אביו של סמ"ר עמית בן יגאל ז"ל: "החלום שלי הוא שבמקום לשרוד את היום, אני ארוץ לקחת את הנכד לגן"

אחרי שסיים את המאבק נגד פתיחת הקבר של בנו, לוחם סיירת גולני סמ"ר עמית בן יגאל ז"ל, שנרצח מפגיעת אבן בראשו בעת פעילות מבצעית - ממשיך ברוך בן יגאל למאבק הבא: קידום חוק ההמשכיות שיבטיח לו נכד מהזרע של עמית • "שלושה ימים לפני שעמית נפל הוא אמר לי 'אבא, אני רוצה שיהיו לי הרבה ילדים'" • "לילד שייוולד ממנו תהיה כתובת, תהיה לו מעטפת של סבא ברוך וסבתא נאוה.בסך הכל אנחנו באים ממקום טהור"

זכה לקיים את צוואת בנו. ברוך בן יגאל ליד קברו של עמית ז"ל, צילום: אפרת אשל

"שלושה ימים לפני ההכרעה התקשר אלי בחור בשם מתן מעמותת 'הנמר' של יוצאי חטיבת גולני ואמר לי 'יש כמה חברים שרוצים לשבת איתך בבית העלמין ביום שישי', כי בכל שישי אני מקיים שידור חי בפייסבוק מחלקת הקבר של עמית בבית העלמין בבאר יעקב.

"אמרתי 'ברוכים הבאים'. חשבתי שיביא איתו שניים, שלושה. הגיעו 150 בוגרי גולני, סיירת אגוז, חבר'ה מהשייטת. נאמרו שם מילים קשות. הם אמרו 'נהפוך את בית העלמין לבסיס צבאי. כולנו לוחמים, לא יעזו להתקרב לכאן'. חששתי שחס ושלום המצב יידרדר למלחמת אחים, כי לפני הכל אני שומר על הילדים. נפשית לא הייתי עומד בזה".

ביום שני שעבר דחה בג"ץ על הסף את עתירתו של נזמי אבו בכר, המחבל שמואשם ברצח לוחם סיירת גולני סמ"ר עמית בן יגאל ז"ל, אשר דרש לפתוח את קברו של הלוחם כדי לבדוק את הקסדה שלו. לטענת פרקליטיו, הקסדה היא "חומר חקירה מהותי שיכול להביא לזיכוי במשפט".

ברוך, אביו של עמית, לא חגג את החלטת בית המשפט, אלא סימן "וי" על עוד פרק מטלטל שעבר מאז נפילת בנו היחיד, ב־12 במאי 2020. עמית נהרג במהלך פעילות מבצעית בכפר יעבד שבשומרון, כשאבן כבדה הושלכה מגג אחד הבתים ופגעה בראשו.

"במהלך השבוע שקדם להחלטה לא רציתי לדבר, שחס ושלום לא יחשבו שאני מפעיל לחץ על בית המשפט. מלבד החיילים פנו אלי גם המון הורים שכולים, שאמרו 'אם חס וחלילה יאשרו את הבקשה, נבוא לבית העלמין ונישאר שם'".

עברו כשנה וחצי מאז האסון, והמאבק שלך נמשך.

"מי שייצגו את המחבל בדיון האחרון הם עורכי דין, אב ובן, ערבים ישראלים. שאלתי את האב במהלך הדיון 'אם בנך היה נרצח, היית מוכן שיפתחו את קברו?' הוא נדהם, אמר לי 'איך אתה מדבר?', ובסוף המשפט עוד הלך לשופטים ואמר בחיוך 'זה לא אישי'. מה זה אם לא אישי? גרמת לי במשך 45 ימים לא לישון, לחיות בחרדה בלתי פוסקת. הייתי מעסיק את עצמי בעבודה רק כדי לא להגיע הביתה ולחשוב, ואתה אומר 'לא אישי?' זה האמא של האישי.

"אחרי הדיון הלכנו לרחבה שליד הכנסת וחיכו שם משפחות שכולות. אם ההחלטה היתה אחרת, לא יודע מה היה קורה. הייתי כל הזמן עסוק בכיבוי שריפות, שחס וחלילה דברים לא ייצאו מכלל שליטה. פחדתי, כי ההורים השכולים הבינו שעד כאן, זה לא קו אדום, זה קו שחור. בילדים שלנו לא נוגעים".

פחדת שהעתירה תתקבל, כמו שהתקבלה העתירה לא להרוס את בית המחבל?

"חד וחלק. אז הייתי המום לחלוטין, בגלל שביציאה מהדיון על הריסת בית המחבל כולם אמרו 'דיברת כל כך יפה ונאוה (גרושתו ואמו של עמית, א"ל) דיברה יפה ועורכי הדין היו משכנעים. אין מצב שלא הורסים את הבית'. מנגד, עורכי הדין של המחבל התבלבלו בנתונים, השופט מני מזוז תקף אותם, הם תקפו אותו והוא היה כל כך אמפתי כלפיי.

"כשיצאנו הלכנו לקניון מלחה, ובעלת בית הקפה 'נאמן' חיבקה אותנו ואמרה 'שבו, אני אפנק אתכם'. זו היתה הפעם הראשונה שאכלתי אחרי חודש, כי סוף־סוף הרגשתי טוב. חביתה, סלט, שתיתי מיץ תפוזים, הלכתי הביתה מרוצה. אחרי עשרה ימים, בזמן שצעדתי ברחוב אחוזה ברעננה, התקשר אלי יובל נגר, קצין הנפגעים של גולני, ובישר לי שהחליטו לא להרוס את הבית. בכיתי. עזבתי הכל ונסעתי לבית העלמין, לקברו של עמית, וביקשתי ממנו 'סליחה, סליחה, סליחה'".

הריסת בית זו נקמה?

"אני לא חי מנקמות, אבל אני כן רוצה שתהיה נראות. ולא בשביל עמית, הוא כבר לא יחזור. יש עוד חיילים. יש פה מנגנון משומן של יח"צנות מטעם הפלשתינים ברמות שאתה לא יכול לתאר. בזמן הדיון ישבו באולם שני פלשתינים בעלי תעודת עיתונאי עם לפטופ. הם כתבו וצילמו, ותוך כדי משפט העלו פוסטים לאתרים שלהם. שאלתי את השומר 'מה זה צריך להיות?' והוא ענה לי 'יש להם תעודה'.

"בן אדם יורק עליך, ואחרי זה עם היד מורח על הפרצוף. כמה השפלה אנחנו צריכים לעבור? במקרה של הריסת הבית הטיעון היה שמסכנים ילדיו של המחבל. סליחה, כשהוא ביצע את המעשה הוא היה רווק? לא, הוא היה נשוי. אז אם הוא לא חשב על ילדיו, למה אתם כן? הרי מה יגיד המחבל הבא? 'יש לי שמונה ילדים, זו פוליסת ביטוח'. יהרוג חיילים, ובמקרה הגרוע יאטמו לו את החדר. זו בדיחה".

גם האחיין של הרוצח הטריד אותך.

"נכון, והוא קיבל 1,500 שקלים שחרור בערבות ואזהרה. בוא נהפוך את המטבע, תאר לך שאני הייתי מטריד אותו, מה היה קורה? הוא כתב לי הודעה, שמי שהרג את עמית אלה חבריו ליחידה ושלח סרטון שבו רואים את הדם של בני. הסרטון היה ערוך מאוד מקצועי. נתתי את החומר למשטרה, שהעבירה לשב"כ והם עלו עליו. הביאו אותו למשטרת אריאל ואחרי יומיים הוא שוחרר, אפילו בלי קנס. אז שאלה לי אליך, אם תקבל 1,500 שקלים דמי ערבות - תפסיק להטריד? המסר לצד השני הוא שבמדינת ישראל אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים".

מה היית רוצה שיעשו?

"בוא נתחיל מהפסד כלכלי. שכל תושבי הכפר יעבד, שממנו יצא הרוצח, לא יוכלו להיכנס לעבוד בישראל לפחות במשך שלושה חודשים אחרי המקרה. הם לא היו חושבים פעם, אלא מיליארד פעמים. בסוף הכל עניין של פרנסה.

"אנשים סיפרו לי שדקה אחרי הרצח המשפחה של הרוצח חזרה לעבוד ביישוב חריש בבנייה. התלוננתי, ורק אז לקחו מהם את רישיונות העבודה. זה נשמע לך הגיוני שמייד אחרי הרצח הם עובדים אצלנו? אנחנו עד כדי כך מטומטמים? איפה השב"כ והמדינה?"

מטרידה אותך האפשרות שהרוצח ישוחרר בעסקת שבויים?

"באוהל המחאה של אביבה ונועם שליט צולמה תמונה של עמית, כשהוא לובש חולצה עם תמונתו של גלעד. גם אני הסתכלתי אז על ההורים ולא על העסקה, כאב לי עליהם. היום אני יודע מה המחיר, ואין לי ספק שאם תהיה חלילה עסקה המחבל ישוחרר ויקבל כבוד מלכים. זו הבעיה, נתנו להם להבין שאנחנו רחמנים בני רחמנים. לפי חוקי הרחוב, כולם מפחדים מזה שלא מפחד".

מדיניות הממשלה מאכזבת אותך?

"אני לא עוסק בפוליטיקה בשום צורה, ומכיוון שאני מכיר את הצבא, במיוחד היום, אני יודע שיש לנו צבא נהדר ומפקדים מצוינים, ומשר הביטחון ומטה אין לי מילה רעה אחת על אף אחד.

"במהלך השבעה הגיע אלינו עורך דין יהודי, שהציע לתבוע בשם ארגון שהוא היה חבר בו את המפקדים והחיילים שהיו יחד עם עמית. אמרתי לו 'השתגעתם, שנרשה שמישהו ייגע בחיילי צה"ל? זה כמו שתגיד לי 'תתבע את עמית''. אמרתי לו 'לך מפה מייד' ודיווחתי עליו לאנשי צבא שהיו איתי בקשר".

קשה לך לשמוע פרטים על האירוע שבו הוא נפל?

"שמעתי הכל, התחקיר נמצא אצלי ואתה קורא ומבין שהילד שלך גיבור ישראל. גיבור אמיתי. עד לנפילתו של עמית לא הייתי מעורבב ומעורה בצבא כמו שאני היום, והאמן לי שאני מעריץ את לובשי המדים. אני רואה היום חייל או חיילת ואלה הילדים שלי. אני רואה עמיתים".

"מי שנתן לי הכי הרבה כוח היו ההורים השכולים". עם גרושתו נאוה, בהלווייתו של עמית ז"ל, צילום: גדעון מרקוביץ'

 

• • •

בן יגאל (53), גרוש, מתגורר ברמת גן, עבד עד לפני האסון כמורה לשל"ח בתיכון בן־צבי בקריית אונו וכמורה דרך, ושימש מזכיר סניף איילון בארגון המורים. היום הוא הפחית משמעותית את כמות העבודה, אבל מקפיד מדי בוקר להגיע למשרדו בארגון המורים.

"נפגעתי כלכלית. פעם הייתי עושה טיולים פרטיים, מורה לשל"ח, הייתי קורע את עצמי, והיום אני מלמד שליש משרה", הוא מספר, "הייתי רגיל לטייל שלוש פעמים בשבוע, כעת זה ירד ליום בשבוע.

"עמית היה לא רק בן, אלא גם שותף. התייתמתי בגיל 21, עמית עזב אותי בגיל 21, היינו ביחד ב־21 מדינות, 43 טיסות. העיר האחרונה היתה רומא, כשכבר היה חייל. נסענו לרגל יום הולדתו ה־20.

"במשך השנים לא ידעתי שאני זורע אצלו את אהבת הארץ, אהבת המסורת, ההיסטוריה. לקחתי אותו לאורכה ולרוחבה של המדינה. היינו אוכלים בתל אביב את המנה העיקרית, ואת הקינוח מסיימים בירושלים. כמה אבות אתה מכיר שבערב יום העצמאות, במקום ללכת לבמות בכיכר, היו לוקחים את ילדיהם לטקס הממלכתי בהר הרצל? ככה כל שנה. היום אני כמו ווייז, מחשב מסלול מחדש".

ואתה מצליח?

"החיים לצד האובדן זה אחד הדברים הקשים ביותר שהורה צריך להתמודד איתו, אבל מייד אחרי השבעה באתי לעבודה בארגון המורים. הגעתי ממש מבית העלמין, וישר עניתי על מיילים. כולם חשבו שהשתגעתי, אבל אמרתי שאם לא אעשה זאת עכשיו, לא אצליח לשרוד. בדיעבד זו היתה ההחלטה הכי נכונה.

"על השבוע הראשון גם נכנסתי לטיפול פסיכולוגי, לא נתתי לנשמה צ'אנס לברוח, כי בשכול שלנו אין מדרגות למטה, יש מגלשה. ממאה לאפס. שידכו לי פסיכולוגית, ד"ר אתי אבלין, שהיתה קצינת נפגעים ומכירה את השפה, ואת ענת גליקמן, עובדת סוציאלית. שתיהן נשים מקצועיות, מנוסות. בלי הטיפול שלהן לא יכולתי לשרוד. זה המקום היחיד שאני יכול להתפרק ולפרוק ולדבר על הדברים הכי אינטימיים ועל החששות והרצונות והחלומות. כשאתה עובר כזו טלטלה הכל משתנה, סדרי עדיפויות, החיים, הזוגיות".

גם האופי?

"אין ספק ששמחת החיים נפגעה. פעם היית יכול לבחור נושא, לא משנה אם זה הבקבוק שעל השולחן או הכוס שממנה אתה שותה כרגע - והייתי מספר בדיחה. הייתי יכול לספר 400 בדיחות בלי לחזור עליהן. היה לי זיכרון מטורף, ועכשיו כאילו מישהו לחץ על ריסטארט ואני לא זוכר כלום. לא יודע לספר בדיחה.

"אבל אני כן צוחק, וזה בא מהנשמה. הנכדים של אחיי היו אצלי בבית והשתוללו, וכשנכנסתי נהיה שקט. אמרתי להם 'בוא'נה, זה לא אתר הנצחה פה, זה ביתו של הילד שהיה הכי שמח בעולם, תמשיכו'.

"כל השכול שפקד אותי עד היום, אובדן הוריי, אחי ואחותי שנפטרו ממחלה - כולם אנשים יקרים, אבל מותם לא גרם לי להיות איש עצוב כמו מותו של עמית. הזמן עושה את שלו במוות של הורים, אחים, אבל בילד, ככל שהזמן עובר הבור נהיה יותר גדול, הגעגועים מתחזקים. אתה רואה חבר אחד שלו עם בת זוג, וחבר אחר עם תואר, ואתה אומר 'גם עמית יכול היה לעשות את זה'.

"גם לעמית היתה חברה, אושר, ואנחנו בקשר איתה. אחרי חצי שנה עשינו טקס בבית העלמין, ואמרתי לה 'הגיע הזמן שלך למצוא את אהבת חייך, וזה בסדר להיות נאהבת ואוהבת. תמיד נאהב אותך ולא משנה עם מי תהיי'".

"הבור נהיה יותר גדול". סמ"ר עמית בן יגאל ז"ל, צילום: באדיבות המשפחה

 

• • •

בחודשים האחרונים בן יגאל הוא מהפעילים הבולטים בניסיון להעביר את חוק ההמשכיות בכנסת, שאם יעבור יוכלו משפחות חיילים שנפלו להשתמש בזרע בנם ויחד עם בת זוג שתיבחר להביא ילד לעולם.

"אני מאוד רוצה להיות אבא וסבא, אבל אני לא בורא עולם", הוא אומר. "מה שצריך לקרות קורה, ומה שלא צריך, לא קורה. הרי יש היום טכנולוגיה מטורפת. במקום שאישה תיקח זרע איקס, היא תיקח זרע עם כתובת שקוראים לו עמית בן יגאל, והיא תקבל מעטפת של סבא ברוך וסבתא נאוה. היא תקבל דודים משני הצדדים.

"כשהעניין התפרסם פנו אלינו 182 נשים, מכל הקשת. חד־מיניות, דתיות שלא הביאו ילדים. הבחורה הצעירה ביותר שהתנדבה לתהליך היתה בת 21. היחידים שהתנגדתי להם זה זוג נשוי ללא ילדים. זה כבר עניין של ממזרות, כי מדובר באישה נשואה. אנחנו מחפשים אישה שאין לה ילדים ומעולם לא נישאה.

"במקביל, אנחנו רוצים שכל צעיר שמתגייס, נוסף על החתימה שלו על כרטיס אדי, יהיה גם סעיף שייקרא 'חוק ההמשכיות'. שאם חס וחלילה יקרה לו משהו, הוא מאשר או לא מאשר שישתמשו בזרעו כדי להביא ילדים. כל הקשת הפוליטית תומכת, כולל הדתיים, כי אנחנו לא הולכים נגד ההלכה".

ילד הוא לא אתר הנצחה.

"ממש לא. היתה לי שיחה מעניינת עם עו"ד כנרת בראשי, שאביה נפל כשאמה היתה בהיריון איתה. היא הדוגמה הכי טובה. היא נולדה בלי אב בתמונה, אבל היא קיבלה משפחה חמה משני הצדדים, גם של האב וגם של האם. היא הביאה ילדה לעולם והמשיכה, והדור השני הוא כבר לא שכול. ילדה רגילה לכל דבר ועניין. אנחנו מוותרים מראש על ההטבה של יתום צה"ל, הילד לא ייקרא ככה ולא יהיה חלק ממשפחת השכול ברישומים".

אתה לא חושש שיהיו נשים שירצו אתכם רק בגלל הגב הכלכלי?

"אני לא חושב שהעניין הכספי הוא אישיו. ילד זה לא 'מקולקל, מחזירים לחנות', ילד זה לכל החיים. יש פה מצב של win־win לשני הצדדים, וברור שאם יש ילד בתמונה, נפרגן כלכלית. זה כל הכיף, להביא עגלה, מתנת יום הולדת.

"אנחנו לא הולכים להיות הורים אלא סבא וסבתא, וברור שצריכה להיות התאמה מינימלית בינינו לבין האם. כי תאר לך שתבוא אישה שתגיד 'תודה רבה על הזרע, אבל אני לא רוצה כל קשר איתכם', או שתגיע אישה חרדית, ולא מתאים לנו אורח חיים חרדי. צריך לבחור אישה שמתאימה לתהליך ויכולה להכיל אותנו ואנחנו נוכל להכיל אותה".

אבל הבן שלך לא הסכים לתהליך.

"שלושה ימים לפני שנפל הוא אמר לי 'אבא, אני רוצה שיהיו לי הרבה ילדים'. הוא דיבר על הנושא עם אושר, החברה שלו, וגם בהודעות שכתב לה סיפר שהוא רוצה הרבה ילדים. בסך הכל אנחנו באים ממקום טהור. אין לנו כוונה לסחור בילדים, ואנחנו לא הולכים להרוויח כסף מהסיפור.

"אחותי, שרה, אמרה לי 'אם יהיה לך נכד, אני, בתי ושתי כלותיי ניתן לאמא לנוח. נבוא פעם בשבוע, ננקה את הבית, נבשל, נשמור על הילד. היא תהיה כמו מלכה'. הרווח שהילד יקבל עולה על כל המינוסים, ויש מינוסים שאני לא מתעלם מהם.

"כל יום, בשש וחצי בבוקר, אני פותח את המרפסת ושם את השיר של בועז שרעבי 'היה חזק', כי זו השעה שהודיעו לי שעמית איננו. אני אומר 'יא אלוהים, תן לי לשרוד את היום'. החלום שלי הוא שבשש וחצי בבוקר, במקום לפתוח מרפסת, ארוץ לקחת את הנכד לגן או לבית הספר.

"אין דבר במדינה שיש עליו קונצנזוס של מאה אחוז, וגם לגבי משפחות השכול יש אנשים, אמנם בשולי השוליים, שלא אוהבים אותנו ולא מכבדים את החיילים שלנו".

אולי זה תהליך קשה לעיכול עבור רבים?

"למה? תחשוב ששנינו נולדנו מתרומת זרע ולא הכרנו את האבא. אבל אני יודע איך קוראים לו, איך הוא נראה, יש לו גם קבר, יש לי לאן ללכת. לך אין, כי אתה לא יודע מה שמו, ואם מחר ימות לא תדע. אולי האיש שאתה עובר לידו ברחוב זה דוד שלך, אולי הבחורה שאתה נפגש איתה היא הבת שלו?"

אתה לא חושב שזו טראומה לילד להיוולד לאב מת?

"ומה עם ילד שחי 20 ו־40 שנה בלי לדעת מי אביו ומי אחיו? פגשתי קצינה בצה"ל שגילתה במקרה שהבחורה ששירתה לידה היא אחותה. אם חס וחלילה במקום שתי בנות היו בן ובת שהיה ביניהם קשר רומנטי והיה גילוי עריות? אתה יודע איזו טראומה זו?

"אז פה אתה מונע את השבר ומה לעשות, אלה החיים. לפני 50 שנה גם לא היה עולה על הדעת ששני גברים יביאו ילד לעולם, והיום זה מקובל. לי לא אכפת אם לילד תהיה אמא לסבית או סטרייטית, העיקר שתהיה אוהבת".

מה עם זוגיות וילד משלך?

"בטח שאני רוצה, אבל על פי האמונה שלי, בורא עולם מחליט. חיפשתי 'דאבל', בת זוג שכבר יש לה ילד, ולצערי הרב לא הצלחתי. עכשיו אני חושב על הורות משותפת. כמו שאני רוצה, יש גם אישה שרוצה ילד, אבל לא רוצה אותי כבן זוג, והכל טוב. אבל לילד שייוולד מעמית יש יותר פלוסים מהורות משותפת. תאר לך שחס ושלום אתה לא מסתדר עם בת הזוג, ומתפתחת מלחמה מיותרת. פה אין עורכי דין, פה האמא בפרונט, היא האפוטרופוס הבלעדי ואף אחד לא מפריע לה. נהפוך הוא, היא רק מקבלת, חום, אהבה ותמיכה".

קשה למצוא פרטנרית?

"פנו אלי ים של נשים שרוצות, אבל יש הבדל בין ברוך כסבא וברוך כאבא. כאב, חשוב לי שזו תהיה מישהי שתגור בסביבה, כי פנו אלי נשים שגרות בבאר שבע או בצפון וזה לא מתאים. כשזה נכד, אתה לא יכול לקבוע איזה חינוך הוא יקבל, כי זה שלה. האמא קובעת. ברוך האבא כן יתערב. אני מודע למיקום שלי".

כשעמית נפל היית בזוגיות.

"היה לי קשר של 'וואו', הכי שמח, הכי כיף. ופתאום אני בוכה ומתגעגע והולך לבית העלמין. היא לא יכלה לשאת את זה ואמרה 'להתראות'. אני מעולם לא הצטערתי על מה שהיה. ברגע שמישהי אומרת 'לא רוצה', אני אפילו לא שואל למה. לא מתחנן, לא יורד על הברכיים או משפיל את עצמי. לא קרה כלום. לא רוצה, תהיי בריאה. על טעם וריח אין מה להתווכח".

"כשאני מגיע אני מדבר על הכל. משתף אותו, מחבק אותו, בוכה, צוחק". עם דגלי סיירת גולני ליד קברו של עמית ז"ל, צילום: אפרת אשל

 

היום גם יש לך פרופיל תקשורתי גבוה.

"יש הבדל בין ברוך הפרסונה לבין ברוך האישי, וכברוך האישי אני אחר לגמרי. אני רוצה לאהוב ולהתאהב. אחרי האסון הייתי פחות נגיש, או מסוגל ורוצה להשקיע בקשר. היום אני יותר יודע איך לאזן בין האישי והציבורי. אם תהיה אישה שתגיד לי 'תתחייב בפניי להפסיק את ההנצחה', באותו רגע היא תימחק. מישהי שתגיד 'תוריד את התמונה של עמית מהקיר', אני אפילו לא אכעס, אני רק אגיד 'את עולה כיתה, אבל לא בבית ספרנו'".

אם יהיה לך ילד, הוא יקבל את חדרו של עמית?

"החדר של עמית הוא קודש הקודשים. שם אני לא מסכים שאף אחד יישן במיטה. אני לפעמים מוצא את עצמי ישן שם על הרצפה. אבל דבר אחד אני כן מוכן לעשות. אם וכאשר יהיה לי נכד מעמית - זה יהיה חדרו".

אתה מצטער שכאב לבן יחיד אישרת לעמית לשרת בקרבי?

"אף פעם לא הייתי אב היסטרי, ואני בטח לא מצטער שחתמתי, אלא גאה. יותר מזה, אם הקדוש ברוך הוא ייתן לי עוד ילד, בתוך דקה אני אחתום לו. לעמית לקח לי חודשיים לחתום. ראיתי מה זה עשה לעמית, מה נתן לו השירות המשמעותי בצה"ל. אני מאמין באמונה שלמה בצבא שלנו. יש לנו צבא נהדר".

כמה פעמים בשבוע אתה עולה לקברו של עמית?

 "יום כן, יום לא, יום למה לא. כשאני מגיע אני מדבר על הכל. משתף אותו, מחבק אותו, בוכה, צוחק. אין לי שעות. היו ימים שנרדמתי שם באוטו בגלל שהיה לי צורך נפשי להיות שם, ואין מצב שאני לא אהיה במשך כמה ימים.

"באחד החגים הייתי בצפון, וחיכיתי שייצא החג ובחושך נסעתי אליו וישבתי שם עד הבוקר. עשיתי מדורה קטנה ליד הקבר, שתיתי כוס תה. השמעתי שירים מהיוטיוב. אפילו הופעות סטנד־אפ, כי עמית אהב מאוד את מני עוזרי, יעקב כהן, אדיר מילר, אלי יצפאן. פעם לקחתי את הלפטופ, שמתי על הקבר וראיתי אולי בפעם המאתיים את 'חגיגה בסנוקר'. ישבנו וצחקנו. בראש השנה כשכל עם ישראל היה בבית או שמע שופר, אני הייתי בבית העלמין".

זה לא מוזר?

"כל החיים שלי מוזרים. אני לא מכיר את המילה 'מוזר', אולי גם בגלל שכל הטרמינולוגיה שלי השתנתה. על אבא שלי אני יכול לומר 'זיכרונו לברכה' ועל אמא שלי גם. אבל על הבן שלי לא. על עמית אני אומר 'לכבודו'. כל דבר נעשה לכבודו. אני מדליק נר לעילוי נשמתם של הוריי, אבל כשאני מדליק נר לעמית זה לכבודו".

"היום אני יודע מה המחיר". עם דנית, קרובת משפחתו, באוהל המחאה של משפחת שליט, צילום: מהאלבום המשפחתי

 

• • •

בשנה וחצי שעברו מאז נפילת בנו, הפך ברוך לדמות מפתח בהנהגת המשפחות השכולות. הוא פעיל באירועים, מגיע לאזכרות ולשבעה. אין חייל שנהרג בתקופה האחרונה, שמשפחתו לא זכתה לביקור ממנו.

"ליוויתי את משפחתו של בר־אל חדריה שמואלי מהשנייה הראשונה", הוא מספר. "זה די מזכיר את המקרה שלנו. הורים גרושים, לניצה יש ילדים מפרק ב', כמו לנאוה, ואילו עבור יוסי, האב, בר־אל היה בנו היחיד. תחשוב מה נכד יעשה לאחד כמוהו. אתה יודע כמה התפללתי בשביל בר־אל כששכב בבית החולים, כמה רציתי שיחיה? ביום חמישי, יומיים לפני שנפל, עשיתי ערב סליחות לכבודו של עמית ולרפואת בר־אל. אלפים באו, וכשבר־אל נפל לא הפסקתי לבכות.

"מה שמדהים זה שאמא של בר־אל עקבה אחריי בפייסבוק לפני האסון שקרה לה ותמיד שאלה 'איך האבא הזה שורד?' בעל כורחי הפכתי לסמל במדינה. הורים שכולים שהילד שלהם נפל לפני 20 ו־30 שנה מתקשרים כדי להתחזק.

"אולי זה בגלל שעשיתי הנגשה לשכול. בכל לילה בשתיים לפנות בוקר אני לוקח את הטלפון, אומר 'לילה טוב' ומעלה סרטון על עמית לפייסבוק. אני בוכה וצוחק איתם. זה התחיל מקהילה של 5,000 איש שהיו רואים אותי, והמכפלות קפצו בצורה מטאורית. ולא תמצא שם קללה או גידוף, כי אני מקפיד לשמור על כבוד בני. לא מעז לשים משהו במחלוקת או משהו פוליטי. לפעמים אני כותב ומוחק 200 פעם".

למה לך?

"צורך נפשי. גם אותי ניחמו, ומי שהביאו לי הכי הרבה כוח היו ההורים השכולים. בהלוויה של עמית היו 40 אלף איש, ולשבעה הגיעו אלפים רבים. אראה לך הודעות בפייסבוק שאני מקבל מהורים שאיבדו ילדים, ולאו דווקא בצבא. למשל אמא שידו של הבן הקטן שלה נתפסה בג'קוזי והוא טבע. היא רצתה לפגוש אותי והפכנו לחברים טובים. זה לא אותו שכול, אבל המכנה המשותף זה הילדים.

"או למשל ילד בן 9 שהיה חולה במחלה קשה. רגע לפני שנסע לטיפול בארה"ב הוא הגיע אלי הביתה, חיבקתי אותו ואמרתי לו 'אני רוצה אותך חזק נשמה שלי, ואעשה לך אצלי בבית סעודת הודיה כשתחזור'. לאורך כל הטיפול דיברנו בווידאו ודיברתי עם ההורים. בחודש שעבר הוא נפטר. נסעתי לביתו והבטחתי לאמו לעשות קבלת שבת לכבודו, שייזכר עם שמחה. דוגמאות יש בלי סוף".

זו לא מעמסה כבדה לנפש?

"עמית לוקח לי את כל האנרגיה, ונותן לי אותה. היום אני בקשר עם אלפים שלא הכרתי לפני האסון. הדוגמה הכי יפה בעולם היא העוגיות שעכשיו נמצאות על השולחן. מיום האסון, במאי שנה שעברה, נערה בשם מיכל ממודיעין מגיעה מדי שישי עם אחד ההורים שלה ומביאה עוגיות חמאה. פעם אחת היא לא פספסה.

"יש היום 47 ילדים שנקראים על שמו של עמית, 40 בנים ו־7 בנות. יש לנו קבוצת ווטסאפ ואנחנו בקשר, ועכשיו כשהיה הדיון על פתיחת הקבר, כולם כתבו שהם אוהבים אותנו ותומכים בנו".

"היינו יחד ב־21 מדינות". בטיול בתאילנד, צילום: באדיבות המשפחה

 

• • •

הוא נולד בבאר יעקב להורים דתיים, אחד משמונה אחים ואחיות. עד היום הוא שומר מסורת, מניח תפילין בכל בוקר, לעיתים קופץ לבית הכנסת בושאייף שבמושב זיתן, שנחשב בית כנסת חשוב ליוצאי לוב. "נשארתי אותו הדבר. לא הייתי דתי ולא נהייתי דתי, אני מסורתי. אתמול ב־5 בבוקר הלכתי לעמית, משם נסעתי לבית הכנסת. התפללתי, הנחתי תפילין".

לא כעסת על אלוהים אחרי המקרה?

"חס וחלילה. יש לי איתו דיאלוג יומיומי, אני שואל המון שאלות, אבל התזה שלי אומרת שאם הקדוש ברוך הוא נותן לנמלה לאכול, לי, שאני בנו, הוא לא ייתן? לכן אני מקבל הכל באהבה, כולל את הסטירה.

"אבי, עליו השלום, חלה בסרטן ונפטר בגיל 58. אני זוכר שהוא כינס אותנו ואמר 'ישתבח שמו, איזה כיף שאני החולה ולא אתם'. הייתי אז חייל ולא האמנתי שאנחנו הולכים להיפרד ממנו, אבל הוא היה כל כך שמח, כאילו אראלה ממפעל הפיס בישרה לו שהוא זכה בפרס של 53 מיליון שקלים.

"אני מבקש מהקדוש ברוך הוא בכל בוקר, 'אתגרת אותי עם חיים ללא עמית, תן לי את הכלים לשרוד עם חיים איכותיים ושמחים'. תבין, יש לי ארבע עונות. אני בוכה בגשם, צוחק בקיץ, אני הפוך בסתיו ואני בהיי באביב - והכל ביום אחד".

ועדיין נשאר חיובי.

"כי אני מפריד הפרדה מוחלטת בין המדינה לפוליטיקה, שאני מתרחק ממנה. אתה צריך לראות איזה חיבוק אני מקבל מעם ישראל. תראה, אני גר בקומה 22 ובלי האופטימיות כבר הייתי קופץ. אם היא לא חלק מהדנ"א שלך, אין לך סיכוי".

shishabat@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר