מי מכם שקוראים אותי כאן כבר תקופה, אולי זוכרים את חוסר החיבה שלי לפורום קהלת ואנשיו, קבוצה שמקפידה תמיד להיות בצד הלא נכון של כל אירוע. בכל מקום שבו יש חסרי ישע, אנשים שלא שפר עליהם גורלם או חלילה עשו כמה טעויות בחיים, קהלת ושאר הארגונים הקשורים בו מתייצבים תמיד מנגד ותמיד תחת כסות ״ערכית״, כי ערכים זה חשוב. מי שחלש - שיתמודד.
אימהות חד־הוריות? צריך לוודא שהן לא יקבלו יותר מדי כסף מהמדינה, כי אז עוד ועוד נשים ירצו לגדל ילד לבד (תוהה - האם מישהו ממנסחי חוות הדעת הזו קם חמש פעמים בלילה לתינוק שיוצאות לו שיניים?), ממתינים לדיור ציבורי? קהלת יגידו לכם מה אתם צריכים, ולא, זאת לא דירה (זה עותק של הספר ״אבא עשיר, אבא עני״) איזוק אלקטרוני? זאת פגיעה בלתי מידתית בחופש התנועה של הגברים המסכנים (עדיף אישה שלא תנוע יותר בחופשיות לשום מקום אף פעם).
אם קהלת היו מתערבים בתהליך החקיקה של החוק שלי בכנסת, אין לי שום ספק שהם היו בוחרים להתנגד לו בטענה שהגבלות על חוזה אמן יפגעו ביכולת של המנהל שלי להניח עלי את הרגליים כאילו אני שרפרף. למזלי זה קרה מזמן, ומאיר רובין, מנכ"ל קהלת, עוד היה גור ליברטריאנים, שאם לוחצים לו על הבטן, הוא נובח פעמיים ואומר שמדינת רווחה זה פויה.
• • •
ולמה נזכרתי שוב במאיר רובין ובקהלת, כלומר למעט העובדה שבעזרתם האדיבה המדינה הולכת קיבינימט? בשבוע שעבר שודר ראיון ארוך עם רובין בתוכנית "זמן אמת". זה היה ניסיון להציג לצופים את האיש הזה שעומד בראש הגוף החזק והעשיר שכבר כמה שנים דוחף בהצלחה אג'נדות קיצוניות, שרובן כנראה לא מקובלות על הציבור הישראלי.
רובין התיישב מול המצלמה להשיב (או לא להשיב) על שאלות, עשה לנו סיבוב במשרדי קהלת, ואפילו הכניס אותנו אליו הביתה, להראות שהוא איש אמיתי, בשר ודם, שיש לו אישה וילדים שהוא אוהב והוא אפילו לוקח אותם בבוקר לגן.
• • •
אזהרת מסע: אני הולכת לכתוב כאן דברים על ואל מאיר רובין, מנכ״ל פורום קהלת, וזה יהיה מעצבן, מטיפני ומתנשא, כלומר הייתי יכולה להתקבל לעבודה בקהלת בלי בעיה. יהיה מי שיתהה איך אני מעיזה לנתח אדם שמעולם לא פגשתי, ואני אעז ואומר שאני מזהה באיש הזה, כלומר בדמותו כפי שהיא מצטיירת בראיון, את עצמי. מינוס הקטע של להביא אותנו אל סף מלחמת אחים וזה.
אחת הסיבות לכך שדמוקרטיה היא שיטת הממשל הכי פחות גרועה מבין כל האלטרנטיבות, היא המנגנון (כשהוא עובד) שמעודד תחלופה במוקדי הכוח. אף אחד לא אמור להיות כל כך חזק למשך כל כך הרבה זמן, לא רק כי הכוח משחית, אלא כי הוא נוגס בנפש ומערער את תחושת העצמי. אבל רובין אינו נבחר ציבור, ופורום קהלת הוא גוף חזק מאוד, אבל הוא לא גוף דמוקרטי.
צפיתי בראיון והתכוננתי לראות איש מנותק. במקום זה ראיתי מצוקה. איש שחוטף מתקפה חסרת תקדים (אולי בצדק) שאין דרך לעבור אותה ולצאת ללא פגע. "אני בדרך כלל משיג מה שאני רוצה" - איש שמשתמש ביוהרה כבנשק להגנה עצמית. רובין מבין ומרגיש את הזעם המופנה כלפיו ונדמה לו שהוא מצליח להסתיר את החרדה העצומה שמתלווה לכך, זאת לא הפעם הראשונה שהוא טועה.
• • •
אז אני הולכת להניח פה כמה הנחות, ובמקרה הכי גרוע אני אטעה. אני מניחה שרובין גדל במשפחה ערכית מאוד, משפחה שבה האידיאלים הם אלה שמתווים את דרכי ההתנהגות וקבלת ההחלטות בחיים. לא הרבה אנשים פונו מביתם פעמיים, גם בסיני וגם בגוש קטיף, וניכר שרובין סוחב איתו את הפצעים האלה, שעדיין מדממים. אני מניחה שהסיבה שרובין בכל זאת מתפקד בצורה כל כך מעוררת התפעלות, היא שבמשפחות של חלוצים מגדלים אנשים קשים. קשים עם עצמם וקשים עם אחרים.
המעשה הפעוט הזה, לדבר עם איש זר על ענייני הפרטיים נראה לי כמו דבר שיש להתבייש בו. הרי אנשים כמונו אמורים לשאת את הקושי בשתיקה ובחינם. מי אנחנו שנתלונן?
לגדול במשפחה של אנשים שבנו את הארץ הזו, באופן מילולי, אבן על אבן ואות אחר אות, אומר שיש רק שחור ולבן, נכון ולא נכון, מותר ואסור. רגשות הם העניין המעיק הזה שמלכלך את הכל באפור ביניים, ומוטב יהיה אם כולם ינסו להימנע מהם ככל האפשר. ערכים ואידיאלים אמנם נועדו להיטיב עם החברה האנושית, אבל בהחלט לא מדובר באף פרט אחד ספציפי. החיים הם משא שיש לשאת בשקט, הם לא פיקניק ולא שיט תענוגות. מי שחושב אחרת הוא מפונק ומושחת. וככה אתה גדל, עקור לא רק מבית, אלא גם מעצמך. אני יודעת.
• • •
לפני עשור התיישבתי לראשונה על ספת הפסיכולוג והתחלתי לדבר. הגעתי לשם שטופת רגשות אשם ועם אפס יכולת להבין מה קורה לי ואיך זה משפיע עלי ועל כל מי שנמצא לידי. כל דבר גדול שקרה, מייד נדחף באלימות למטה־למטה: רק לא להרגיש. להרגיש זה לחלשים, וחולשה היא דבר שיש להיגעל ממנו. לא ידעתי להיות שמחה. לא ידעתי לאהוב. לא ידעתי לכעוס.
אפילו המעשה הפעוט הזה, לדבר עם איש זר על ענייני הפרטיים (ועוד לשלם על זה כסף!) נראה לי כמו דבר שיש להתבייש בו. הרי אנשים כמונו אמורים לשאת את הקושי בשתיקה ובחינם. מי אנחנו שנתלונן? השמרנים יקראו לזה "פתית שלג". אני קוראת לזה "להיות בן אדם". זה נשמע כמו שורה דפוקה מספר עזרה עצמית, אבל רק כשהתחלתי לחמול על עצמי, למדתי לחמול על אחרים.
זה היה ועדיין מסע קשה ומטלטל, אבל בזכותו אני טובה יותר לבן זוגי, לילדים שלי ולעצמי. להבין ולהודות ברגשות שלך לא מיתרגם בהכרח להצלחה בקריירה, לרווחה כלכלית או אפילו לחיים קלים יותר, אבל הם הדרך היחידה להיות מאושרים.
• • •
סליחה על המיסיונריות ומחילה מכל הקואוצ׳רים, מנחי הסדנאות והמטפלים באלף ואחת דיסציפלינות - השיטה הכי מהירה לעשות את זה היא לעשות את זה לאט. כל כך הרבה התנגדויות היו לי לטיפול פסיכולוגי קלאסי, גלגלתי עיניים מהמחשבה על שתיקות בכורסה ו"איפה זה פוגש אותך?", ועשור אחרי כן אני די בטוחה שהדרך היחידה לתקן את העולם היא בטיפול פסיכולוגי חינם לכל איש, אישה וילד (קהלת בטח יאהבו מאוד את היוזמה הזאת). כשמאיר רובין וחבריו יוכלו לחוש אמפתיה אמיתית לאחרים, אנחנו נוכל להניח שהם באמת דואגים לנו.
אני יודעת שהטור הזה הוא קפיצה אחת גדולה למסקנות, ניתחתי כאן את האישיות, ההיסטוריה הפרטית והמניעים של איש שלא פגשתי בחיים, אבל היי, זה לא מאוד שונה מהאופן שבו קהלת מסיקים מסקנות על אימהות חד־הוריות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו