באחד משיאי המחזמר "החבדניקים", יהודה קופל, העילוי בתורה שמסרב לכל שידוך, נותן נשיקה לוהטת וממושכת לרון, מעצב שמלות הכלה התל־אביבי, וכך יוצא מהארון לעיניהם המשתאות של רב כפר חב"ד ועוזרו.
באולם הגדול של תיאטרון הקאמרי, בצהרי שבת לוהטים, הקהל פורץ במחיאות כפיים סוערות. על רקע המאבק שמתקיים בימים אלה על דמותה של המדינה, נדמה היה שהצופים - שחלקם הגיעו לאולם מצוידים בדגלי ישראל, כשהם מוכנים להפגנות הקבועות של מוצאי שבת - ביקשו להעביר מסר נוסף דרך אותה התלהבות.
אודי גוטשלק, יוצר המחזמר יחד עם אלעד פרץ, לא מאוד מופתע. "יש מקומות קבועים שבהם הקהל מריע", הוא מספר. "אלה המקומות שבהם הקהל מרגיש שאפשר לחשוב אחרת ולצאת קצת מהקופסה, לנסות לראות את הטוב בכל דבר. לא רק את מה שאסור - אלא דווקא את מה שמותר. וזה נכון שיש עוד דרך עד שיהיה כאן תיקון מהותי, אבל מספיק שמישהו החליט לצאת מהארון בזכות זה שהוא ראה את המחזמר, או שהמחזמר נתן לו מעט תקווה - ומבחינתי עשיתי את שלי".
סאטירה אוהבת
גוטשלק בהחלט עשה את שלו. "החבדניקים", שמעלה על נס גם את סוגיית היחס לעובדים הזרים ולמבקשי המקלט, רץ כבר כ־130 פעמים מאז עלה באוגוסט 2022 - ועם ההצלחה הזו דוהר היוצר הלאה. בראשית אוגוסט 2023 עלה בקופרודוקציה של תיאטרון חיפה והתיאטרון הארצי עיבוד למחזמר שיצר גוטשלק על פי סרט של אבי נשר מ־2004, "סוף העולם שמאלה", עם גל מלכה ושני ששון - שנכנסו לנעליהן של נטע גרטי ולירז צ'רכי, בעיירת הפיתוח הדרומית של סוף שנות ה־70.
"קראתי את החומרים של 'סוף העולם שמאלה' ומאוד נהניתי מהם. גם הם, כמו 'החבדניקים', מדברים על שוני, תרבויות, על פערים בתפיסות ועל איך מגשרים עליהם. על אוכלוסיות 'נידחות' שנמצאות בדרום הארץ. כנראה אני נמשך לאוכלוסיות חלשות ורוצה להפנות אליהן זרקור - כדי להעלות אותן לרמה של שיח ומודעות בחברה הישראלית".
גוטשלק, שמעיד על עצמו שמחזות זמר הם הדנ"א שלו ("אני טס ללונדון כמה פעמים בשנה, ורואה הכל מהכל בווסט אנד"), לא עוצר שם. בימים אלה הוא נמצא בשלבי פיתוח של עוד שלושה מחזות זמר נוספים.
"אנחנו מנסים להנגיש לקהל מחזות זמר שהם לא פחות ברמה מברודוויי והווסט אנד. היום הקהל הישראלי רוצה לברוח מהמציאות שהוא נקלע אליה, רוצה אסקפיזם, ומחזמר הוא מצד אחד קליל, כיפי ומצחיק, ומצד שני, מתחת לכל הרבדים האלה, מכניס מסרים של סאטירה וביקורת חברתית. זה לא ממש סכין בבטן, זה עם ליטוף וחיוך. זו סאטירה אוהבת".
גוטשלק הוא לא היחיד. בשנים האחרונות נהנים התיאטראות בארץ מפריחה יוצאת דופן של מחזות זמר ישראליים חדשים ומקוריים. בין היתר, ניתן להזכיר את "השנה היפה בחיי", שעלה לפני שנה בקופרודוקציה של תיאטרון חיפה ותיאטרון הבימה; "סימני דרך", שעלה יותר מ־300 פעמים בהבימה; "אפס ביחסי אנוש", שחוגג לא פחות מ־400 הצגות בבית ליסין; ו"לעבור את הקיר", שירד רק לאחרונה, ושבמקומו יעלה עיבוד מוזיקלי לסרט מ־1987: "בלוז לחופש הגדול".
בקאמרי, לצד "החבדניקים", ניתן למצוא את "רינגו", ובשנה הבאה צפוי לעלות שם המחזמר המסקרן "כאפות", מאת גיתית פישר ושיר ראובן, עם מוזיקה מקורית של נונו - שבמרכזו תלמידת תיכון שמשכנעת את חברתה לצאת איתה למסע לפולין, בתקווה ששם תוכל להתאהב בה. יתרה מכך, ההצלחות האחרונות גרמו לקאמרי לצאת לאחרונה בקול קורא להגשת הצעות למחזות זמר מקוריים.
"במשך תקופה ארוכה מחזות הזמר בישראל היו ז'אנר לא לגיטימי", אומר משה קפטן, המנהל האמנותי של תיאטרון הבימה. "היו לועגים וחובטים בהם. המחזמר היה, למעשה, הילד החורג של התיאטרון בארץ".
למה, בעצם?
"מחזמר הוא ז'אנר כל כך מורכב, וצריך להקפיד בו על המון פרמטרים כדי שהוא ייעשה ברמה גבוהה. רק ב־15 השנים האחרונות התיאטרון הציבורי הרפרטוארי החל להפיק מחזות זמר ברמה מקצועית ובסטנדרטים שמקובלים בחו"ל, ואז גם הז'אנר הפך ראוי ולגיטימי. במשך תקופה ארוכה עלו כאן הפקות שהתהדרו בכך שהן מחזמר, בשעה שלא היו, או שלא עמדו בסטנדרט של מחזמר - והקהל התייחס אליהן כאל חלטורה.
"ברגע שהתיאטרון הרפרטוארי פתח את שעריו לז'אנר, עם הפקות כמו 'המפיקים', דרך 'כנר על הגג', 'שיער', 'אוויטה' ועוד - שהפכו להפקות דגל והופקו בסטנדרטים גבוהים מאוד שמפוקחים על ידי בעלי הזכויות מחו"ל - ההתייחסות הרצינית לז'אנר הפכה אותו ללגיטימי. זה נתן את אותותיו גם בקופות וגם באמון שהקהל נותן. בעקבות זאת גם אנחנו, היוצרים בתיאטרון, רצינו לעשות עוד ועוד ממנו, ואתה באמת רואה הרבה צעירים שיושבים וכותבים מחזות זמר".
כחלק מאותו גל, אורי פסטר הגה ב־2013 את "חג המחזמר המקורי", שנתן במה, בפעם הראשונה, למחזות זמר דוגמת "בילי שוורץ" המצליח (של אוהד חיטמן ושירילי דשא) ועוד רבים, חלקם הבשילו יותר וחלקם פחות. באותן השנים אימוץ מחזות הזמר המקוריים מצד הקהל היה נמוך יחסית, ורק בשנים האחרונות נדמה שאנחנו עדים לרנסנס.
"ברמה האמנותית, מכיוון שאנחנו לא מדינה עם תרבות של מחזות זמר כמו בארה"ב ובאירופה, לקח לנו קצת יותר זמן להתבשל עם יצירה של מחזמר מקורי", אומר קפטן. "לא היתה לנו היכרות עמוקה מספיק עם הז'אנר, מה שהוליד הרבה מאוד ניסיונות לכתיבה בו - שהיו לא מספיק בשלים. כך שלצד השמחה הגדולה, אני כן רואה את הדרך הארוכה שעוד יש לנו לעשות בהבנה של מה הם מבנה וכתיבה של מחזות זמר, אבל בסופו של דבר זה יקרה. וככל שהיוצרים הישראלים יתמקצעו - כך זה יהיה נוכח יותר ברפרטואר של התיאטרונים".
דור חדש של יוצרים
ציפי פינס, מנהלת תיאטרון בית ליסין וגם המנהלת האמנותית שלו, מסכימה עם קפטן. "זהו ז'אנר חשוב ומרתק, אם הוא עשוי היטב ובאופן רציני. ליצור מחזמר דורש לא רק משאבים, אלא גם כישורים. צריך לדעת לרקוד, לשיר ולשחק, וצמח פה דור שיודע לעשות את שלושת הדברים האלה.
צמח גם דור של כוריאוגרפים ואנשי מקצוע שיודעים לביים מחזמר. אנחנו יוצרים דברים שבמקומות אחרים בעולם הם חלק מהתרבות, אבל צריך לזכור שאצלנו כל הדברים האלו חדשים, וזה הישג".
פינס מספרת שעלות ההפקה של מחזמר גבוהה בהרבה מעלותה של הצגה, ולכן כדי להרים אחד נדרשים משאבים של תיאטרון רפרטוארי ואולם גדול. ואולי זו גם הסיבה שכדי ללכת על בטוח, רבים מהתיאטראות בוחרים לעבד סרטים ישראליים שכבר הוכיחו את עצמם בקופות.
פינס: "כשאתה לוקח סרט שהשם שלו ידוע, זה כבר מותג. ב'אפס ביחסי אנוש' וב'לעבור את הקיר' יצרנו את כל המוזיקה מחדש, ואין דבר קשה יותר מאשר להטמיע שירים חדשים. הרי לקהל הרבה יותר קל ללכת ל'גבירתי הנאווה' או ל'מרי לו', כשכל השירים מוכרים".
אז למה בכלל לעבד חומרי מקור, ולא להמשיך עם ההצלחות שמעבר לים?
"בסופו של דבר, כל תרבות רוצה לשמוע את הקול שלה על הבמה, ופחות מעניינים אותה החומרים הזרים. מה שמצליח היום בתיאטרון, למשל, אלה חומרים שקשורים לזיכרון הקולקטיבי הישראלי ומעוררים איזשהו געגוע. ומצד שני, אנשים רוצים אסקפיזם, ולכן המחזמר צריך להיות שמח, קומי, עם שירים מתקשרים. לצאת מהתיאטרון עם חוויה אופטימית".
בעתיד נוכל להפוך לברודוויי?
"הצחקת אותי, יש לנו את המשאבים של ברודוויי? יש לנו קהל שמוכן לשלם מחירים כאלה? הקהל מוכן לשלם 400 שקל ל'מטילדה' (הפקה לונדונית שעלתה בחודשי הקיץ בישראל, ל"ס), אבל הוא לא ישלם 400 שקל למחזמר ישראלי. כשהוא בא לתיאטרון, הוא מצפה למחיר של סרט. זה כשל שוק".
גוטשלק: "כשאתה נוסע לניו יורק או ללונדון ברור לך - בין שאתה אוהב תיאטרון ובין שלא - שכחלק מהטיול תלך לראות הצגה או שתיים. פה, בארץ, הנושא של מה זה תרבות ואיך תופסים תרבות עדיין לא מספיק חזק, וזה לא הדבר הראשון שאנשים חושבים עליו - 'בוא נלך להצגה'.
"מצד שני, כן יש בדנ"א הישראלי תחושה של ביחד, של אחדות. אנחנו אוהבים שירה בציבור, לשבת סביב המדורה ולשיר. התיאטראות מבינים את זה, אבל גם מחפשים להביא קהל. לכן בהרבה מקרים הם יישענו על איזשהו מותג ידוע שהצליח, והעיבודים לסרטים המוכרים נותנים לכך מענה טוב. קהל ישראלי שנזכר בערגה בסרט שהוא אהב, ורואה שיש עליו מחזמר, אומר: 'וואלה, מעניין, שווה לראות ולחוות'. וזה משהו שכתיאטרון הרבה יותר בטוח להשקיע בו את התקציב התרבותי שלך".
לא נפסיק לשיר
אבל עם כל הכבוד לגל החדש, המחזמר הישראלי הוא לחלוטין לא המצאה עכשווית. למעשה, כבר ב־1933 עלה בתיאטרון הסאטירי "המטאטא" מחזמר בשם "המנון לתוצרת הארץ", שלימים יקבל את עיטור הכבוד המחזמר העברי הראשון.
"התוכניות של המטאטא היו אקטואליות. אלה היו מערכונים שבהמשך התפתחו לתוכניות עם עלילה אחת - שבתוכה שזרו שירים", מספר רמי סמו, מנהל ארכיון הבימה. "במקביל, התחיל לפרוח התיאטרון הקברטי, וגם שם היו תוכניות של מערכונים ושירים. למשל, השיר 'כלניות' שביצעה שם שושנה דמארי, ושהפך לחלק מהרפרטואר שלה".
מי שבאמת היו אבן דרך בהתפתחות המחזמר בארץ היו, כמובן, הלהקות הצבאיות. "הלהקות רצו לפעול כתיאטרון צבאי, והן העלו מחזות שבהם שולבו שירים", מסביר סמו. "משם התיאטראות אימצו את המודל הזה. ללהקת פיקוד המרכז, למשל, היתה תוכנית מצליחה בשנות ה־50 שנקראה 'פשיטה בכפר', ותיאטרון האהל לקח את ההצגה כפי שהיא וקרא לה 'חמש חמש'. נעמי שמר כתבה את רוב השירים להצגה, ויוחנן זראי הלחין".
עם זאת, ועד להוכחת היכולת של הלהקות הצבאיות, המחזמר נחשב לז'אנר מוקצה בתיאטרון הרפרטוארי. "התייחסו אליו כאל משהו שהוא לא אמנות. באותן שנים התיאטרון בארץ היה ברובו אירופי, סטניסלבסקי. רק בשנות ה־40 התחילו לשלב שירים במחזות, וגם זה במשורה, לרוב כשיר נושא".
סמו מזכיר כדוגמאות את השיר "ושאבת מים בששון ממעייני הישועה", שהולחן (למילים מספר ישעיהו) במיוחד להצגה "האדמה הזאת", שעלתה בהבימה ב־1942 ועסקה במתיישבים בחדרה; או את "שיר התן", שנכתב עבור "הפואמה הפדגוגית" של תיאטרון האהל מ־1957. "בין לבין הוקם תיאטרון המחזמר הראשון, 'דו רה מי', שהעלה לראשונה בארץ מחזמר אמריקני - 'משחקי הפיג'מה', בבימויו של מנחם גולן".
רמי סמו: "הלהקות הצבאיות, שרצו לפעול כתיאטרון, העלו מחזות עם שירים. התיאטראות אימצו את המודל הזה. ללהקת פיקוד המרכז היתה תוכנית מצליחה, 'פשיטה בכפר' - ותיאטרון האהל לקח אותה כפי שהיא וקרא לה 'חמש חמש'"
המפיק שסיים כמוכר נקניקיות
בנובמבר הקרוב צפוי לעלות לאקרנים המיוזיקל הקולנועי "המנצחים", שחוזר אל ימי האופוריה של אחרי מלחמת ששת הימים ב־1967. הסרט מתמקד בשני זוגות חברים, שמתמודדים עם שכול והלם קרב. אחד מקווי העלילה עוסק בשחקנית צעירה בשם נטע (יעל שטולמן), שזוכה לתהילה בימי האופוריה של אחרי מלחמת ששת הימים, בעוד בן זוגה מתמודד עם פוסט־טראומה.
באחת הסצנות נטע מגיעה להיבחן אצל גיורא גודיק - מפיק התיאטרון הנודע ומי שהפך לקטר של מחזות הזמר הישראליים בשנות ה־60 - שיושב באולם התיאטרון ומעשן מולה מקטרת. היא נבחנת לתפקיד הראשי בהצגה "הליידי והצנחן", בכיכובו של מייק בורשטיין (בגילומו של דור הררי). בן רגע התפאורה מתחלפת, והרקע מתמלא בשטיח נוצץ של נורות כחולות, כשנטע פוצחת בנאמבר לצידו של בורשטיין, ובו השניים רוקדים סטפס כאילו היו דבי ריינולדס וג'ין קלי בתור הזהב של הוליווד.
"גילינו שהיה גל מטורף של הצגות בידוריות ומחזות זמר על רקע האופוריה של מלחמת ששת הימים", מספר אלירן פלד, במאי הסרט. "בשלהי שנות ה־60 נולדו מחזות הזמר הישראליים הגדולים, הפקות ענק שבאות לחגוג את הניצחון. 'קזבלן' עלה לפני ששת הימים, אבל את רוב תהילתו הוא עשה אחרי המלחמה. זו הפכה להצגה שכולם נהרו אליה כדי לחגוג את ישראל.
"אחרי ש'קזבלן' ירד, ב־1968, גודיק הפיק בתיאטרון אלהמברה את 'איי לייק מייק', שגם הוא התבסס על מחזה ישן שהותאם לתקופה, כמיוזיקל עתיר תקציב. זה מיוזיקל אופורי, השיר 'לחיי העם הזה' לקוח משם. וזה נהיה ממש גל: אברהם (דשא) פשנל הפיק אז את 'דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ' - וזה נמשך ונמשך".
פלד מאבחן מגמה בפופולריות של מחזות הזמר בישראל: "מעניין ש'המנצחים' יוצא בתקופת הרנסנס של הז'אנר בארץ. זה קורה עכשיו, ובפעם האחרונה שזה קרה - זה היה בשנות ה־60. איכשהו זה קורה בתקופות קצה, או כשמאוד טוב לנו, או כשקשה לנו.
"גודיק הוא סיפור קצת טרגי. הוא זה שהביא את ברודוויי לישראל. בתחילת שנות ה־60 הוא הביא את 'גבירתי הנאווה', למשל. הוא שם על זה את כל הונו, ובהתחלה זה עבד לו היטב. מהכסף שהוא עשה מההצגות שהוא ייבא, הוא התחיל לעשות הפקות מקור. אבל ב־1969, כשהבנו שאנחנו במלחמת התשה והציבור איבד את התחושה האופורית של ששת הימים, הוא הגיע למצב של פשיטת רגל, ואז הוא גם ברח מהארץ באמצע הלילה".
גודיק יצר ב־1970 את המחזמר בעל השם המעט ביזארי "לחיי הסוסים שיוציאו את עם ישראל מהצרה הזו", שעלה כעשר פעמים לפני שירד. "בסופו של דבר, גודיק סיים את חייו בשנות ה־70 בתור מוכר נקניקיות בגרמניה, ויש בזה משהו נוגע ללב", מסביר פלד. "הוא היה אדם שחולם חלום מדהים ועושה הכל כדי להגשים אותו, אבל גם משלם על זה מחיר".
אלירן פלד: "ב'המנצחים' עניין אותי לעסוק בצד הפחות אופורי של ששת הימים. גבר סיפר בתחקיר שהוא הרגיש במלחמה כמו דמות אילמת בסרט מוזיקלי - והמחזמר מהדהד את זה. יש משהו במדיום הזה שמאפשר לגעת בדברים באופן אחר"
פלד מגלה שההחלטה ליצור מחזמר קולנועי, דבר נדיר למדי במחוזותינו, נולדה כבר בשלבי התחקיר. "עניין אותי לעסוק בצד הפחות אופורי של ששת הימים. להתמקד בדמויות שבתוך כל האופוריה הזו חוו המון מורכבות, שכול ופוסט־טראומה.
"אחד הגברים בתחקיר סיפר שהוא הרגיש כמו דמות אילמת בסרט מוזיקלי - והמחזמר מהדהד את זה. יש משהו במדיום הזה שמחייב אותך לחוקיות מסוימת, אבל גם מאפשר לך לגעת בדברים בצורה אחרת - שאם זה היה סרט דרמה רגיל, היה הרבה יותר מורכב לגעת בהם".
סוג של פריצת דרך
מחזות זמר הם לא כוס התה של כולם. אחרי הכל, יש באמת משהו מוזר ברגע שבו דמות מפסיקה לדבר ופוצחת בשיר. "בשנים האחרונות, במחזות זמר בעולם וגם בארץ, יש מודעות לכמה זה מגוחך פתאום לשיר, ואז יש חגיגה של ההגחכה הזו במקום ללכת נגד זה", אומר הבמאי והמחזאי רום רזניק, שיצר יחד עם כנען לבקוביץ את המחזמר "האחד".
"ההצלחה הגדולה של 'The Book of Mormon' בניו יורק לפני עשור היתה סוג של פריצת דרך בנושא. הפרודיה הכי גדולה על מחזות זמר היתה, למעשה, מחזמר מצוין בפני עצמו. זה שיוצרי 'סאות'פארק' (טריי פארקר ומאט סטון) כתבו מחזמר, זה פירק משהו, שינה את הגישה.
"כיום אי אפשר לגשת לעניין בלי ההסתכלות החיצונית הזו. בעולם של סדרות וסרטים היפר־ריאליסטיים, אי אפשר שהעולם המסוגנן לא יהיה מודע לעצם הסגנון. ואני חושב שזה דבר טוב. לא צריך להיות כל הזמן בפרודיה על הדבר, וכן שווה לחגוג את הז'אנר הזה, אבל להישאר עם העין שקורצת לקהל. משהו שאומר בלי להגיד - 'אנחנו יודעים שזה כאילו מצחיק שמישהו מתחיל לשיר'. זה רותם את הקהל לסיטואציה".
רום רזניק: "יוצרי 'סאות'פארק' כתבו מחזמר, וזה שינה ופירק את הגישה. כיום שווה לחגוג את הז'אנר ולהישאר עם עין קורצת שאומרת 'אנחנו יודעים שזה כאילו מצחיק שמישהו מתחיל לשיר'. זה רותם את הקהל לסיטואציה"
המחזמר "האחד" עלה לפני כשנה בתיאטרון המשולש, התיאטרון הגאה מייסודו של המרכז הגאה בתל אביב, והוא עדיין רץ בצוותא. במרכז היצירה השנונה עומד צעיר תל־אביבי שבן זוגו עוזב אותו, והוא נקלע למסע בעקבות "האחד" בג'ונגל העירוני והסבוך של אפליקציות ההיכרויות.
מה שמעניין במיוחד הוא שעל אף מורכבות ההפקה והעלויות הגבוהות, מחזות הזמר נכנסו גם לתיאטרון הפרינג'. כך, בשנים האחרונות אפשר למצוא שם יותר ויותר מחזות זמר מקוריים דוגמת "נס ציונה", "הסוף" ו"שמואל", מחזות זמר שנהנים מחופש אמנותי גדול יותר ומנסים למתוח את גבולות הז'אנר ("האחד", למשל, נפתח כשהשחקנים מבצעים סצנת סקס הומואית סוערת ומסוגננת).
עם זאת, לא כולם ממהרים להיכנס להפקות מהסוג הזה. רזניק, למשל, חשש בתחילת הדרך מהמורכבות האמנותית וההפקתית של כתיבת מחזמר מקורי. "זאת עבודה קשה, אבל ברגע שהיה לנו סיפור ברור על בחור גיי תל־אביבי שרגיל להיות בזוגיות ארוכת טווח, ואז נזרק באחת לחיי הרווקות של הגריינדר - התחלנו לשכלל את התמה הזו".
והקהל הוא לא רק להט"בי. "מחזמר מזמין אותך לשחרר איזה משהו. אתה צריך להתמסר לדבר שהוא טיפה שטותי, טיפה מגוחך, לפעמים מוזר, וברגע שאתה עושה את זה - אתה יכול להרוויח הרבה".