דרושות: גיבורות חדשות

אנא סטימצקי, ציירו לי כבשה! ציירו לי כבשה בבקשה. ואם כבר כבשה, שתהיה חזקה, שיידעו שהיא כבשה. ולא כבש. שיהיה לה שיער בלונדיני ארוך. ושמלה. וגלימה. ואם אפשר כבשה עם תואר ראשון. ושכר הוגן. משהו חדשני, שיעצים אותה כגיבורה.

מה, בקשה מוגזמת? טוב, אתם התחלתם.

בריף קטן למי שלא נכנס לסניפים בשבוע האישה הביל-לאומי: כחלק מהרצון לקדם שוויון מגדרי בספרות ילדים, לקחו סטימצקי את הקלאסיקה "הנסיך הקטן" של אנטואן דה סנט־אכזיפרי, והפכו את הנסיך לנסיכה. המטרה, כך פורסם בכריכתו האחורית של הספר, היא לקרוא "לכל הילדות והנערות באשר הן להיות הגיבורות של הסיפור שלהן". התוצאה, כך ניכר בין העמודים, היא הפיכה של קלאסיקה בדמות שהמגדר שלה ממש לא משנה, והעלאת גיחוך למראה התוצאה, גם כשהמטרה ממש חשובה.

גיבור הסיפור, אז ועכשיו, הוא המספר שבגלל תקלה במטוסו מוצא את עצמו באמצע המדבר ונתקל בדמות בדיונית, שעימה הוא מנהל שיחות עומק על כוכבים ועל החיים. בספר המקור זה הנסיך. ביצירה - שמטרתה לתרום לשוויון - הוא פוגש נסיכה. 80 שנה אחרי שיצא לראשונה, ההבדל היחיד בין הנסיך לנסיכה הוא אפס וכמעט שום דבר, מלבד השמלה. והיום, כשגבר כבר שר על "השמלה החדשה שלי", גם ההבדל הזה כבר מיותר. נראה שכל הסיפור, מלבד ההוקרה לבעלת ההוצאה לשעבר ג.יפית ז"ל, שכבודה במקומה מונח, הוא רפרוש לטרנד שרץ עכשיו בארה"ב, לכתיבת סיפורים על גיבורות היסטוריות כדי לקדם את הנשים, אבל בצורה מגוחכת.

שוויון מגדרי הוא חשוב. להראות לילדות קטנות שהן יכולות לעשות הכל - זה חשוב. לשמור על נשים במרחב הציבורי, בעבודה, בביטחון, בפוליטיקה - זה סופר־חשוב. אבל כשזה מעורר גיחוך, זה ממאיס וחוטא למטרה.

בת ה־9 שלי היא חובבת ספרים מושבעת. כשראתה את הספר, התרגשה לקרוא בכריכה האחורית שמדובר בשוויון מגדרי. אבל גם היא לא הבינה למה לקחת נסיך ולהפוך אותו לנסיכה. לא מזמן סיפרתי לה על גולדה מאיר, האישה הראשונה והיחידה עד כה שכיהנה כראש ממשלה בישראל - מה שמאוד הפתיע את הילדה. כשאמרתי לה שאם היא תרצה היא אפילו יכולה להיות השנייה, היא צחקה ואמרה "מה פתאום, בטח יהיו עוד מלא בנות לפניי".

זה היה לה כל כך ברור, לאישה הקטנה בת ה־9, שכל אחת יכולה להיות כל מה שהיא רוצה.

אני יודעת. יקומו הציניקנים מהצד השני ויקראו לנו נשים פריבילגיות, שברור להן שנשים יכולות להגיע רחוק, אבל צריכות לשמש דוגמה לילדות ולנשים שמרגישות מוחלשות. אבל  קצת יצאנו מפרופורציה עם הרצון להשוות הכל. עד כמה נלך רחוק עם הפוליטיקלי קורקט המגדרי? יש אנשים שכותבים עם נקודות באמצע המילה. א נקודה נשים. רוצים נקודה ות. שיהיה לכולם נקודה ן שוויון, דרך הכתב. כתב מעייף ומתיש שעוצר את הזרימה של הקריאה ומכביד גם עלינו, שרוצים מאוד לקדם את השוויון.

אולי אני בחורה כזו של פעם, אבל כשאני קוראת טקסט שפונה לרבים, לא מפריע לי שכתוב רבים ולא רבות. לא מפריע לי שהווייז אומר לי "בכיכר המשך ישר". כן מפריע לי שיש אלימות נגד נשים. כן מפריע לי שלמרות ההתקדמות בנושא, עדיין יש פחות נשים בתפקידי מפתח. כן מפריע לי שיש מי שעדיין חושב שנשים צריכות לשבת במושב האחורי של האוטובוס, ולהיות מיעוט של המיעוט בכנסת, בממשלה ובצבא.

העצמה נשית קורית מתוכנו, ביצירה חדשה, בדמויות עגולות וחזקות. היא נמצאת בוונדר וומן האגדית שהיא גם כוכבת משלנו, בסרטי דיסני על מואנה האמיצה ומיראבל הגיבורה מהסרט "אנקאנטו". גם בספרות הילדים יש לא מעט סיפורי ילדים של גיבורות. על מדף הספרים שלנו מונחים "הנסיכה בשחור", "הבית של יעל", וגם "איתמר מטייל על הקירות".

בואו נקדם ספרות של נשים וילדות גיבורות. אבל למה לא לקדם ספרים שכתבו, למשל, נשים? ואולי, ואני סתם זורקת עוד רעיון מהפכני, נעודד לכתוב על ילדות? יאמר לזכות סטימצקי שכל העניין הזה נועד לעודד פרויקט מבורך של ספרי ילָדות, שקורא לסופרים וסופרות לכתוב ספרים על גיבורות. כמו שהנסיך הקטן בסיפור של אנטון ערב לשושנה שלו, הם מנסים להיות ערבים לילדות. אבל למה לעצור כאן? בואו נהפוך את נשים קטנות לגדולות, את הארי פוטר למייגן, ואת האריה שאהב תות ללביאה. או שנשאיר אותם במקום וניצור גיבורות חדשות.