ובשנים האחרונות כותב מחזות, לא שוכח את פרוץ הקרבות. "לפני המלחמה דיבר איתנו אלוף אברהם (אלברט) מנדלר (שנהרג במלחמה, א"ל) ואני, רב"ט מושתן, קמתי ושאלתי 'מה יקרה אם המצרים יצלחו את התעלה?', מכיוון שעשינו סיורים וראינו תנועה בצד השני. מנדלר ענה: 'אין בעיה. יש גדוד שריון קרוב וכולנו יודעים שיש גם אמצעים מיוחדים'. זה נצרב אצלי. מאז למדתי לפקפק".

"היתה שאננות", מחזק אותו גילת (69), עיתונאי לשעבר והיום עוסק בחינוך. "הייתי במעוזים לפני המלחמה. אני זוכר מארבי לילה כשבצד השני ישבו מצרים ואחרי כמה שעות, כששעמם, חייל מצרי היה צועק מה היה עושה לגולדה ומישהו מהצד שלנו היה מחזיר. במעוזים הסתובבנו בתחתונים, ומי שהיה בתצפית לא כיוון את המשקפת שלו לתעלה אלא לכביש, כדי לראות אם מגיע מפקד לביקורת".

"כולם שמחים, עליזים, סוף־סוף נתנו לנו משהו לעשות אחרי השמירה שעשינו במשך הימים הקודמים. החלו לרדת פגזים והחבר'ה הורידו את הראשים. נעלם החיוך, אמנם יש תקווה בלב, אבל זה לא מה שחשבתי. הגענו עד לצומת המתחם. ארטילריה של המצרים יורדת עלינו. טנק נפגע מימין לזחל שלי, זלדה נסעה לחלץ את הפצועים. פתאום שרק משמאלנו טיל אדום, וכמה מטרים מאיתנו פגעה פצצת בזוקה בדיוק בצריח". פרל, (10.10.1973)

"טיל אדום", כתב פרל, כי אף אחד לא הכין אותו לעובדה שהטילים, שהקומנדו המצרי מכוון אל חיילי צה"ל, הם סאגרים. עד היום הוא לא משתחרר ממראה חוטי הניילון שהתעופפו מעליהם, חוטים שהנחו את הטילים בדרך לפגיעה בשריון הישראלי.

"מבין את המחדל? בחמ"ל הקדמי לא יכלו להגיד, 'יש סאגרים, תיזהר'?" פרל עדיין מתקשה לעכל. "בתדריך אמרו שיש פצועים במתחם ושצריכים לפנותם כדי שהקומנדו המצרי לא ייקח שבויים, אבל כשהטילים עברו מעלינו כבר הבנתי שזה גדול מאיתנו".

מושקוביץ (72), שהיה אז קיבוצניק מעין כרמל והיום מגיע ממשמר העמק, מתערב: "תחשוב שאתה נוסע במרובע מברזל. פרל הורה אז לנהג במכות על הכתף אם לנסוע ימינה או שמאלה, תלוי היכן הפגז נפל שנייה קודם לכן. לא זוכר אצלנו פחד, בגלל שהיתה הבנה שאין לנו השפעה על מהלך הדברים. ייפול עליך פגז או לא - זה כבר לא תלוי בנו".

גילת: "באחת מההפגזות נשכבתי מתחת לטנק שהיה באזור, כמסתור. פתאום מישהו תפס אותי ברגל, כנראה טנקיסט, ואמר 'בבקשה אל תעזוב אותי'. אמרתי לו 'אל תדאג' והרגשתי את הבדידות של חייל הנמצא לבד בתוך התופת". גילת מביט בפרל וממשיך: "לא כדי להתחנף אליך - לא הכרתי אותך לפני, אבל סמכתי עליך כמפקד. היתה לך מנהיגות טבעית שנורא החזיקה אותנו. לא יכול לדמיין איך היינו עוברים את המלחמה עם קצין שלא היינו סומכים עליו".

פרל מודה על המחמאה. שנים עברו מאז התראתה החבורה בהרכבה הנוכחי, ועדיין המלחמה מחברת ביניהם. "בקטעים שכתבתי ביומן ניסיתי להכניס הומור כי זו התרופה הכי טובה ללחץ, בטח כשאתה בין אנשים", מספר אראל. "אני זוכר הפגזה כבדה, כל אחד ניסה להתחפר באדמה הקשה. למרות הפחד אני מגיע מבית שבו אמי ניצולת שואה, ובאותו רגע אמרתי שזו הגנה על המולדת וזה מה שצריך לעשות למען העם היהודי".

"הדרמה של נפילת מוצב 'חיזיון' ליוותה אותנו במכשיר הקשר, גסיסתו של מוצב. מדוע לא ביצענו ניסיון להצילו? מה קורה לנו? גם מוצב 'מצמד' נפל, רק מ'פורקן' הצליחו אנשים להתחמק. נתפסנו עם המכנסיים למטה, לא מאורגנים ולא מוכנים. הגווארדיה הוותיקה תפסה את מקום הפיקוד הנוכחי... הם מדברים גבוהה־גבוהה על דברים שתלושים מהמציאות בחזית. איפה דיווחי האמת המדויקים שהיו נחלתנו במלחמת ששת הימים?". קציר, (12.10.1973)

אותות המלחמה מופיעים כבר בתחילת היומן: האבידות, חוסר האונים והאמון המתערער במנהיגות ובראשי הצבא. "הטראומה הראשונה שהיתה לי אלה הודעות הקשר של נפילת מוצב 'חיזיון' בתעלה", אומר מושקוביץ. "אתה יושב בזחל"ם, שומע זעקות ולא יכול להתקרב, ולאט־לאט הקול שם הולך ונחלש, ואז שקט. היה לנו כעס גדול על מפקדים, בעיקר על גורודיש, שהיה אלוף פיקוד דרום, בניגוד לאריק שרון, שאותו הערצנו. זוכר שבאחד הימים הכוחות היו תקועים בפקק עצום וגורודיש עבר בג'יפ עם החפ"ק ונסע בלי קסדה. טירונים צעקו 'גורודיש, שים קסדה'. כאילו מה, יעצור וישפוט אותנו? טירון לועג לאלוף הפיקוד".

פולקמן נזכר: "כינסו אותנו במין מחפורות והשמיעו לנו בקשר חיילים מצרים שצועקים 'מים, מים', כאילו הם גוועים בצמא ועוד רגע נסוגים. מילאו אותנו בשקרים. היה לי אז כעס רב על דיין, גולדה. על כל ההנהגה".

"במרחק של כמה מאות מטרים, ליד ערימה של תחמושת המתפוצצת ללא הרף, רץ אדם, רץ ללא הפסק והרסיסים רודפים אחריו. אנו אוספים אותו. זה עמרי, בן מחזור, חבר. בעיניו אני רואה את הפחד והאימה, את אי־ההבנה. הוא מספר לי בהתרגשות איך נקלע לתחמושת ואיך ברח ממנה והוא אומר לי בחצי פה: 'באלוהים, איך אני שונא את המלחמה'. מי לא?

"אחר כך נכנסים ממש לאש, הפגזים מתפוצצים מרחק מטרים ספורים מאיתנו, לא יותר, שריקה והורדת ראש ועוד שריקה. אחר כך עולה בלהבות הזחל של שגיא ואיתו כל הטובים, כל היפים שהיו בו, שהפכו בן־רגע מכוער לשחורים ולמפוחמים, לפצעים פעורים ולשמות. המלחמה והאש ואתה, בן אדם בסוף בכל זאת. 'באלוהים', הוא אומר לי, 'אני שונא את המלחמה'". גילת (15.10.1973)

שלושה ימים לפני מותו כתב גם המ"פ אלי שגיא ז"ל ביומן: "להק מטוסי פנטום טסים מעלינו בגובה אפס. בן־שושן עוצר את הזחל"ם ונותן להם לעבור. מגיעה להם זכות קדימה. שגיא".

ב־15 באוקטובר, בזמן שהכוח היה בדרכו לפרוץ את הדרך לגדה המערבית של תעלת סואץ, פגע פגז מצרי בזחל"ם של שגיא והרג אותו ואת כל אנשי הצוות. "נסענו בשיירה, הוא היה הראשון, אני השלישי, והוא קיבל בומבה", נזכר פרל. "זה היה הסימן שלנו באותו לילה. כל הזמן אמרו בקשר 'אנחנו משמאל לאש', 'מימין לעמוד הבוער', ככה זיהו את מיקומך. עמרי עצמון, שהיה הרס"פ שלי, נהרג לי מול העיניים. אחיו, איתי, היה בחווה הסינית ובבוקר הגיע לחפש אותו. שאל אם מישהו ראה את עמרי. אף אחד לא רצה לבשר לו. ניגשתי, חיבקתי אותו ואמרתי שעמרי היה בזחל"ם והמלצתי לו לנסוע הביתה. מאז, בכל שנה, אני מקפיד לבקר את משפחת עצמון".

פולקמן: "היה כאוס מוחלט אחרי שהזחל"ם של שגיא נפגע. כל אחד תפס ערימת חול, וכל כלי שהתקרב לא ידענו אם הוא שלנו או של המצרים.פחד, ופגזים נופלים מסביב. פתאום נעצר לידי נגמ"ש, בהתחלה חשבתי שהוא מצרי, ואז מישהו צעק 'חייל, מאיזה כוח אתה?' אריק שרון. שפשפתי עיניים ואמרתי '424'. אריק שאל 'מי המפקד?' עניתי: 'המ"פ נהרג, אני לא יודע מי כעת האחראי'. שנים שמרתי את זה בלב, כי לא נראה לי הגיוני שאדבר עם שרון באמצע הקרב, עד שפגשתי בן מחזור ששאל 'זוכר שאריק עצר לידנו?' עד שמישהו לא אישר, לא האמנתי".

גילת מחייך ונזכר. "זוכרים איך מיקי נהיה נהג במלחמה?" הוא שואל את הנוכחים, שאכן לא יכלו לשכוח. "פינינו פצועים מהשריון לבית חולים שדה, ושם הנהג המקורי אמר 'לא חוזר איתכם, כואב לי הגב'. נכנס להלם. שאלו מי יודע לנהוג, ומיקי הרים יד. 20 שנה אחרי המלחמה מצאתי אותו במושב ליד אשקלון. רגלו היתה מגובסת. שאלתי 'מה קרה?' אמר: 'אל תשאל, חלמתי שאנחנו במקום שבו הזחל של שגיא נפגע, פרל ביקש שנצא מהרכב והדלת האחורית נתקעה. נתתי בעיטה שתיפתח. רק שזה היה חלום ובעטתי בקיר'. מיקי, הבן אדם הכי שפוי, ממה הכי פחד במלחמה? שמצ"ח יגלו שאין לו רישיון נהיגה על זחל"ם".

זו היתה אתנחתה קומית ברגע לא קל, ואז גילת ממהר להחזיר למציאות הקשה, שהלכה והתבהרה באותם ימים: "הגעתי לשבעה בביתו של שגיא והיה שם דני וולף, מג"ד ותיק, מיתוס. הוא אמר לנו שם, 'אתם לא מבינים איך המלחמה תשפיע על הדורות הבאים של המדינה, כי מי הולך הראשון, השדרה המנהיגותית, וכעת זו תהיה אחריותכם'. ככה הנחית עלינו את המשקל הכבד".

"דבר אחד לא יישכח ממני במהרה: זה היחס והטיפול שנתן פרל לשבויים שתפסנו הבוקר. זאת היתה הרגשה מצוינת לראות גם אדם אנושי שדואג ועוזר לאנשים פצועים ולשבויים, גם אם הם מצרים. הם מוכנים להקריב מיליון אנשים במלחמה נגדנו. אילו רק היו רואים איך הם נראים מתים או חיים. פרל שלח אותי להביא אלונקה וכשקצת התמהמהתי, שרק לי. נתן להם מים, דאג שיישבו בצל וטיפל בהם כראוי, לדעתי על כל פנים". גילת (21.10.1973)

דסי נזכר באירוע: "פרל לקח משאית, ישב על הגג ומילא אותה בשבויים. זה היה קטע הזוי". פרל כמובן לא שכח: "זה התרחש במתחם עם בונקרים. לי תמיד ישבו בראש שלושת השי"נים, ואם אתה לא שם לב אליהם אתה מקבל מכה בביצים - שאננות, שגרה ושחיקה. אמרתי לחיילים להתפרס בתצפיות, כי אם לא היינו דרוכים המצרים יכלו לשחוט אותנו במהלך הלילה. ראינו אותם יוצאים, קבוצה גדולה של 20 חבר'ה. הבאנו חובש שיטפל בהם אחד־אחד".

גילת זוכר את הקטע שכתב במעומעם, אבל מוסיף: "אני דווקא זוכר סיטואציה אחרת. עברנו באיזה מקום ושכב פצוע מצרי שהתחנן למים. דני נתן לו לשתות, אבל ראה שהמים יוצאים לפצוע מפתח בגרון כי הוא היה חתוך לגמרי, גסס. דני לקח את התעודה שלו, הסתכל. זה היה חייל מקהיר, אבא לילד, אבל ראו שהוא לא יחיה יותר. ירית בו".

פרל מייד הבין על מה חברו מדבר. "זו לא היתה המתת חסד. היה לו נשק והוא התחיל לזוז. רק בגלל זה. אמרתי שגם במצבו בן האדם יכול לגרום לנו נזק".

"חזרנו אתמול בלילה מהאזכרה של סידון, בקיבוץ שובל. קשה לתאר הרגשה כזאת, כאשר אתה עומד מול קברו של אחד שאתה מכיר כשלוש שנים. היה לי קשה לעכל שלא נוכל לראות אותו בינינו, אך אתה רואה את המציאות, ומה שנשאר זה שם, מספר אישי וקבר עטור פרחים. אם חזקה המנסה להתגבר על בכייה ליד הקבר. לאחר האזכרה עברנו למועדון של המשק, שם הכרנו את הוריו של סידון. רק למה מאורע כזה חייב להפגיש בינינו? נקווה שלא נצטרך לעשות עוד ביקורים כאלו". יהודה (20.11.1973)

ב־24 באוקטובר נכנסה לתוקפה הפסקת האש. החבר'ה סיפרו שלא היו חגיגות, ולאחד מהם זה יותר הזכיר את יציאת החיילים מהמחפורות בסיום מלחמת העולם הראשונה, אז גם החלו להבין מה עבר על המדינה. "הגעתי לפתח תקווה בטרמפים, ואמי קיבלה אותי בשמחה", מספר גילת. "מתברר שכל המלחמה היא עמדה על המרפסת, וכשירדו מסוקים לכיוון ביה"ח בילינסון התפללה שאני על אחד מהם, פצוע. רק אז התחלתי לחשוב מה עבר על העורף. אתה מבין שהם היו בחרדות לא נורמליות, ועל כל מי שהכרתי המלחמה השפיעה אחרת.

"המחזור שלי בתיכון, למשל, איבד רבים, ומדי יום זיכרון אנחנו נפגשים. לפני שנתיים הקדמתי להגיע לבית המארחת, שהיתה פקידה בבסיס בבלוזה. בצפירה היא נעמדה, דרוכה. שאלתי מה העניין, והיא סיפרה שכשהיא שומעת את הצפירה היא תמיד נזכרת. היא היתה פקידה שקיבלה ידיעות בקשר על הנעשה בגדודי השריון, ידעה שהחברים שלה שם. אתה אומר וואו, מה עבר על האנשים האלה".

