"אולי יום אחד ארצה להיות שר הספורט, אפשר לחלום בגדול"

בן 31, שחיין אולימפי, אלוף ישראל בשחייה ויו"ר ועדת הספורטאים של הוועד האולימפי בישראל. תושב גני תקווה. נשוי ואב לשלוש בנות: הילי (4.5), דני (3), וליבי (בת שבועיים). השתתף בשלוש אולימפיאדות (2012, 2016, 2020) ובחמש אליפויות עולם. היה שלוש פעמים סגן אלוף אירופה. הגיע למקום השביעי בגמר אולימפי במשחה 200 מטר גב (לונדון 2012)

מתי בפעם הראשונה שחית?
"בגיל 6, במרכז הקהילתי בית לברון באשדוד. נכנסתי למים עם מדריכה שלימדה אותי לצוף, החזיקה אותי עם קרש ושלטה בי. לא נכנסתי ושחיתי כמו דג. התאהבתי בשחייה והייתי טוב בה מההתחלה. הייתי גבוה ודורגתי גבוה בנבחרות, אבל גם הייתי רזה, צנום וקטן, ובנוער קראו לי 'יעקב הרזה'. היתה לי התפתחות גופנית מאוחרת. את הקפיצה הגדולה עשיתי בגיל 19-18, אז התחזקתי וצמחתי".

מתי בפעם האחרונה שחית?
"הבוקר, לפני כמה שעות. יש לי לו"ז קבוע, ובדרך כלל אני שוחה שעתיים בבוקר ועוד שעתיים אחה"צ, ובאמצע עושה חדר כושר, מתיחות או פילאטיס. כל זה מראשון עד שישי. בשבוע יוצאים לי תשעה אימוני מים ושלושה אימוני חדר כושר, ובסך הכל 13 יחידות אימון שבועיות. אני מתאמן לאולימפיאדה, אני לא חובבן, וזה מה שהענף דורש".

את העבודה הסיזיפית, היומיומית, אף אחד לא רואה, בעצם.
"נכון. ואם מישהו נראה מדהים על הפודיום, כולם רואים רק את הרגע הזה, לא את העבודה הקשה. להיות ספורטאי בענפים הישגיים דורש המון שעות עבודה. זה לעשות בכל יום אותו דבר בסדר קבוע. עלינו, השחיינים, צוחקים שאנחנו שוחים באקווריום. אני שוחה מקיר לקיר 40 שעות בשבוע, מגיל 6. כבר 25 שנים ששחייה היא החיים שלי. אני עושה הכל מתוך אהבה ונהנה, אחרת לא הייתי נכנס ללופ הזה".

איך הגעת בכלל לשחייה?
"בהתחלה לא עסקתי רק בשחייה, הייתי גם בג'ודו, בטניס ובכדורגל, יותר קשור לפן החברתי. כשכל החברים שלי הצטמצמו לענף השחייה, החלטתי להתמיד בו. יש לי נתונים טובים לשחייה, אני 1.92 מ', עם מוטת ידיים ארוכה, אבל לחוג שחייה הלכתי בגלל החשש שהיה לאמא שלי שאני אטבע. כשכל יתר החוגים נשרו ממני, נשארתי עם השחייה והתבלטתי בענף".

מה הציפיות שלך מהמשחקים האולמפיים בפריז 2024?
"המשוכה הראשונה שלי היא קודם כל לקבוע את הקריטריון, וזה לא מובן מאליו. אחר כך השמיים הם הגבול, ואני חולם. יש תהליך חיובי שקורה בארץ בענפים האולימפיים, עם יותר מודעות, הכרה ותנאים טובים, אבל אנחנו עדיין לא מדינת ספורט, יש לנו עוד דרך. אני שוחה בווינגייט, בבריכת 50 המטרים היחידה בארץ בינתיים (באשדוד יבנו בשנים הקרובות בריכה אולימפית). עוד אין מספיק מתקנים, תמיד יש מחסור, וגם כמות האנשים שעוסקים בספורט תחרותי, להוציא כדורגל וכדורסל, מסתכמת באלפים בודדים - ופה יש בעיה".

מתי בפעם האחרונה ביקרת באשדוד?
"לפני חודש. אמא שלי, מרינה, גרה שם. היא הגיעה לארץ בגיל 25, עם אבא שלה ועם תינוק בן שנתיים. מאבא שלי היא כבר היתה פרודה, ואני מניח שהיה לה קשה. אני לא זוכר כלום מהקליטה בארץ. אמא שלי גרה עדיין בבית שבו היא גידלה אותי, ומבחינתי אשדוד זה הבית. אני אוהב את העיר ומחובר אליה. אני מייצג את האגודה מכבי אשדוד ונתמך על ידי העירייה. באשדוד למדתי לשחות, ואני אוהב במיוחד את הים. גרנו קרוב אליו, רואים אותו מהמרפסת.

"יש מסורת גאווה של אשדודים, ואף פעם לא הרגשתי פחד לגור שם. אני לא חושב שמסוכן לגור באשדוד או בדרום בכלל. תמיד נשמענו להוראות הביטחון, והיינו בממ"ד כשהיה צריך. לא היתה לי לרגע מחשבה לעזוב את האזור בגלל פחד.

"בגלל שאנחנו בקו האש, לומדים לזהות קולות - אם זו נפילת רקטה או יירוט של כיפת ברזל. כשהייתי צעיר, חברים ספורטאים שלי מחו"ל ראו את המלחמות בחדשות ותמיד שאלו אם אני בסדר. היה מקרה אחד שבו נפל קסאם קילומטר מאיתנו, ושמענו בום עצום.

"במאי 2021 הייתי באליפות אירופה בחו"ל, ואשתי היתה באוטו בזמן אזעקה, עם הבנות, והיתה צריכה לתפוס מהר מחסה. נורא דאגתי. זה אחרת כשאתה אבא, ועוד יותר קשה כשאתה רחוק. בלילות של אזעקות היתה לאחת הבנות שלי חרדה וגם טראומה מרעש, וזה לא נעים לגדל כך ילדים. מזל שזה היה רגעי ועבר לה".

מתי בפעם האחרונה התחרית באולימפיאדה?
ב־2021, בטוקיו, וזאת היתה האולימפיאדה השלישית שלי. הסיבה שאני ממשיך גם לפריז היא שאף שחיין ישראלי לא השתתף עד היום בארבע אולימפיאדות. אריק זאבי עשה ארבע אולימפיאדות בג'ודו, אבל בשחייה אין אף אחד. בספורט הישגי המטרה היא להציב רף, ואני חי ממטרה למטרה ומכוון אליה.

"בדרך לאולימפיאדה יש תחנות - אליפות עולם ואליפות אירופה - ואני נחשב מבוגר בענף השחייה. בגלל הקורונה, הפער לאולימפיאדה הצטמצם לשלוש שנים, ובהן שנתיים של עבודה קשה כדי לקבוע את הקריטריון האולימפי. אני רואה מגמה, בארץ ובעולם, של ספורטאים שמשכו וממשיכים לעוד אולימפיאדה.

"היום יש לספורטאים היותר מבוגרים ידע, טכניקה, יכולת התאוששות מפציעות והקפדה על תזונה נכונה. ספורטאי בגילי לא צריך להתאמן כמו ילד בן 20-18. שיטות האימון למבוגרים השתנו, גם בטניס ובכדורגל, שמושכים בהם לגילאי 40, וגם בשחייה, ענף שהיו פורשים בו בגיל 24, והיום יש הרבה יותר שחיינים בגיל 35-30".

"האולימפיאדה ביפן היתה מאוד שונה בגלל הקורונה, וזה הפחית המון מהחוויה. הבריכה היתה מדהימה, חדשה מהניילונים, אבל לא היה קהל, אז היה שקט. בשבילי זה היה פחות טוב כי אני אוהב מאוד תחרות, וקהל מוציא ממני יותר אדרנלין".

מתי בפעם האחרונה בילית עם המשפחה?
"בסופ"ש האחרון, אצל סבא וסבתא, והיינו גם בטרמפולינות ובג'ימבורי. אני משתדל להיות אבא מעורב. לוקח את הבנות לגנים בבקרים ועוזר כמה שאפשר לאשתי. אני מוציא אחה"צ מהגן כשאני יכול, ואני אבא מקלחות וארוחת ערב. הבנות שלי עדיין לא שוחות. הגדולה בחוג ריקוד פעם בשבוע, אבל בלי לחץ - היא רק בת 4. שתיהן באו לבריכה לראות אותי שוחה באליפות ישראל בדצמבר, ואני מאמין שהן יגיעו לשחייה אם הן ירצו. אבל לא בכוח. אני ארצה שהן יבחרו בספורט, אבל לא ארשום אותן לחוג כדי לגדל ספורטאיות אולימפיות, אלא כדי שיקבלו כלים, ערכים, ביטחון העצמי ומשמעת עצמית - כל ארגז הכלים שאפשר לקבל שם. שיעור קטן מאוד מגיע לרמות הכי גבוהות, אבל הדרך לשם מדהימה, ולא משנה באיזה ענף".

איפה פגשת את אשתך, מור?
"מור היתה שחיינית במכבי תל אביב. ב־2013 היא שלחה לי הודעה בפייסבוק אחרי שנבחרתי לספורטאי השנה של הוועד האולימפי (זכה בשיא ישראלי באולימפיאדת לונדון 200 מטר גב; ש"ז). התחלנו לדבר, והבנו שאנחנו מכירים ממחנה אימונים בסלובניה שאליו יצאנו כשהיינו ילדים. מצאנו תמונה משותפת שלנו, כשאני בן 12 והיא בת 14. מור הפסיקה לשחות בגיל 16, ועד היום אמא שלה מספרת על חליפות השחייה שלה ועל האימונים המפרכים שהיא עברה.
"התחלנו לצאת כשהייתי בן 21 ונישאנו ב־2018. הפכתי לאבא צעיר, שזה משהו שרציתי. היום מור רואת חשבון באמדוקס, ורק אני נשארתי עם השחייה".

איך משלבים הורות עם ספורט הישגי?
"זה מורכב. אין אף אחד במצב שלי בנבחרת, רובם בני 24-22, ויש קושי של שפה משותפת. פעם הייתי טס הרבה למחנות אימונים, גם ארוכים, אבל אחרי שהילי נולדה נשארתי יותר בבית. אני רוצה להיות אבא מעורב, רוצה להיות בעניינים, ולכן אני פעיל בקבוצות הווטסאפ של הגנים, עושה גינות וג'ימבורי. אני תמיד צוחק על עצמי שאני אבא צעיר, שאצא לפנסיה מוקדם ושלא יכאב לי הגב, אבל אין לדעת".

מתי בפעם האחרונה בדקת את העו"ש?
"כל כמה ימים אני בודק. אני הקפדן בענייני הכספים של המשפחה, וזה מצחיק, כי אשתי רואת חשבון. כספורטאי, המשכורת שלי מגיעה ממלגות ומחסויות, ולא מתלוש אחד בעשרה בחודש. זאת משכורת שתלויה בהישגים, ואין יציבות. אפשר להתפרנס בכבוד מהספורט, אבל זה לא כדורגל או כדורסל.

"מצבנו משתפר בזכות חברות מסחריות שתורמות ונותנות חסות לספורטאים תחת מלגה, ועוזרות כלכלית. היום אני לא עובד בעוד עבודה. אני מקבל מלגה מהוועד האולימפי, וכמו כולם מקבל עזרה של גופים מסחריים. אני מקבל חסויות מחברת מאיר (יענקל'ה שחר), ספידו בגדי ים - וגם מלגה מעיריית אשדוד.

"אני אוהד מכבי חיפה בכדורגל. בווינגייט היה לי שותף לחדר אוהד חיפה, וממנו למדתי לאהוד את הקבוצה. בגיל 18 התחלתי שיתוף פעולה עם יענקל'ה שחר, והקשר בינינו ארוך ועמוק. חיפה בעונה טובה בסך הכל, כיף לראות אותם עכשיו. בכלל, אני נהנה לצפות בכל ענף ספורט, וזה מתחבר לתפקידי כיו"ר ועדת הספורטאים, הבית הלאומי של ענפי הספורט האולימפיים. בוועד האולימפי אני מתנדב, ובנוסף אני ב־50 אחוז משרה בווינגייט כראש תחום קורסי מאמנים ומדריכים. אני מרגיש שגדלתי בווינגייט, מגיל 14 אני שם, ועכשיו אני מחזיר בחזרה למאמנים".

מתי בפעם האחרונה עלית על המשקל?
"לפני חודש. בענף שלי אני מקפיד על אחוזי שומן ועל בדיקות דם ומעקב כולל, אבל בשחייה אני שורף המון קלוריות. אני אוכל המון, גם שטויות, אבל אני לא דוגמה. אני מניח שהמבנה שלי הוא גם עניין גנטי. אני יכול לאכול ג'אנק פוד או קינוח שלם לבד, אבל יש לי משמעת עצמית. אני לא אוכל פיצה יום אחרי יום, ואני לא מוותר על אף אימון.
"אני על 8-7 אחוזי שומן בגוף, ושוקל 90 קילו. בכל יום אני אוכל כ־5,000 קלוריות, ואני אוהב הכל, כולל מאפים, מתוקים ובצקים. אני מפחד מהיום שאפרוש, כי אני עדיין אוכל בכמויות".

מתי בפעם האחרונה הרגשת גאווה?
"עכשיו, כשנולדה בתי הקטנה, ליבי, וכשאשתי והבנות עלו איתי לפודיום באליפות ישראל, בדצמבר, ולקחו איתי מדליות. אני מרגיש אחרת כשהן רואות אותי מתחרה פעיל בארץ, וזה חימם לי את הלב.
"אני מייצג את המדינה מגיל צעיר, בכל טיסה לחו"ל. רגע השיא מבחינתי היה כשהייתי נושא דגל המשלחת עם חנה מיננקו בטוקיו. זאת היתה פעם ראשונה של נשיאת דגל משותפת, של גבר ואישה, סוג של היסטוריה. חצי הארון שלי מורכב רק מבגדי נבחרת ישראל עם דגל תפור בהם. אני מאוד ייצוגי וגאה.

"השתתפתי השנה במשלחת הוועד האולימפי למינכן, ביחד עם משפחות הספורטאים הישראלים שנרצחו באולימפיאדה ב־1972, ועם יעל ארד וגילי לוסטיג. זה היה אירוע מאוד מרגש. לחלק מבני המשפחות זאת היתה הפעם הראשונה במקום, וכשהתחילו לספר את סיפורם - זה היה רגע של צמרמורת שאזכור לכל החיים".

אתה רואה את עצמך כמנהיג הבא של הספורטאים האולימפיים הישראלים?
"אני מרגיש שלקחתי את המושכות לידיים. אני עושה הכל בהתנדבות, ואני אוהב מאוד ליזום וליצור פרויקטים. המון אנשים סביבי רוצים ליזום ולעשות דברים, והוועד האולימפי נותן לנו במה להיות הקול של הספורטאים בדיוני הוועדות. אנחנו מתכננים לשנה הקרובה שיתוף פעולה עם תאגיד המיחזור, להעלאת המודעות הסביבתית, ואנחנו מתנדבים גם בבית חולים מאיר. יכול להיות שביום שאחרי הפרישה, שהוא ממש מעבר לפינה, אני אראה את עצמי עוד יותר פעיל".

אתה חושב כבר על היום שאחרי?
"אני מתחיל להתחדד אליו. מעולם לא עבדתי במשרד, ואני כל היום בבריכה עם בגד ים, אז זה יהיה קשה. אני לא אמצא משהו שאוהב אותו כמו השחייה. מצד שני, אני אוהב ומבין ספורט, מכיר את כל קשת המקצועות בעולם הזה, אז כן מושך אותי להישאר בו, למרות שתמיד יש צד שקורץ לי לנסות משהו אחר.

"אני כבר ראש תחום בווינגייט, לומד לתואר ראשון בחינוך וחברה, עם התמחות בניהול ספורט, במכללת קריית אונו, ואני בקורס דירקטורים. אבל אני לא יודע לאן הכל יוביל. אולי יום אחד ארצה להיות שר הספורט. אפשר לחלום בגדול".