דווקא בימים אלה של מתיחות בין ירושלים לוושינגטון, שבהם מחריפה הביקורת על ישראל גם בקרב חלקים מהקהילה היהודית בארצות הברית, מעניק מסע בזמן בחזרה לפרשה היסטורית לא נודעת משנות ה־60 של המאה שעברה רגע של התנתקות, ציפייה ותקווה. רגע הטומן בחובו משאלת לב כי גם בעתיד ניתן יהיה לשחזר את תנאי החיבה, האמפתיה וההזדהות שרחשו אז רבים בבירה האמריקנית לישראל - ושבאמצעותם הצליחה המדינה הצעירה להשיג לעצמה נכסים אסטרטגיים, בין היתר בדרכים שלא היו ידועות עד היום.
בלב פרשה עלומה זו ניצב פועלם של שני אישים - מאיר (מייק) פלדמן ואברהם (אייב) פיינברג - "אנשי צללים" שלא נמנו עם מנהיגותה הפורמלית של יהדות ארה"ב, אך הרחק מאור הזרקורים התגייסו למען מדינת ישראל והרימו תרומה כבדת משקל לביטחונה. זאת כאשר הצליחו להתקרב לקודקוד הפירמידה השלטונית בוושינגטון בעידן הנשיאים ג'ון קנדי ולינדון ג'ונסון וכך מילאו - באופן נסתר שמתחיל להיחשף רק עתה - תפקידי מפתח בצומתי הכרעה קריטיים בעיצובן של החלטות כבדות משקל לביטחון ישראל. שיאה של מערכת יחסים חשאית זו נרשם במגעים שהובילו לעסקאות למכירת כלי נשק אמריקניים לישראל, ובהם מטוסי קרב, טילים וטנקים מתקדמים, ואף סייעו להכרה האמריקנית במדיניות העמימות הגרעינית של ישראל.
השניים הללו החליטו להקדיש את מירב זמנם ומרצם למען חיזוקה של ישראל, בעיקר לשם מה שראו כאינטרסים המשותפים לשתי המדינות, ולא מתוך שיקולים כלכליים או תאוות פרסום. פלדמן היה עורך דין מצליח ואמיד מפילדלפיה כאשר נקרא לוושינגטון על ידי הנשיא קנדי כדי שיפעל כ"קצין קישור" בין הבית הלבן לקהילה היהודית. פיינברג היה איש עסקים ופילנתרופ ממשפחה שעשתה את הונה בתעשיית הטקסטיל, אשר הפעיל את קשריו בממשלים הדמוקרטיים מאז 1948, אולם כוכבו דרך בעיקר בתקופת ג'ונסון, אז הפך לציר מרכזי ולערוץ תקשורת מהימן, יעיל ודיסקרטי לישראל וממנה וזכה לאמונו המלא של הנשיא.
שניהם היו נציגים מזוקקים של תפיסת "היחסים המיוחדים" בין ישראל לארה"ב ופעלו באופן בלעדי מתוך תחושת הזדהות עם המדינה היהודית ומחויבות לה. האופי החשאי של ערוצי התקשורת שהפעילו הקנה להם את אמון כל הצדדים, ובכך הם תרמו רבות לשדרוג מעמדה של ישראל בוושינגטון באופן שהשפיע לטובה על היחסים גם שנים לאחר שירדו מהבמה. כעת, ערב יום העצמאות ה־75 של מדינת ישראל, פרטי סיפורם הדרמטי יוצאים לאור.
"קצין הקישור" של קנדי
פלדמן נקרא לראשונה לבית הלבן בעקבות ניצחונו הדחוק של קנדי בבחירות לנשיאות של 1960. הנשיא הצעיר שאף לחזק את מעמדו בקרב הציבור היהודי, שתמיכתו נתפסה בעיניו כגורם שעשוי להיות שובר שוויון במערכת הבחירות הבאה ב־1964, והוא היה זקוק ל"קצין קישור" לקהילה. מבחינת פלדמן מדובר היה ב"צו 8", שמשמעותו כניסה למטבח הפוליטי הלוהט, גם במחיר אובדן הכנסה אישי, והוא עשה זאת מתוך דאגה לאינטרסים החיוניים של ישראל.
פעולתו הראשונה, שאותה ביצע יחד עם פיינברג, היתה כשמילא תפקיד בהסדרת פגישתו הבלתי רשמית של ראש הממשלה דוד בן־גוריון עם קנדי, שהתקיימה בניו יורק במאי 1961. ארגון הפגישה לא היה מהלך טכני, שכן היא נערכה לאחר התנגשות חריפה עם גורמים שונים בממשל אשר התנגדו בתוקף למפגש. עם זאת, את חותמו הייחודי על תהליך קבלת ההחלטות הנשיאותי הטביע פלדמן בסוגיה עתירת החשיבות של מכירת טילי הקרקע־אוויר מדגם "הוק" לישראל. היתה זו מערכת הנשק המתקדמת הראשונה שממשל אמריקני כלשהו הסכים לספק לישראל מאז הקמתה. בכך נוצר התקדים החשוב שאליו הוביל ראש הממשלה: אבן דרך בנתיב הפיכתה של מעצמת־העל האמריקנית לספקית הנשק המרכזית של המדינה.
בהקשר זה הפך פלדמן לשחקן ציר בעיצומו של מאבק פנים־ממשלי קשוח, שבמהלכו ניהלה מחלקת המדינה קרב מאסף נואש כנגד הפנטגון והמועצה לביטחון לאומי (שתמכו בעסקה). מטרתו של מאבק בלימה זה היתה למנוע את יצירתו של קשר אסטרטגי עם ישראל בדמות אספקת טילי ההוק. זאת, כאשר הנשיא עצמו עדיין לא גיבש עמדה נחרצת בכל הקשור לתנאים ששקל להצמיד למכירתם של הטילים.
בנקודת זמן זו, בראשית קיץ 1962, הגיע המאבק לשיאו, כאשר סוגיית ההוקים הצטלבה עם יוזמה מדינית אחרת, ולכאורה נפרדת לחלוטין, מבית היוצר הפורה של הבית הלבן. המדובר במאמציו של קנדי להביא לפתרונה של שאלת הפליטים הפלשתינים, שהעסיקה אותו מימיו הראשונים כנשיא. קנדי העניק עדיפות לטיפול בנושא הבוער של הפליטים משום ששאף להסיר - באמצעות הסדר מדיני - את הנטל התקציבי של מימון אונר"א מכתפיו של הממשל. מכל מקום, כשנה וחצי לאחר שמינה מתווך מיוחד, ג'וזף ג'ונסון, אשר פעל בחסות ועדת הפיוס של האו"ם לטיפול בסוגיית הפליטים, ניצב יושב המשרד הסגלגל בפני רגע האמת.
רגע זה התכנס אל השאלה כיצד לשווק את המתווה שגיבש המתווך ג'ונסון - שכלל בתוכניתו גם החזרה של כ־100 אלף פליטים לשטח ישראל כנדבך מרכזי - בדרך שתבטיח את קבלתה על ידי ישראל. הדילמה שניצבה בפני קנדי היתה מורכבת, שכן בן־גוריון היה נחרץ בהתנגדותו אף למימוש חלקי של "זכות השיבה".
על רקע זה, מסמכים מארכיון קנדי חושפים אוצר בלום ומבהירים את תרומתו הייחודית של פלדמן לאישורה של העסקה פורצת הדרך מבלי שישראל נדרשה לוויתורים ממשיים בזיקה לסוגיית הפליטים. למרות שהנשיא נטה בראשיתו של תהליך קבלת ההחלטות לתבוע מישראל לקבל באופן מוצהר ומפורש את "תוכנית ג'ונסון" על כל מרכיביה כתנאי מוקדם הכרחי להסכמתו למכור לה את טילי ההוק, הוא השתכנע - כתולדה ישירה ממאמציו של פלדמן - לרכך את עמדתו בהמשך הדרך.
הגם שפלדמן לא היה השחקן היחיד שתמך בקידום העסקה ללא תנאי מוחשי, היוו פגישותיו האישיות עם קנדי בבית הלבן, שהתקיימו באוגוסט 1962, את קו פרשת המים הגורלי, שהיטה את הכף לזכות ישראל בתהליך כולו. בשיחות אלה העלה היועץ המיוחד פלדמן מסכת שלמה של טיעונים, שסללו ישירות את הדרך לאישור העסקה.
ראשית, טען פלדמן באוזני הנשיא האמריקני, כי כל ניסיון ליצור זיקה ישירה ומחייבת בין מכירת ההוקים לבין הסכמתה של ישראל לקבל את תוכנית ג'ונסון נועד מלכתחילה לכישלון. זאת משום שישראל - המדינה הצעירה והגאה - תפרש זאת כפגיעה בריבונותה וכניסיון לסחוט ממנה ויתורים בשאלות ליבה הקשורות לביטחונה הלאומי.
עם זאת, הטיעון המנצח הגיע כאשר פלדמן, שמונה כדי להבטיח את תמיכת הקהילה היהודית האמריקנית בקנדי, הבהיר לנשיא כי החלטה מיידית על אישור העסקה תרים עבורו תרומה פוליטית משמעותית. פלדמן שרטט לקנדי לוח זמנים שלפיו החלטה למכור את הטילים בהקדם האפשרי תאפשר את אספקתן בפועל של הסוללות באוקטובר 1964 - עיתוי אופטימלי עבורו להצגת תמונת תמיכה בישראל שתסייע לו לזכות ברוב גורף של "הקול היהודי". במילים אחרות, נחיתתם של הטילים - בטקס רב רושם - על אדמת ישראל שבועות בודדים לפני הבחירות לנשיאות תהווה הוכחה חותכת עבור נציגי "הקול היהודי" כי תמיכתו של קנדי בישראל ודאגתו לביטחונה הן מוצקות ומעוגנות ביוזמותיו התקדימיות בתחום הרכש ולא רק ברטוריקה שלו.
כל השאר היסטוריה: לא זו בלבד שקנדי קיבל במלואה את עמדתו של פלדמן, אלא שהוא הגדיל לעשות ושלח אותו היישר לבן־גוריון כדי לבשר לו אישית על ההחלטה ההיסטורית. זאת מבלי שנלוו אליה תנאים כלשהם, למעט "הציפייה" שישראל תבחן את תוכנית ג'ונסון מתוך רצון טוב.
העובדה שהתוכנית שקעה עד מהרה בתהום הנשייה, לאחר שגם מדינות ערב וגם ישראל (שפסלה אותה לאחר שהוכנסו בה שינויים של הרגע האחרון) דחו אותה על הסף, לא מנעה מהממשל לממש את אספקת הטילים. גם העובדה שקנדי כבר לא היה בין החיים באוקטובר 1964, ושהקול היהודי כבר היה נתון, רובו ככולו, בכיסו של יורשו, לינדון ג'ונסון, אין בה כדי להקטין כהוא־זה את תפקידו של השושבין השקט של מכירת ההוקים.
"הדלת האחורית" לג'ונסון
פלדמן, כאמור, לא פעל לבדו. לצידו פעלה אישיות נוספת, שלא נשאה בתפקיד רשמי כלשהו, לקידום קשרי הממשל בוושינגטון עם מדינת ישראל הצעירה. היה זה אייב פיינברג - איש עסקים, פילנתרופ ופעיל יהודי מרכזי, שיש האומרים כי קשריו והכספים שהזרים למסע הבחירות של הנשיא הארי טרומן נתנו לו דחיפה נוספת להכיר במדינת ישראל, 11 דקות בלבד לאחר ההכרזה על הקמתה, ב־14 במאי 1948.