שאלתי אם אחרי 50 שנה נשארה שריטה מהמלחמה. "זה האירוע המכונן של חיי", משוכנע גילת. "זה גרם לי להבין מה חשוב בחיים, מהו היחס לחברים. פתאום בגיל 19 אני אומר לעצמי שכל הספרים הגדולים שקראתי, הכל קורה גם לי. עברתי אהבה, הייתי עם אישה, חברים שלי מתו. אני מכיר הכל, עכשיו השאלה - איך להמשיך לחיות?".

מושקוביץ בחר בגישה אחרת. "המלחמה עברה לידי", הוא מחייך. "אני קורא עליה המון ולפעמים קצת מתפלא על עצמי איך היא לא השפיעה. זה כאילו שירתי שלוש שנים במדינה שחיה על מלחמות, אז גם אני הייתי שם".

אראל: "אני לא מתעורר בלילות, אבל יודע לכבד ולהעריך אנשים שחוו זאת בצורה אחרת. מה שלקחתי מהמלחמה זה פקפוק בשיקול דעת המנהיגות. ודבר נוסף, הייתי רוצה שיעריכו את הישגיה. אחרי 50 שנה כאילו יש זילות וברור לי שבסוף היא גם תישכח. עוד מעט דור הלוחמים ייעלם, לכן חשוב לתעד ולהבין שזו היתה אבן דרך בתולדות המדינה".

פולקמן אומר שחייו לא השתנו, אבל המשקעים בוודאי נשארו. פרל מבקש שנדלג עליו, אבל גילת מתעקש שמי שפיקד עליהם במלחמה יפרוק את מה שיושב על ליבו. "קשה לי", מודה פרל בקול חנוק. "במלחמה הייתי קפיץ דרוך, לא היה לי רגע דל. לא חשבתי על החיים שלנו, אלא על חוסר השליטה בגלל שראיתי את התנהלות המנהיגים, אנשי הצבא, הגנרלים - לא בשטח, אלא בחמ"לים. גן ילדים לא הייתי נותן להם לנהל. זה לקח אותי לפינה לא טובה. עד היום אני בוכה בלילות". הוא מוחה דמעה.

"זו האחריות שישבה על כתפיי כשאתה רואה שהמ"פ שלך נהרג והחבר'ה שהיו איתך אינם עוד". גילת, שחושיו העיתונאיים התעוררו, מביע הבנה: "אני מבין איזה אומץ נפשי צריך כדי לא להתפרק, ורוצה להגיד לך שהעובדה שהיית אז קפיץ דרוך נתנה לי שלווה".

פרל: "עד למלחמה החיים נראו כמו צחוק ילדים, אבל שם זה לקח אותי למקום אחר, ובכל זאת הקמתי משפחה. הרי בקלות יכולתי להתפרק. לכן אני פורק כיום בעשייה את מה שיושב עלי - אנדרטאות, הדרכת חיילים. העניין הוא לא לשבת עם עצמי ולהתייסר, כי כבר ישבתי, התייסרתי וגם טיפלתי".

למשך כמה שניות משתררת שתיקה, עד שגילת מדבר. "כשיצאת מהמלחמה קלטת את הממדים, שמעת על בני מחזור שנהרגו ועל כאלה שנפצעו", הוא מספר. "זוכר שהלכנו עם צביקה פוגל ז"ל וחומי לבקר את כצל'ה, ששכב בבית החולים. באנו עם מדי א' והופיע מולנו מישהו, ראה אותנו עם נשק ואמר לצביקה 'אחי, תירה בי', כנראה הלום קרב. פוגל, שהיו לו פני פוקר, ענה 'אחר כך' והמשכנו. אתה מבין שיש אנשים שנפגעו נפשית, ולא ראית את זה לפני כן".

"ספר יקר, בצער רב וביגון אנו נפרדים ממך ומצטערים גם שחייב אתה לקחת איתך את פרל (סוף־סוף הקידום תפס אותו). אז להתראות, ונקווה שיבוא במקומך ספר חדש שיביא איתו קצין גזעי כמו קודם. אז פעם נוספת להתראות והרבה ברדק בפלוגה א'". איתי (22.12.1973)

לא כל אנשי הזחל"ם יכלו להגיע למפגש. יש שחיים בחו"ל, אחרים המשיכו בחייהם, ויש גם את סא"ל אורי גייגר ז"ל, שנלקח בשבי במלחמת לבנון הראשונה ונרצח על ידי מחבלים ביוני 1982.

50 שנה אחרי - אלה כבר אנשים מבוגרים שראו הרבה בחייהם. יש ילדים, נכדים, יש את עתיד המדינה שמתערפל והופך כעת לא ברור. פולקמן התעקש להצטלם בחולצת "אחים לנשק". הוא חזק במאבק נגד הרפורמה המשפטית, ולא עזרו הבקשות של פרל לא לערב פוליטיקה.

"אנחנו נמצאים כעת במלחמה הרבה יותר קשה ממלחמת יום כיפור", משוכנע פולקמן. "יצאנו ב־73' לקרב כעם מאוחד, אבל היום אנחנו מפורקים לחלוטין. אני לא יודע איך היום פלוגה כמו שלנו היתה יכולה לתפקד במצב של פילוג פריפריה־מרכז, ימין־שמאל, דתיים־חילונים. איך פלוגה כמו שלנו היתה מחזיקה מעמד? עוד היינו יורים אחד בשני".

גילת, שישב ממול, לקח משהו אחר מאותם ימים: "מדינת ישראל היתה כל כך לא צנועה לפני 73', וגם עכשיו אני מרגיש את הרהב. חשתי באותה מלחמה את קטנות האדם. עמדתי על גבעה ולא ידעתי היכן אני נמצא. היום אני כבר לא מוכן שייקחו אותי ויגידו לי איפה לעמוד. בן אדם צריך עמוד שדרה ולדעת את מקומו. מדינת ישראל לא ידעה והיא עדיין לא יודעת. כשנחתם הסכם השלום עם מצרים, בשבילי זה היה אושר לא נורמלי. יצא לי ללוות את עזר ויצמן בנסיעה לשם כשעשו אירוע שבו נכחו בוטרוס ראלי ומוסטפה חליל, שהיה ראש ממשלת מצרים. אמרתי לעצמי שבגלל האנשים האלה אנחנו חיים".

אראל: "בראייה היסטורית, לולא המלחמה - יכול להיות שעוד היינו מתחפרים בסיני. אני רואה היום אותו עיוורון בכל מה שקורה בשטחים, כשמובילים אותנו לקיצוניות שיכולה להתפוצץ על כולנו. אין לי פתרון, ואני גם לא רוצה להגיד מה יכול להיות, אבל ההתעלמות מזכירה את קהות החושים שהיתה ערב מלחמת יום כיפור".

בסיום המפגש לוקח ישי לרגע את היומן הישן בידיו ואמר: "יצא לי לספר עליו במפגש עם טירונים, ובסיום חיילים סיפרו שבכו, כי המחשתי להם מה זה חייל פשוט שנמצא בלב הסערה. אשמח אם יום אחד ילדיי או נכדיי יעשו איתו משהו, כי זו פיסת היסטוריה.

"לפני כשלוש שנים, באמצע הקורונה, התחלתי לכתוב מחזות. שאלו אם כתבתי לפני. אז אמנם הכנתי מצגות והתעמקתי בדברים מקצועיים, אבל ממש כתיבה - סיפרתי - היתה רק אז, ביומן של מלחמת יום כיפור".