בראיון שהעניק לפני כמעט 20 שנה, אבישי כהן עשה רושם של אמן שרק מחכה לטרוף את העולם. חלומות הכיבוש של ניו יורק, שאותם חלם מהרגע שהגיע לבוסטון - שם התחיל בגיל 18 את לימודיו בבית הספר למוזיקה ברקלי - התמזגו בתיאורים של אובדן ההשפעה הישראלית עליו ועל יצירתו. כולם יחד ציירו תמונה של מוזיקאי שהבין כי כדי להיות גדול באמת צריך לראות את כל העולם כבמה, וכזו שעולים ומנגנים עליה. "לא עניין אותי ללמוד", סיפר אז, "רציתי לצאת עד 8 בבוקר, להסתובב, לעלות על הבמה בג'אמים. החיים האלה התאימו לי".
ובאמת, בגיל 20 הוא עבר לעיר שאומרים עליה שהצלחה בה משמעותה הבטחה בכל מקום אחר, חי מג'אם לג'אם ומהופעה להופעה. הוא חתם בלייבלים נחשבים, הקים הרכבים, כבש פסגות והפך לרוקסטאר בסצנת הג'אז העולמית. גיבור חצוצרה, אם תרצו, בעל שם בינלאומי ודרייב לנשוף כמה שיותר חיים בפייה. ואז, מתישהו בגיל 42, החליט להשתקע. הקים סטודיו על אלנבי, התיישב בתל אביב ונשען לאחור. האיש שתקע בחצוצרה החליט, אחרי יותר מ־20 שנות מרוץ, 15 מתוכן בארה"ב, לתקוע יתד. והוא עשה זאת, אבל לא לפני שגר כמה שנים בהודו.
מכל המקומות לעבור אליהם מניו יורק בחרת לעקור לארבע שנים דווקא לגואה. מהפך קיצוני.
"בדיוק. כי ההפך זה בדיוק מה שהיינו צריכים. ניו יורק הספיקה לנו. הרדיפה, הקריירה, עוד ועוד ועוד. ובהודו זה ההפך, פחות ופחות. זה בדיוק מה שהיה צריך. לא הייתי עובר מניו יורק ללונדון. גם הארץ היתה לי יותר מדי כבר, אותו ווייב של רדיפה. רציתי לצאת מהמרדף. הכל בעצם התחיל ב־2008. אשתי ביקרה בהודו לפני זה. היא לקחה אותנו לכפר בגואה והתאהבנו בו. כבר אז הוא נצרב לי בתודעה ואמרתי לעצמי, 'אם יום אחד אצא ממרוץ העכברים הזה, אז יש מקום שאפשר לצאת מהכל ולחיות בו בזול'. האנשים, הפשטות.
"חזרנו אחר כך לישראל כי לא רציתי שהילדים שלי יגדלו בניו יורק, אבל לא הייתי מוכן להתנחל בארץ. הייתי אז עדיין עם הפנים החוצה. פחדתי שכל המאמץ והעבודה של השנים באמריקה יירדו לטמיון ואני פשוט אמצא פה איזו עבודה, אתחיל ללמד ואכנס לשגרה ארץ־ישראלית של לוותר על החלום קצת. אז פחדתי מזה ואמרתי לעצמי 'אני עוד אצא מכאן'. ואז נסענו לשם וחיינו בהודו ארבע שנים, לפני שחזרנו לכאן".
מתבקש לשאול אותך על דבר משמעותי שהביא לבחירה הזו, רגע מכונן.
"אני יכול להגיד שבזמן הנישואים שלי אשתי לשעבר היתה תמיד אומרת לי 'אתה חייב לעצור', ולא הבנתי על מה היא מדברת. אני חושב שזה גם לא היה הזמן הנכון, כי הדברים עוד לא ישבו מוכנים לעצירה. כי לעצור אז היה אומר לוותר - ומה? לא להעסיק בוקינג אייג'נט? לא לנסוע לנגן? זה היה כאילו קצת לוותר על החלום. אז הודו, למשל, היתה סוג של עצירה.
"חיפשתי להמשיך ליצור בלי להתפשר. לדעת שחוסר ההתפשרות הוא הסוד להצלחה, אבל בצורה שמאפשרת חוסר התפשרות גם בחיים. כמו מישהו שמריץ חברה ואומר, 'רגע, יש לי חברה משגשגת, אבל אני חוזר כל יום הביתה ב־11 בלילה, ולא רואה את הילדים שלי'. אז זו הצלחה או לא הצלחה? השנה אמרתי לסוכן שלי, אחרי שלוש שנות קורונה ועצירה מוחלטת, 'עכשיו אני רוצה לעצור', אבל בצורה אחרת. עכשיו אני רוצה להיות בבית. וההבדל בלהיות בבית מבחירה הוא עצום. אז בשנים הקרובות אני יודע שאני פה".
מושקע והולך להפגנות
עכשיו, כאמור, הוא כאן. הנישואים הסתיימו מאז, והוא במערכת יחסים חדשה. כשהוא לא מחצצר, הוא אב במשרה מלאה לילדים בני 16.5 ו־13. "הבת שלי קיבלה צו ראשון. זה משוגע. תכף היא גם מתחילה לנהוג", הוא אומר. הוא אמנם מוסיף להופיע בחו"ל, אבל נוכח כאן בהווייתו אולי יותר מאי־פעם. מושקע רגשית, מקפיד ללכת להפגנות בכל מוצאי שבת ולהעלות תוכן מחאתי לאינסטגרם. תקופה מעניינת הוא בחר להיות כאן. זמן שכולו אי־שקט ובעבוע יצרים כמעט תת־קרקעי.
"אני נהנה לחיות פה, והמילה 'נהנה', כמובן בתקופה שכזו, יכולה להיקרא בצורה קשה. כי מה זה 'נהנה'? זו תקופה מאתגרת ומאוד קשה פה, אבל אני שמח שאני יכול להיות פה עכשיו ולהיות חלק מהמחאה. אני שם בכל שבת, אני פועל, אני מעלה דברים. אני לא איש של רשתות יותר מדי, אבל אני כן דואג לתעד מההפגנות. אני לא איש של דיונים בפייסבוק, אבל לכל מי שעוקב אחריי עמדותיי ברורות. אני שמח להיות פה כשזה קורה, כי כשאתה בחו"ל וקורים כאלה דברים מהותיים קשה לראות אותם ולדאוג מרחוק.
"אני בורח מהגדרות עד כמה שאני יכול. גם לגבי הפסטיבל שנערך השנה אני לא רוצה להגדיר נושא מרכזי. אני רוצה להרשות לכולם פשוט לנגן את המוזיקה ולשאול: זה נוגע בך או לא נוגע? - זה מתחיל ונגמר בזה"
"אני נוכח בכל שבוע יחד עם אחי, למרות שאנחנו תמיד בצדדים אחרים של קפלן. אנחנו כמעט בכל שבוע שולחים אחד לשני תמונה מהצד השני. אירחתי פה בסטודיו הרצאות של משפטנים, אני מנסה להיות פעיל כמה שאני יכול. אבל אני נהנה לחיות פה למרות התקופה המאתגרת ולמרות הקושי, הפילוג, האלימות וכל מה שקורה בפוליטיקה. בחו"ל, הפוליטיקאים, וזה מורגש מאוד, עסוקים אך ורק בעצמם".
וכדי לסבך - שאלת ה־BDS כבר הפכה לשלב חובה בכל ראיון עם אמן בינלאומי שמגיע לכאן או ישראלי שמופיע בחו"ל.
"הם פנו אלי לא פעם ולא פעמיים כדי שאבטל הופעות. 'תבטל את ההופעה שלך במקום הזה והזה, כי יש שם תמיכה ממשלתית'. אין לי אפילו דעה סופר־מגובשת נגד רעיון של חרם, כי אני חושב שחרמות בסופו של דבר עובדים. גם פה, הנה - מה שהיה עכשיו עם עמר בר־לב שנכנס לדירקטוריון של מאפיות אנג'ל והחרם של דתיים גרם לו להתנצל (בשל השתתפותו בהפגנה בבני ברק נגד הרפורמה המשפטית - ע"פ). אני פשוט לא בטוח לגבי חרם אמנותי כזה. אני לא חושב שחרם זה הדבר הכי נורא בעולם, אבל יש הרבה ערך בלבוא ולדבר לקהל.
"מצד שני, בדרום אפריקה זה כן עבד. אני לא תומך BDS, אני לא עובד איתם, וכשהם פונים אלי אני עונה 'יש לי את הדעות שלי'. הם פונים אלי בידיעה באיזה צד אני. הם קראו ראיון שלי ב'איל מונדו' ואמרו 'אולי תשקול?'. ואני אומר - השיקולים שלי אחרים כי זה נושא סבוך, עצם זה שה־BDS מופנה לישראל. כי מה, אנחנו המקום הבעייתי היחיד? למה רוג'ר ווטרס ממשיך להופיע בארה"ב, מדינה שבילגנה את העולם פי אלף? אין לך ביקורת על ממשלת אנגליה שחירבה את העולם, או על בית המלוכה ההולנדי? אז מה זו ההיטפלות הזו רק לישראל? זה קצת צבוע. אפשר לעשות חרמות גם על אלף מקומות אחרים. ואם אתה כבר בזה, אז בוא לא נופיע בשום מקום".
"למה רוג'ר ווטרס ממשיך להופיע בארה"ב, מדינה שבלגנה את העולם פי אלף? מה ההיטפלות הזו רק לישראל? אפשר לעשות חרמות גם על אלף מקומות אחרים. ואם אתה כבר בזה, אז בוא לא נופיע בשום מקום"
חווית הפגנות מחוץ להופעות שלך?
"זה נחסך מפסטיבלי ג'אז, בגלל שאנחנו מקום קטן יחסית. זה קרה, ראיתי הפגנות קטנות, אבל נראה לי שהם מטרגטים דברים בקנה מידה גדול יותר. מעולם לא הצנעתי את הישראליות שלי, אבל אני לא בא לייצג אף אחד, אלא רק את עצמי. ואני לא מפחד לשים את הדעות שלי בחוץ. תיכנס לאינסטגרם שלי ותראה את ההפגנות".
יש את אלה שבאים להפגין עם כלי נגינה. אתה לא בא להפגנה עם חצוצרה, במקרה?
"אני בא עם דגל. אגב, אנשים מהעולם לא מבינים מבחוץ מה פתאום אני שם פוסט באינסטגרם שאני נראה בו עם דגל ישראל. הם לא מבינים את זה ומגיבים 'מה פתאום?'. יש כל מיני תגובות. בסדר, לא כל אחד יכול להבין".
מרכיב פאזל של סגנונות
כשהוא לא מנגן או מוחה, כהן מכהן זו השנה התשיעית כמנהל האמנותי של פסטיבל הג'אז ירושלים הבינלאומי (29-27 ביוני במוזיאון ישראל), תפקיד שהוא ממלא מאז שנתו הראשונה של האירוע מבית פסטיבל ישראל. זה גיג לא אדמיניסטרטיבי, הוא מדגיש, שמאפשר לו "לעוף". לשמור על אותה מתכונת שהוא חי בה ולהרכיב פאזל של סגנונות ותתי־ז'אנרים בתוך ההגדרה המודרנית הרחבה של ג'אז.
כמו סנדוויצ'ים לילדים, אבישי הוא שף שמכין סלט של השמות החמים, הטובים והמעניינים בסצנה שהוא פרח בה. מפגיש בין דייב דאגלס האמריקני, הטריו האיטלקי Oliphantre, הפסנתרנית הגרמנייה ג'וליה הולסמן ונגנים בדואים מהסהרה. פה מופע הצדעה למשוררי דור הביט, שם חפלה תימנית פוגשת סמבה ברזילאית. בין הרכבים ממאלי ומניו יורק, גם הוא מנגן יחד עם אחת הלהקות שלו, 'ביג וישס', ומארח את הזמרת אסתר רדא.
כל החגיגה הזו, ובעיקר תשומת הלב שהיא יוצרת, מעלה דיון על האופן שבו ישראל הפכה להיות סוג של "אומת ג'אז", שמנקזת אליה אמנים בולטים בתחום, וגם מייצרת כאלה. מבט אחד בכהן עטור הקעקועים והתכשיטים אולי מסביר למה זה כך: פשוט אחרי שנים שנחשב אליטיסטי או נישה ייחודית, הג'אז הפך בשנים האחרונות למגניב. הוא, אגב, לא בטוח בזה בכלל.
הגענו לנקודה בזמן שבה ג'אז כבר אינו מיועד רק לאניני טעם?
"אני תוהה לגבי זה וכל עניין ה'מגניב', ואני לא בטוח. אם תפנה לדור הצעיר, אתה חושב שיותר צעירים מקשיבים היום לג'אז מאשר פעם?".
אפשר גם לקשר את זה לעידן הנזילות הז'אנרית - כל הסגנונות מעורבבים גם כך, אז האוזן כרויה יותר.
"ככל שהג'אז ממשיך להתפתח, כך נעשים שילובים יותר גדולים. זו היציאה מהקופסה. יש ג'אז במוזיקה האלקטרונית וג'אז בהיפ־הופ. נגיד תשמע את קנדריק לאמאר, יש שם הרבה השפעות של ג'אז. אבל בתוך עולם הג'אז עצמו וההשפעות האחרות שיש היום על הג'אז, אני לא בטוח שזה נוגע בצעירים. לא תשמע עכשיו צעירים מקשיבים לרביעיית ג'אז, אולי אני טועה. כי אם תלך לפסטיבלי ג'אז תראה פתאום את פרנק אושן או דרייק, אלה ההדליינרים, השמות המרכזיים. אז אני תוהה לגבי האמירה הזו, והאם היא באמת נכונה. אז ז'אנרים מיטשטשים, ואני מברך על הדבר הזה. אבל אני בורח לרוב מהגדרות עד כמה שאני יכול. כמו שלגבי הפסטיבל השנה אני לא רוצה להגדיר תמה, נושא מרכזי. אני רוצה להרשות לכולם פשוט לנגן את המוזיקה ולשאול: זה נוגע בך או לא נוגע? - זה מתחיל ונגמר בזה".
אתה משחק כבר שנים במגרש העולמי. ועדיין, כשסטטיק ובן־אל מנסים להצליח בחו"ל, ולא מצליחים, יש לזה המון תהודה.
"תראה, זה תחום יותר מצומצם, אני עושה מוזיקה אינסטרומנטלית. עזוב את המילה ג'אז אפילו, היא פונה לקהל יותר מצומצם. זה לא הקהל הרחב, ואני גם אוהב את זה. אני מוכר בקרב קהל מסוים. אז אני חתום ב־ECM, אחד הלייבלים הנחשבים בעולם הג'אז, אני עובד עם אחד המפיקים הכי חשובים, שעובד עם פט מתיני וקית' ג'ארט, ומספר ההשמעות שלי בספוטיפיי כשאני מוציא תקליט הוא אותו מספר של שלמה ארצי, 300 אלף בחודש. אז כמו שאמרנו בהתחלה - זו ההצלחה. לחיות פה, לעשות את המוזיקה שלי ולהתפרנס מזה בכבוד. אני כל הזמן אומר, 'וואו, אם הייתי מוכר בסדר גודל של כוכבי פופ, החיים שלי היו מתנהלים אחרת'. ואני אוהב את זה ככה".
shishabat@israelhayom.co.il
