וסילי וסרגיי לא ששו להתראיין ולהיחשף, אבל כחיילים אוקראינים מלאי גאווה, שנפצעו בשדה הקרב במלחמה המדממת והבלתי נגמרת מול הפולשים מרוסיה, ביקשו שניהם להצטלם כשהם עטופים בדגל אוקראינה.
כשעלה הרעיון לצרף לתמונה גם את דגל ישראל, המדינה שהעניקה להם טיפול תמיכה ברגעיהם הקשים, הם ביקשו בהתלהבות מצוות המרכז השיקומי שבו הם שוהים בשבועות האחרונים לקבל את הדגל ולקחת אותו איתם - כמתנת פרידה.
וסילי סמואילנקו (42) הוא קצין שמשרת כבר יותר משני עשורים ביחידה קרבית מסווגת בצבא האוקראיני. לפני כחצי שנה נפצע באחד הקרבות במלחמה ואיבד חלק מידו הימנית. לפני חמישה שבועות הוצע לו להגיע לישראל להשלמת תהליך שיקום ולהתאמת יד תותבת, שתאפשר לו להמשיך ככל הניתן בשגרת חייו.
לדברי וסילי, הוא ניאות להתראיין כדי להראות לכל העולם את נזקי המלחמה, וגם כדי להודות לאנשי הכפר השיקומי "עדי נגב - נחלת ערן", שבו טופלו הוא וחברו סרגיי, במועצה האזורית מרחבים שבעוטף עזה.
אף שהוא המבוגר יותר, סרגיי דאוידנקו (52) נחשב בין שניהם לחייל ה"צעיר" יותר. הוא התגייס עם פרוץ המלחמה בפברואר 2022, ובתום הכשרה מהירה נשלח עם חבריו לחזית על גבי נגמ"שים. לפני חמישה חודשים נפצע באורח קשה ואיבד את רגלו הימנית. מאז הגיע לארץ, גם הוא לפני חמישה שבועות, הוא מתהלך עם פרוטזה ומציג בפנינו בגאווה את דגל ישראל המצויר עליה.
וסילי בא מכפר קטן שבמחוז דנפרופטרובסק, במזרח אוקראינה. הוא נשוי ואב לשניים. סרגיי, נשוי ואב לשלושה, נולד וגדל בעיר דונצק, גם היא במזרח המדינה. במהלך הראיון, שנערך באוקראינית ותורגם על ידי אחד מאנשי הצוות, שניהם נראים מתוחים מאוד, וכשאני מספר להם שאני אב לשישה וסילי מעיר בצחוק נטול חיוך שאני גיבור. "אם היתה אפשרות לתת כלכלה ופיתוח למשפחות שלנו, יכול להיות שגם לי היו שישה ילדים, כמו לך", הוא מרצין.
סרגיי עבד שנים ארוכות במפעל לייצור קטרי רכבת, אך כשרוסיה פלשה לארצו החליט שמקומו בשדה הקרב. "רציתי לשרת את המדינה שלי בזמן הקשה שלה", הוא מדגיש. "אוקראינה התחילה להתפתח ולצמוח, ואז פרצה המלחמה הארורה".
כמו אזרחים רבים באוקראינה, גם סרגיי לא הופתע מפתיחת המלחמה, אך בכל זאת קיווה להתעורר למציאות אחרת. "לא היה משהו בולט לעין שרמז שאנחנו עומדים להיכנס למלחמה, ועוד כזאת ארוכה. הכלכלה שלנו היתה בכיוון חיובי, ואנחנו, האזרחים, לא הרגשנו שדבר כזה עומד לקרות".
לעומת סרגיי, התפיסה של וסילי, איש הצבא הוותיק יותר, היתה מבוססת וריאליסטית, ואת המתח המבצעי הוא חי, לדבריו, כבר כמעט עשור. "המלחמה באוקראינה התחילה למעשה לפני תשע שנים, כשרוסיה פלשה לחצי האי קרים ב־2014 וסיפחה אותו אליה. גם אז היה גיוס המוני, והרבה מאוד אנשים נפגעו. אני עצמי השתתפתי בקרבות באזור".
וסילי לא מוכן לשתף את תחושותיו משדה הקרב הנוכחי, וגם סרגיי מקמץ במילים שנוגעות לחששות ולפחדים כלוחמים מול הדוב הרוסי. עם זאת, הוא מודה: "הפחד העיקרי היה כשרוסיה ניסתה להיכנס לעיר הבירה שלנו, קייב".
שניהם גם מסרבים לחשוף יותר מדי פרטים על הקרבות שבהם נפצעו, מנימוקים של "מידע מסווג", וניכר שגם הטראומה הגדולה וזיכרון החוויות הקשות, שעדיין ממשיכות לצרוב, מטים את הכף לטובת השתיקה, בייחוד כשהתותבות שקיבלו בארץ משמשות עדות מוחשית לתלאות שעברו.
"מקרה שיקום נדיר ביותר"
הפציעה של סרגיי אירעה במהלך היתקלות בין כוחות צבא אוקראיניים לבין חיילים רוסים. במהלך חילופי האש אירעו כמה פיצוצים, שמאחד מהם נפגע ואיבד את רגלו.
אתה זוכר את האירוע, את הטיפול הראשוני שקיבלת?
"בוודאי. בהתחלה טיפלתי בעצמי בשטח, עם ערכת עזרה ראשונה, ואחר כך חבר עזר לי עד שפינו אותי לבית חולים שדה. משם נלקחתי לבית חולים צבאי".
בנוגע לווסילי, במשך כל שהותו במרכז השיקומי בישראל הצוות הרפואי לא ידע בדיוק איך איבד את ידו כמעט עד למרפק. רק במהלך הראיון חושף וסילי לראשונה שזה קרה ממוקש שהתפוצץ בסמוך אליו. "החברים שלי ליחידה העניקו לי טיפול ראשוני עד שפינו אותי לבית החולים", הוא משחזר.
אחרי שהצוותים הרפואיים באוקראינה ייצבו את מצבם וטיפלו בגדמיהם, הגיעה ההצעה לטוס לישראל לטובת המשך הטיפול והשיקום.
"סיימתי את הטיפולים באוקראינה וחזרתי לגדוד שלי", משתף וסילי, "ואז קיבלתי טלפון מטעם גורמים בצבא האוקראיני שבישרו לי שיש הזדמנות להגיע לישראל לשיקום. באוקראינה אין טיפולים שיקומיים מפותחים. הרבה מדינות אמנם עוזרות לנו עם תותבות מדגמים מתקדמים, אבל נושא השיקום והמענה הפסיכולוגי פחות מפותח, כי אין מרכזים שיקומיים כמו בישראל".
ארתור פומרנץ, אח אחראי במרכז הרפואי לשיקום, לקח תחת חסותו, בסיוע שאר אנשי הצוות, את שני החיילים הפצועים מאוקראינה. "פגשנו אותם בשדה התעופה", הוא מספר, "הם הגיעו עם גדם סגור להתאמת תותבת וללימוד השימוש בה".
ארתור עצמו עלה לישראל מאוקראינה בתחילת שנות ה־90, כשהיתה עדיין חלק מבריה"מ. שורשיו האוקראיניים סייעו לו להקל את קשייהם של וסילי וסרגיי.
"שניהם מעולם לא יצאו מחוץ לאוקראינה, ואם מביאים בחשבון את הפציעה ואת טראומת אובדן האיברים - זה יצר אצלם חששות מאוד גדולים, בין השאר מהחשיפה לעולם אחר שאותו לא הכירו. הם לא ידעו למה לצפות והיו מאוד מתוחים. מעבר לטיפול ולשיקום הרפואי, למשל, הליווי לתל השומר לצורך התאמת התותבות שלהם, טיפלנו בהם גם בכל מה שמסביב, כולל בצורכיהם האישיים".
מה, למשל?
"לאחד מהם חסרו נעליים, אז הסעתי אותו עד לנתיבות, לקנות זוג חדש. אחד האחים לוקח לביתו באופן קבוע את הבגדים שלהם ומכבס בשבילם. גם עשינו בינינו סבב, ובכל פעם מישהו אחר לקח אותם לטיולים - בים המלח, בכותל ובמקומות נוספים. פעם אחת הם גם ביקרו בבית של אחד הפיזיותרפיסטים. משפחה שעלתה בעבר מאוקראינה וגרה באחד הקיבוצים באזור הזמינה אותם לארוחה, עם כל המאכלים האוקראיניים המסורתיים. לשמחתנו, השיקום שלהם היה מהיר מאוד".
סרגיי: "אנחנו לא מכירים שיקום ברמה כזו. זאת הפעם הראשונה שאנו נתקלים בטיפול ברמה כזאת. באמת דאגו לנו כאן לכל, כולל לטיולים ולהופעות. אפילו לימדו אותי מחדש לרכוב על אופניים". הוא עולה על זוג אופניים ומדגים איך הוא מצליח לדווש עם התותבת, אף שרגלו קטועה מעל הברך, כאילו מעולם לא נפצע. לדברי ארתור, מדובר במקרה שיקום נדיר ביותר.
גם וסילי הצליח לעשות במהלך השיקום בארץ דברים שלא חלם שיוכל לבצע אחרי שאיבד את ידו. בעזרת נירה שמש, מנהלת הפיזיותרפיה, למד לנהוג מחדש ברכב. מנהלת ריפוי בעיסוק, לירז סמט־צוקרן, לימדה אותו טכניקות לשימוש ביד החדשה. "אני חותך היום סלט, מוזג מים ומכין קפה. לוקח לי זמן להתרגל ליד עם התותבת, אבל בכל יום אני לומד להתנהל איתה ובעזרתה. למרות הקושי, אני חוזר לחיים".
לחזור לשכיבות הסמיכה
במהלך שנת הלחימה באוקראינה קיבלה ישראל בקשות אוקראיניות רבות למתן סיוע ברבדים שונים. אחד המישורים שבהם נענתה לקריאות היה בטיפול ובשיקום של אזרחים וחיילים אוקראינים, שנפגעו במהלך הלחימה ואיבדו את גפיהם.
"עד כה טופלו בשיבא תל השומר, באיכילוב, בבית לוינשטיין וב'עדי נגב - נחלת ערן' 12 אזרחים וחיילים", מסביר אלון שוהם, מנהל מש"ב חו"ל, סוכנות הסיוע הלאומית של ישראל לשיתוף פעולה בינלאומי מטעם משרד החוץ. "כל נפגע מקבל טיפול שאורך בין שישה לשמונה שבועות, שבהם הוא מקבל טיפול רפואי ושיקומי בסטנדרט של אזרח ישראלי".
איך נוצר למעשה הקשר עם החיילים הפצועים?
"משרד הבריאות הישראלי ומשרד הבריאות האוקראיני סיכמו, בתיווך משרד החוץ, שהשגרירות שלנו באוקראינה תקבל רשימה של חיילים, ומשרד הבריאות יקבע מי מתאים להליך שיקומי בארץ - ובאיזה מרכז בדיוק".
לדברי שוהם, במהלך טרום השיקום רופאים ישראלים מקיימים שיחות זום עם החיילים המועמדים להגיע לטיפול בארץ, ובסוף התהליך מקבלים את ההחלטה בעניינם.
"השגרירות שלנו מובילה את כל התהליך, מבקרת את החיילים, מקשרת בינם לבין הרופאים בארץ, ובהמשך גם מלווה אותם עד לשדה התעופה. ברגע שהם מגיעים לארץ הם עוברים לאחריות משרד הבריאות, עד שובם לאוקראינה. מדובר בפיילוט ראשוני שאמור לכלול בסופו של דבר 20 איש, ואם התהליך יעבור בהצלחה - נבחן את הבאתם של 20 פצועים נוספים".
ד"ר יצחק (צאקי) זיו־נר הוא מנהל המרכז הרפואי לשיקום על שם קיילי, "עדי נגב - נחלת ערן", ויו"ר המועצה הלאומית לשיקום במשרד הבריאות. בעבר עמד בראש המחלקה לשיקום אורתופדי בשיבא תל השומר, ובהמשך שימש ראש אגף שיקום במשרד הבריאות. לדבריו, העבודה מול וסילי וסרגיי היתה שונה ממה שהכיר עד כה.
"כשמשרד הבריאות ומשרד החוץ פנו אלינו ושאלו אם נרצה לקחת חלק ביוזמה ענינו ברצון, אבל חשוב להבין שזה מורכב. הבנתי שקטועים קודמים שהגיעו לארץ לא היו מרוצים. אני בטוח שזה לא בגלל שהמרכז שטיפל בהם לא היה טוב, אלא שלא נעשה תיאום ציפיות. ולכן החלטנו לשים על כך את הדגש.
"מעבר לבניית התותבות, המדידות, ההתאמות, לימוד השימוש וכדומה, היה חשוב לנו לשוחח איתם מראש כדי להבין עם אילו ציפיות הם מגיעים לארץ. בסוף, בניגוד לרוב הקטועים בעולם, מדובר באנשים יחסית צעירים ופעילים, שגם רוצים לחזור לשרת בצבא, ולכן היה עלינו לדאוג שהתותבות יענו על הצרכים האלה בצורה מלאה.
"וסילי, למשל, רצה מאוד שתהיה לו אפשרות לבצע שכיבות סמיכה ולהשתמש במתקנים של מכון הכושר, אז סיפקנו לו שתי תותבות, אחת פונקציונלית שנראית 'לא טוב', כמו בסרטים על שודדי ים, ואחת נוספת ברמת דיוק נמוכה יותר - אך גם יותר אסתטית.
"לסרגיי רצינו להעניק תותבת שתאפשר לו הליכה איכותית שלא תפגע ברגלו השנייה ובעמוד השדרה. שניהם עברו הכשרה, חיזוק שרירים, שימור טווחי תנועה, חדר כושר, בריכה, ועוד. אני חייב לומר ששניהם למדו מהר מאוד, והם בהחלט ייצאו מכאן מתוקתקים".
וסילי וסרגיי סיימו את הליך השיקום, ובקרוב הם צפויים לשוב למולדתם - שעדיין שקועה עמוק בבוץ המלחמתי. שם הם יפגשו את בני משפחתם, לראשונה אחרי תקופת היעדרות ארוכה.
הצלחתם להתרכז בשיקום בארץ בזמן שהמשפחה שלכם נשארה בלב המלחמה?
וסילי: "אני מדבר איתם בכל יום בווטסאפ ובסקייפ, ואני בהחלט מתגעגע אליהם מאוד".
למדו לאכול לָאפות
סרגיי מציין שלגעגועים לרעייתו ולילדיו מתווספים גם החשש והדאגה לבנו, שמשרת גם הוא בצבא האוקראיני ולוחם בשדה הקרב. "הגעגועים קיימים, לא ראינו את המשפחה שלנו כבר כמה חודשים. הבן האמצעי שלי מגויס במלחמה, ואני מתגעגע ודואג. איתו אני לא יכול לדבר, אבל אני מדבר עם שאר בני המשפחה בכל יום ומצפה לראות אותם שוב בקרוב".
וסילי מודה שלא כל כך הכיר את ישראל לפני שהגיע אליה בנסיבות המצערות. ואילו סרגיי, שלו יש חבר שגר בארץ, מציין כי במשך שנים קיווה שתהיה לו הזדמנות לבקרו בישראל. כחלק מהיכרותם עם המקום שהעניק להם טיפול מסור בשבועות האחרונים, לימד אותם ארתור מעט על חג הפסח המתקרב.
"הסברתי להם אילו מאכלים מותר לאכול ואילו אסור לפי המסורת היהודית. ניסיתי להסביר להם על המצות, אבל אני חושב שהם מעדיפים לאכול לאפות", הוא אומר בחיוך - ושני החיילים מהנהנים מייד בהסכמה.
פסח הוא החג שבו נולד העם היהודי, שיצא מעבדות לחירות. כמי שנלחמים על החופש, מה הייתם רוצים לאחל לעצמכם ולעם האוקראיני?
סרגיי: "אנחנו נלחמים על הבית שלנו, ומצפים שנראה את אוקראינה חופשייה, עם אזרחים שמחים. הילדים שחווים כעת את אימת המלחמה יהיו בוגרים שיעריכו את החופש ואת החיים. יעבור זמן עד שזה יקרה, אבל בסוף הכל ישתנה ויתחדש, וגם יצמח לנו דור חדש. אני רוצה שילדיי יוכלו לגדל את ילדיהם בחופשיות".
כשהמלחמה תסתיים, תבקרו שוב בישראל עם בני משפחותיכם?
סרגיי: "בהחלט, זה מה שאני מתכנן. הרבה מאוד אנשים כאן השקיעו בנו וטיפלו בנו וניסו להסיח את תשומת ליבנו ממה שחווינו. הגענו לכאן נכים ואנחנו יוצאים כמו חדשים".
וסילי: "אנחנו מאוד מעריכים את מה שעשו בשבילנו ומודים מקרב לב לכלל הצוותים על הדאגה לאורך כל הדרך".
ד"ר זיו־נר מבקש להתייחס גם להיבט הערכי שבטיפול בחיילים. "כבן דור שני לשורדי שואה, וכמי שמאמין בערכים יהודיים דוגמת סיוע ועזרה ליתום, לגר ולאלמנה, מדובר במעשה חשוב ביותר. מעבר לזה, הדבר מסייע גם ליחסי החוץ שלנו. אוקראינה נתונה לאיומים שמדינת ישראל מכירה מקרוב, ואני שמח שלפחות בצד ההומניטרי אנחנו מסוגלים להעניק עזרה למדינה שנמצאת בצרה.
"יש השואלים אם עניי עירנו לא קודמים, ואם הטיפול בחיילים ממדינות זרות לא גוזל משאבים מהאזרח הישראלי. התשובה היא לא. אני לא דוחה אף חולה ישראלי, ולא מונע שיקום מאף אזרח ישראלי כדי לטפל באותם חיילים. תמיד טוב לתת ולחלק מהטוב שיש לנו. לישראל יש מוניטין כמדינה בעלת יכולות, וככזו שגם נרתמת לעזרה כשצריך, ואני מקווה שתמיד נהיה בצד הנותן ולא המקבל".
כמי שגדל בעצמו באוקראינה, האח ארתור מספק נקודת מבט נוספת: "כואב לי הלב על מה שמתרחש שם. ב־2023 מתנהלת באוקראינה מלחמת אחים רצחנית ומיותרת בין רוסים לאוקראינים. זה לא נתפס. לכן התגייסנו לעזור למי שצריך, וזה המעט שאנחנו יכולים לעשות. אני מקווה שווסילי וסרגיי יצליחו לשמר את ההישגים שאליהם הגיעו כאן. עשינו כל מה שאנחנו יכולים כדי להתאים להם ציוד, שאותו הם יוכלו לתחזק גם בשובם הביתה לאוקראינה".
שומרים על אופטימיות
בשבוע שעבר אמר שר ההגנה של ארה"ב, לויד אוסטין, כי באביב הקרוב תעמוד אוקראינה, ככל הנראה, בפני מתקפה רוסית נוספת. גורמים בכירים בממשל האמריקני ציינו כי במהלך שנת הלחימה עד כה נהרגו יותר מ־100 אלף חיילים אוקראינים. וסילי וסרגיי שומעים בצער את ההערכה הזו, במיוחד לנוכח העובדה שאיבדו בעצמם חברים רבים בשדה הקרב.
ובכל זאת, שניהם מנסים לשמור על אופטימיות. "אנחנו מקווים שעד סוף הקיץ המלחמה תסתיים", אומר סרגיי, "אנחנו רוצים לראות אוקראינה חדשה, ושאנשים יחזרו לחיות בה חיים נורמליים".
וסילי, מה תעשה אחרי שתשתחרר מהצבא?
"אין לי תוכניות, הראש נמצא עדיין במלחמה. הפנים שלי קדימה רק לשדה הקרב, ובכל מקרה יש לי עוד שלוש שנים עד שאפרוש לגמלאות".
על אף פציעתו, גם סרגיי מעוניין לשוב במהרה למדים ולחבריו הנלחמים בשטח. "אני אולי כבר לא יכול להיות לוחם, אבל אני רוצה לעזור ולתמוך בחברים שלי, אולי כמשפץ רכבים ואמצעי לחימה. יש לי כבר כמה הצעות".
shishabat@israelhayom.co.il
