אני לא רוצה לשפוך שמן על המדורה או להצית רגשות קשים אבל גם אני שוקלת בימים אלה לפרוש כנפיים לברלין. קשיי היומיום והשיגרה השוחקת נותנים את אותותיהם, ואילו בברלין תחושת הזרות הנעימה קורצת, שלא לדבר על מזג האוויר האירופי ועלויות המחיה הסבירות שמאפשרות להתקיים בנעימים ובלי להתרושש. אם הכל ילך כשורה, התוכנית תצא לפועל ממש בשבועות הקרובים. רק שנינו, בלי הילדים, לארבעה לילות תמימים.
אמנם מדובר רק בנסיעה לחופשה קצרה אבל ביומה המי יודע כמה של "מחאת המילקי", כשהמרואיינים הרלוונטיים אזלו וכל עובר אורח מקרי מתבקש לחוות לתוך מיקרופון זה או אחר את דעתו בנושא הבוער, נדמה לי שגם הגירה מוגבלת בזמן אמורה להספיק כדי לסדר לי ראיון בכתב או בעל פה. אם זה יכול להסתייע, אשמח לכמה דקות בתוכנית אקטואליה יוקרתית באחד הערוצים המרכזיים. אולי "לונדון וקירשנבאום" או "שש עם עודד בן עמי".
עודד: אז תגידי לי, מה יש לך לחפש בברלין?
אני: אתה יודע, אני בונה על קצת שופינג ובעלי מת לנקניקייה בלחמנייה.
עודד: אבל דווקא ברלין?! ומה עם כל המשמעויות ההיסטוריות?
אני: באמת נרשמתי לסיור הזה שכולם הולכים אליו. יוצאים משער ברנדנבורג, עוצרים באנדרטה המפורסמת וממשיכים ברגל עד הבונקר. זה מרתק מבחינה היסטורית וגם ממש קצר.
עודד: אפשר לשאול מה אמא שלך אמרה כשסיפרת לה על הנסיעה?
אני: היא לא אמרה הרבה... ביקשה להביא לה בירקנשטוק.
עודד: כישראלית ויהודייה, את לא חושבת שמקומך בארץ?
אני: ניסיתי, עודד, באמת שניסיתי אבל יוקר המחיה שבר אותי. באילת רצו ממני בסוכות 10,000 שקל בשביל שלושה לילות, וזה על חדר משפחה סטנדרטי עם שטיח מכוער.
• • • •
עם יד הלב, ולמרות שהייתי שמחה לנופף באיום כזה מדי פעם, סתם כדי שלא ייקחו אותי כמובן מאליו, האמת היא שהסיכויים שאעזוב את הארץ לטובת ברלין נראים די קלושים. אני לא מדברת רק על הזיקה לישראל - השפה, התרבות, הנופים שאני קשורה אליהם כל כך, כל זמן שהם נשקפים מבעד לחלון של מכונית ממוזגת - אבל גם אם מתעלמים מכל אלה, גרמניה, מבחינתי, היא לא אופציה, וזה למרות כל יתרונותיה הבולטים.
אני מכירה אנשים שעברו לגור בברלין בחיפוש אחר חיים שלא יחייבו אותם להעמיד למכירה איברי גוף באיביי כדי להצליח לגמור את החודש. אני יכולה להבין אותם, וכמו שזה נראה הם אכן חיים שם לגמרי לא רע, אבל במקרה שלי, לפני כל שיקול אחר שעולה על הדעת, פשוט אין סיכוי לעמוד באסוציאציות שהמקום מעורר. אם ללמוד מהביקור היחיד שלי בגרמניה לפני כמה שנים, נראה שמערכת החינוך הישראלית הצליחה במקרה שלי קצת יותר מדי. אני לא יכולה אפילו לנסות לשחזר את הרצף הבלתי נשלט של בדיחות שואה סרות טעם שעברו לי בראש וזה רק בזמן שעמדתי אחרי הנחיתה עם מסמכים ביד בתור בביקורת הגבולות בשדה התעופה תחת עינם הפקוחה של גרמנים במדים. במקרה כזה אני אפילו לא יכולה לשלוח תלונה נזעמת על ההומור הפוגעני למועצת הרשות השנייה.
את בעיית הוויזה נניח שהייתי מצליחה לפתור איכשהו, למרות שלא לגמרי ברור איך. אין לי מקצוע מבוקש באיחוד האירופי, ולמיטב ידיעתי גם לא זכאות לדרכון זר. אפשר להתאמץ להשיג דרכון כזה אבל הפרוצדורה לא פשוטה ולא פעם כרוכה במפח נפש. אני מכירה בחורה שעל הנייר זכאית בלי צל של ספק לאזרחות בולגרית, ומתוך מחשבה על לימודים באירופה אף התאמצה ועברה הליך ביורוקרטי מתיש - כולל ביקור בשגרירות בולגריה שבו איששה את זיקתה לתרבות ולמורשת הבולגרית - ומאז ממתינה כבר שלוש שנים וחצי שמישהו במולדת הישנה יואיל בטובו לחזור אליה. היא לא מרבה לדבר על זה אבל את כאבה לא קשה לתאר. הבחורה מסתובבת בעולם בידיעה הצורבת שהיא לא התקבלה להיות בולגרייה.
גם השפה, במקרה שהייתי רוצה להגר לברלין, מסתמנת כמכשול שספק אם הייתי יכולה לצלוח. עם אנגלית לא היתה לי בעיה - גרנו כמה שנים בקליפורניה כשהייתי ילדה ולמדתי לדבר אנגלית בקלות הנבזית שבה ילדים לומדים לעשות כמעט כל דבר. החוויה הראשונית הזאת צרבה בי את הרושם שאני מה שנקרא "מוכשרת לשפות" - מהאנשים מעוררי ההשתאות שרוכשים שפה חדשה בזריזות, מרפרפים בקלילות על חוקי התחביר ומייד מתחילים לפטפט עם כל מי שנקרה בדרכם בשפתו, מתנצלים בחן על מבטא לא מושלם או על טעויות מינוריות. התמונה הפוטוגנית הזאת נסדקה כשהחלטתי לפני כמה שנים לנסות ללמוד צרפתית. אחרי שנה וחצי של לימודים אינטנסיביים, כולל נוכחות מלאה בשיעורים והכנה קפדנית של שיעורי בית, נאלצתי להודות שאני נשמעת בצרפתית פחות כמו סימון דה בובואר ויותר כמו מציל מתחיל בחוף הים בנתניה.
• • • •
על הפערים התרבותיים אני בכלל מעדיפה לא לחשוב. הילדים עדיין צעירים ונוחים להשפעה, הם עוד עלולים להסתגל חלילה, מה שיהפוך את העניין כולו להרבה יותר מביך. עם נימוסי השולחן שנהוגים בבית, אני חוששת שאחרי שנה או שנתיים בגרמניה הסטטוס־קוו בבית יתהפך, וילדיי בעלי הנימוס האירופי יסרבו לקחת אותי איתם למסעדות.
מסתמן, אם כן, שעל הגירה אין כרגע מה לדבר אבל אם אני רק אצליח להרים את ההפקה הנדרשת לצורך נסיעה זוגית של כמה ימים לחו"ל - שתי סבתות מצוידות בחוברת הפעלה, נהג צמוד, כמה בייביסיטריות זמינות וצי של פסיכולוגים עם התמחות בגיל הרך, אולי אצליח לנסוע בעתיד הקרוב לשלושה או ארבעה ימים בברלין ולהתרשם מקרוב מהאטרקציות התיירותיות ומתופעות הטבע המרהיבות: מילקי שעולה פחות משקל. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו