חתונה של אהבה וחסד: חיתנתי את אביו של הלוחם שנהרג

לפני 21 שנים ביקש ממני אבי, חברי מילדות שעמד להינשא לבחירת ליבו אז, עינת, שאערוך עבורם את טקס הנישואים. מכיוון שטקסים אני מחבב, ואת אבי עוד יותר, ישבתי ויצרתי טקס במיוחד עבור הזוג הצעיר. הקהל שהיה בחתונה ההיא הפיץ את השמועה שיש טקס מסוג אחר, ותוך זמן קצר התחילו להגיע עוד הזמנות, ועוד חתונות ועוד זוגות מכל הסוגים, ועריכת טקסי חתונה נעשתה אחד מעיסוקיי הקבועים. הזוג שהשאתי אז לא שרד את משברי הזמן, אבל הטקס כן, ועד היום אני עורך אותו פה ושם.

למה אני מספר את כל זה? כי השבוע זכיתי לערוך טקס כזה בגרסתו ההלכתית, יחד עם הרב יוסף ארביב, לידידי היקר ברוך בן יגאל ולבחירת ליבו דניאלה אפריאט. אם השם רק מצלצל לכם מוכר, אז ברוך הוא אבא של עמית ז"ל, חייל גולני שנהרג בפעילות בכפר יעבד כשפלשתיני זרק עליו מהגג אבן שפגעה בראשו.

את ברוך פגשתי בתוכנית הבוקר, באמצע ימי השבעה על עמית, ואחר כך הוא הפך למרואיין קבוע סביב כל מפעלות החסד שהקים לזכרו של בנו האהוב יחד עם רעייתו לשעבר נאוה, שנכחה בחתונה. האיש הזה תמיד עשה לי משהו בלב. העצב התהומי מחד, והבחירה שלא לשקוע לתוכו ולהיות בעשייה מאידך, העלו בי כל פעם את השאלה איך אני הייתי נוהג לו הגורל הלם בי כך, האם הייתי בוחר בחיים או שוקע אל מעמקי הדכדוך לעד.

ואז עידו סלומון מערוץ 12 עשה עליו כתבה, ובה ברוך ביקש למצוא אישה שתביא איתו אח לעמית, שהיה בנו היחיד. אלפי נשים פנו. חלפה שנה תמימה עד שברוך הגיע להודעה מדניאלה, אבל משהגיע - משהו בליבו זז. הם נפגשו לקפה ורוגלך בבית קפה בבית שמש, ושם ישבו ודיברו ארבע שעות, שעברו כהרף עין. מהרגע הראשון היה ברור לשניהם שיש פה חיבור יוצא דופן, ולמרות הפרש הגילים הניכר ביניהם, 25 שנה בלי עין הרע, יש חיבור נשמתי חד־פעמי.

אז השבוע עמדנו תחת החופה - ברוך ודניאלה ההרה, שעד שאתם קוראים את המילים האלה אולי כבר ילדה - וזכינו לקיים את צוואתו של עמית שביקש מאביו להינשא שוב בהודעה קולית ששלח לו טרם מותו. וזאת היתה החתונה הכי שמחה והכי מרגשת שזכיתי לערוך מאז הטקס ההוא לפני 21 שנה. ברוך בחר בחיים, ואני זכיתי להיות לצידו ברגע הזה. איך טקס מתגלגל, איך החיים בישראל מתגלגלים. שיזכו לגדל את הבן החדש לחיים טובים וארוכים. אמן.

נופש

אמרנו - ניסע לשבוע לאיטליה. ננוח מהחום ומכל המצברוח הרע במדינה. עלינו על טיסת ישראייר שבה המושבים מפנקים כמו הספסל בבקו"ם והארוחה מנה חמה, וטסנו לצפון איטליה. נחתנו, ואז נפתחו דלתות המטוס. מייד הרגשנו: הגענו לדובאי. גל חום פרץ אל פנים המטוס והתיך את כל חלקי הפלסטיק.

התמלאנו פליאה. ידענו שהכסף של בני האמירויות קונה הכל, אך לא שיערנו שהם הצליחו להעתיק את כל צפון איטליה אליהם למדבר בלי שאפשר להרגיש בהבדל, אבל האקלים הסגיר את המזימה. 40 מעלות ביום ובלילה, מי יתנני תל אביב.

לקחנו את האוטו השכור, נסענו למלון. במגרש החניה מחזה מוזר: עשרות מכוניות עם שמשות מרוסקות ושקעים עמוקים בפח. נראה כאילו הר הגעש וזוב התפרץ שוב וסלעים ממנו פגעו בצי הרכב המקומי. גם קירות המלון היו מלאים גומות שנראו כמו פגיעות של קליעי הלגיון הירדני בקיר עיריית ירושלים. סיפרו לנו שימים אחדים קודם לכן ירד ברד עם גושים בגודל כדורי טניס. הנזקים לא ייאמנו. האקלים משוגע לגמרי, וכמו תמיד באירופה - מזגנים אין. יום אחד אקים חברת מזגנים ואתעשר מלמכור אותם לאירופאים המופתעים מכל גל חום כבר 50 שנה.

כמה נעימה האיטליה הזאת. נופיה ירוקים, בתיה יפים, נימוסיה מכבדים, שפתה מתרוננת על הלשון, ונהגיה, שמשום מה נהוג להשמיצם ולהשוותם אלינו, היו פשוט נהדרים. אולי כי זה אחרי הכל דובאי. חרשנו את האוטוסטרדות והכבישים הצדדיים ולא נתקלנו אפילו במשאית אחת שנסעה במסלול השמאלי, ושמענו שלוש צפירות בשבוע. משהו במערכת העצבים נרגע כל כך כשלא מנסים לחסל אותך על הכביש כל רגע. שינוי מרענן.

ומה שעוד מרענן הוא מנהג יפה שיש להם שם - שמכונות למזיגת מים קרים וסודה מוצבות בקרנות הרחוב, ובמקום לקנות בקבוקי פלסטיק מזהמים, אפשר למלא בקבוק מהבית תמורת 10 אגורות לליטר במים קרים וטובים. ומילאנו, ושמחנו שלא זיהמנו, ותהינו למה שלא יהיו כאלה גם כאן.
ומתברר שלא רק אנחנו חשבנו על הרעיון של להגיע לצפון איטליה. עוד כמה מיליוני בני אדם נהרו לחבל הארץ הזה, וגדשו את האטרקציות והחופים והכבישים והמסעדות, ויצרו תורים אדירים שבהם עמדנו גם בכינו.

אבל גם בתורים הכי גדולים דבר אחד לא היה - דיבורים על הרפורמה. ולא משנה כמה הזענו, וכמה שעות המתנו, וכמה פקקים פגשנו - העובדה שאיש לא דיבר על בן גביר וקפלן היתה שווה כל שקל מהוצאות הנסיעה.

סבתא

שנת הלימודים הנה התחילה, אם לא תפרוץ שביתה. ובניגוד לפעם, עת היתה שמחה בתחילת השנה, נדמה שהשנה, כמו בכמה השנים האחרונות, יש יותר דאגה סביב האירוע הזה מאשר חדווה של לימוד והתפתחות.

אחת הדאגות הכי חמורות היא סביב איכות כוח האדם בגנים ובמעונות, ואין צורך לשוב ולספר את מעשי הזוועות שהתגלו רק השנה. אני לא רואה שמשהו נעשה כדי לפתור את הבעיה הקשה של מטפלות ועוזרות גננות בשכר נמוך, שאינן מתאימות למקצוע ולא באות לעשות עבודה חינוכית אלא להתפרנס בדוחק, ואין להן כלים, ידע וגם לב כדי לתת לילדים את מה שהם צריכים, שזה בגדול אהבה, סבלנות ותמיכה.

מה עושים עד שהמערכות יפעלו, אם זה אי־פעם עוד יקרה? הקוראת אלינה שראק שלחה לי רעיון יפה שהיא עצמה יישמה בגן לפני שנים: משמרות סבתות וסבים שבאים לשבת בגן בתורנות ולפקוח עין. כמה פשוט, כמה זול, כמה מצוין. כל יום מגיעים לגן סבתא תורנית או סבא, ומבלים את כל היום לצד הצוות החינוכי, גם בעזרה קלה וגם בהתבוננות ופיקוח על העבודה המתרחשת בגן.

מזה כולם מרוויחים. הסבתא והסבא שיש להם הזדמנות להיות עם הנכדים לפרק זמן ארוך ומשמעותי ולראות אותם בסביבתם הטבעית, צוות הגן שמקבל תגבור ממבוגרים אחראים, הילד עצמו שמקבל דמות מבוגרת מתחלפת שמביאה כל יום צבע אנושי אחר לגן, וההורים שיכולים לישון בשקט. עסקת המאה.

נוכחות סבתאית כזאת עדיפה פי אלף על כל מצלמה, שהרי המצלמה לא עוזרת ורק נותנת תחושה של הפרת פרטיות לבאי הגן. ובכלל, תרבות הסרטונים המפלילים היא תרבות רעילה, שלמרבה הצער השתלטה לנו על החיים בכל גזרותיהם, אבל זאת לא גזירת גורל. כאשר את המצלמה תחליף סבתא של אחד הילדים - כל האווירה בגן תשתנה, והמצלמה היחידה שתידרש היא זאת של הצלם שמגיע בסוף השנה לתמונת מחזור.

ומה שעוד טוב בזה, שלא צריך שום תיקון חקיקה, שום ציוד, שום אינטרנט. פשוט להתאגד, הורי גן רקפת והורי פשוש, ולהודיע לגננת שמהיום הראשון יש שתי עיניים נוספות בגן, ושתי ידיים לעזרה, ולב נוסף לאהבה. ואם הגננת תתנגד - להוציא את הילד מייד לגן אחר.

נסו את זה, וכתבו לי אם זה שינה את כל תחושת הביטחון שלכם בגן. ושתהיה שנה נהדרת.

avrigilad@gmail.com