פיינברג הגיע לשיא השפעתו בימי הנשיא ג'ונסון במחצית השנייה של שנות ה־60, אך גם קודם לכן, תחת קנדי, נודעה לו השפעה חיובית על יחס הממשל לישראל. בקשתו של בן־גוריון להיפגש עם הנשיא קנדי כבר בחודשים הראשונים לכהונת האחרון נתקלה תחילה בהתנגדויות מצד הממשל, כולל מהבית הלבן. ואולם, לאחר עבודת שתדלנות הן מול הצד האמריקני והן מול הישראלים, לרבות שכנועו של בן־גוריון להסכים לביקור מדענים אמריקנים בכור הנבנה בדימונה, התקיימה הפגישה המפורסמת, אך הבלתי רשמית, בין הנשיא לבין ראש הממשלה בניו יורק במאי 1961. רק ב־1964 הוזמן לראשונה ראש ממשלה ישראלי, לוי אשכול, לביקור רשמי בבית הלבן.
בתקופת ג'ונסון הפך פיינברג לציר מרכזי ולערוץ תקשורת יעיל ודיסקרטי לישראל וממנה, וזכה לאמונו המלא של הנשיא. לאחר כניסתו לבית הלבן פגש הנשיא הטרי ג'ונסון את פיינברג ואף התייעץ איתו האם אין צורך ב"טיהור" מחלקת המדינה מגורמים עוינים לישראל, ובהצבת דמויות אוהדות יותר בזרוע חשובה זו כדי לקדם את הקשרים בין המדינות.
לאורך שנות כהונתו של ג'ונסון מילא פיינברג תפקיד חשוב בתהליכים שהעמיקו וחיזקו את היחסים בין השותפות והניחו את המסד לקשרים האסטרטגיים הנמשכים עד ימינו. יכולתו להעביר את המסרים בצורה מדויקת, רגישה ומהימנה - בייחוד בציר שבין הנשיא ג'ונסון לראש הממשלה אשכול, שביניהם נוצר קשר חברי קרוב במהלך ביקורו של אשכול בוושינגטון ביוני 1964 - תרמה רבות לכך.
אחת הפרשות הדרמטיות בהקשר זה התרחשה בסוף 1964, אז גמלה בממשל ההחלטה לספק נשק לירדן. לשם כך נזקקה וושינגטון לתמיכתה השקטה של ישראל: ההסכמה נועדה למתג בקרב הציבור האמריקני, שאהד את ישראל, את העסקה עם ירדן ככזו המקובלת על ירושלים, וכך קיווה הממשל להימנע מסערה ציבורית מביכה. השליחים האמריקנים שהגיעו לישראל, אברל הארימן ורוברט קומר, צוידו בהנחיות נוקשות ומרחיקות לכת של הנשיא, אשר כרכו את האפשרות לאספקת נשק עתידית לישראל עם אספקת נשק מיידית לירדן, תבעו ויתורים ישראליים בנוגע לפיקוח על הכור בדימונה ודרשו הימנעות ישראלית ממלחמת מנע על מקורות המים בצפון. במהלך השיחות הממושכות נתקלו השליחים בהתנגדות ישראלית עזה.
מעורבותו של פיינברג כ"ערוץ דלת אחורית" (שהרי היה אזרח פרטי) בין הנשיא האמריקני להנהגה הישראלית אפשרה לצדדים להבין את גבולות הגזרה, את מאזן האינטרסים ואת מרחב ההתפשרות של הצדדים. קרבתו של פיינברג לנשיא אפשרה לו לעמוד על רצונותיו המדויקים של הנשיא ג'ונסון, שלא דרך המסנן של מחלקת המדינה, ובכך לחדד ולהבהיר לבית הלבן את האינטרסים האסטרטגיים של ארה"ב בקשר לישראל, דבר שהביא לריכוך משמעותי בעמדת הנשיא בזיקה לתנאי העסקה.
ואכן, פעילותו זו של פיינברג מאחורי הקלעים סייעה להשגת מזכר ההבנות החשאי בין ארה"ב וישראל, שנחתם בתל אביב ב־10 במארס 1965, ובו הסכימה ישראל שהממשל ימכור נשק לירדן, ואילו הממשל הביע לראשונה את נכונותו למכור נשק התקפי לישראל. יותר מכך: במזכר עוגנה לראשונה בכתב נוסחת העמימות הישראלית, שלפיה "ישראל לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למרחב הערבי־ישראלי". בהמשך לאותו מזכר הבנות חשאי נחתמו הסכמי רכישת טנקי "פאטון" ומטוסי קרב מדגם "סקייהוק" בשנים 1966-1965.
בדרך לעסקת ה"פאנטום"
בינואר 1968, כחצי שנה לאחר מלחמת ששת הימים, במהלך פגישת ראש הממשלה אשכול והנשיא ג'ונסון בחוות הנשיא בטקסס, העלתה ישראל את בקשתה לאספקת מטוס הפאנטום, העילית של תעשיית הנשק בארה"ב, בקשה שאושרה באוקטובר אותה השנה.
בשיחות שהחלו בין הצדדים לקראת החתימה העלו האמריקנים דרישות מפליגות, אשר קשרו בין אספקת המטוסים לבין ויתורים ישראליים בתחומי הגרעין, פיתוח טילים ופריסתם בשטח, ולמעשה בכל הקשור לכלל הפיתוח הביטחוני בישראל.
על רקע זה השיחות בין השגריר בוושינגטון, יצחק רבין, ונציג מחלקת ההגנה פול וורנקה עלו לטונים גבוהים. מאחר שנראה היה כי נעשה במקרה זה "מחטף" על ידי הביורוקרטיה בוושינגטון, שייתכן כי איננו על דעת הנשיא, התערב פיינברג לבקשת ישראל ישירות אצל ג'ונסון, תוך שהוא עוקף את מחלקת המדינה ומחלקת ההגנה. ואכן, מהבית הלבן יצאה ההנחיה הנשיאותית על אספקת המטוסים מבלי שישראל נאלצה לסגת מנוסחת העמימות הגרעינית שלה.
הערוץ שסיפק פיינברג, אותה דלת אחורית דיסקרטית בין הממשל האמריקני לממשלה בישראל, היה עתיר חשיבות. ערוץ זה העניק לצדדים את האפשרות להבין מהם האינטרסים החיוניים באמת של כל צד, את הרגישויות הפוליטיות שלהם, ולאמוד גם את "גבולות הגזרה" באשר להבנות ולהסכמות שאליהן ניתן להגיע. זאת כאשר המסר הגיע ישירות לאוזנו של הקודקוד בצורה מדויקת ומהימנה.
במבט לאחור וממרחק השנים ניתן להתרשם ולהעריך את תרומתם הרבה של שני אנשי הצללים, פלדמן ופיינברג, לשדרוג מעמדה של ישראל בוושינגטון, שדרוג שאף צבר תאוצה בהמשך הדרך. פועלם למען ישראל, ובראייתם גם עבור ארה"ב עצמה, שנעשה בנחישות ובשום שכל, ראוי אף להערכה נוספת משום שהתרחש מאחורי הקלעים וללא חיפוש תהילה או אזכור שמם בכותרות העיתונים. באמצעותם יכולה היתה מדינת ישראל ללחוש ישירות על אוזניהם של שני נשיאי ארה"ב בתקופה קריטית לביטחון הלאומי שלנו. אין ספק שאופיים החשאי של ערוצי התקשורת שבהם פעלו, לצד הרצון לשרת באמת ובתמים את הצדדים המעורבים, הקנו להם את אמון שני הצדדים - ובכך היה טמון כוחם.
פרופ' אברהם בן־צבי עומד בראש תוכנית לימודי התואר הכפול ביחסים בינלאומיים עם אוניברסיטת ורשה, אוניברסיטת חיפה. ד"ר גדי ורשה מלמד בתוכניות בית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה. ספרם של פרופ' בן־צבי וורשה, "הקש על כל דלת: סוגיות נבחרות במדיניות החוץ של ישראל, 2018-1948", עתיד להתפרסם בקרוב בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה
