ביום שלישי, 24 בפברואר 1953, נערך בבית החולים ליולדות בקריה שבתל אביב כנס של אנשי רפואה ציבורית ומומחים בתחום מחלות נשים וגינקולוגיה, שעסק בנושא "סימנים ראשונים לירידה בילודה".
את הכנס פתח ד"ר יוסף (גוסטב) אשרמן, מנהל בית החולים (שנפתח שנה וחצי קודם לכן), שציין כי "מהקמת המדינה ואילך אנו חווים ירידה קבועה בשיעור הילודה בישראל, מ־34.8 לידות לאלף נפש בהקמת המדינה ירדנו ל־34 לידות ב־1950.
"בשנה שעברה, 1952, חצינו את הרף מטה עם 32.5 לידות, וכבר כעת אנו יכולים להעריך, על פי הרישומים המוקדמים בבתי היולדות ברחבי הארץ, שב־1953 נרד לכ־31 לידות לכל אלף נפש". ד"ר אשרמן הוסיף ש"עד לא מזמן היה מאבק על כל מיטת יולדת - וכעת יש לנו מיטות פנויות".
הרישומים המוקדמים שאליהם התייחס ד"ר אשרמן קשורים ב"תוכנית הוויסות", שעליה הכריז ב־1949 שר הבריאות הראשון, משה שפירא, שנבעה ממצבת נמוכה של מיטות לידה שהיתה אז בארץ - כ־450 מיטות בלבד. כדי למנוע מצב שבו אישה כורעת ללדת מגיעה לבית יולדות ואין במקום מיטה עבורה, נדרשה כל אישה בהיריון להירשם חודשים לפני מועד הלידה הצפוי בסניף של "טיפת חלב".
ד"ר מיכאל שנהב, מנהל מחלקת יולדות בבית החולים ליס במרכז הרפואי סוראסקי בתל אביב, אומר היום שבראייה לאחור, חששות מערכת הרפואה הציבורית בנוגע לשיעורי הילודה היו מוגזמים. "שיעור הילודה הגבוה במיוחד של יותר מ־30 לידות לכל אלף נפש, הלם את העלייה הגדולה לישראל של ראשית שנות ה־50, חלקה ממדינות שאופיינו בילודה גבוהה, וחלקה האחר כללה צעירים שורדי שואה, שרצו להקים משפחה בישראל מייד עם הגיעם".
לדברי ד"ר שנהב, גם כיום, כשהילודה בישראל עומדת על 19.5 לידות לאלף נפש - שיעור פריון הילודה אצלנו הוא הגבוה ביותר מבין כל מדינות ה־OECD.
הקלה לקבלנים: "צו הבנייה" יבוטל
בשנותיה הראשונות של ישראל נדרש כל אזרח שביקש לבנות בית למגורים או להשקעה לקבל, נוסף על רישיון בנייה מהרשות המקומית, גם רישיון ממשרד המסחר והתעשייה. הנימוק ל"צו הבנייה" היה מלחמה בשוק השחור, שהיה מפותח מאוד בענף הבנייה. כל בנאי או קבלן שלא שכנע את פקחי המשרד בכשרות חומריו בשטח – הוכרז מייד כמשתף פעולה עם השוק השחור, וקיבל זימון למשפט. הודעת השר הממונה, פרץ ברנשטיין, באמצע פברואר 1953, על ביטול "צו הבנייה" - גרמה קורת רוח בענף, שראשיו החלו כבר למחרת במסע תעמולה לביטול כלל הפיקוח על חומרי הגלם לבנייה.
מחריף המאבק בין התעשיינים
הבחירות לראשות "התאחדות בעלי התעשייה בישראל" (לימים, התאחדות התעשיינים), שנקבעו לסוף פברואר 1953, העלו והציפו את המאבק שהתנהל במשך שנים בין שתי קבוצות שהרכיבו את ההתאחדות.
קבוצה אחת, שנקראה בשם "הקואליציה", קבעה את משכנה במלון "קטה דן" המרווח על חוף ימה של תל אביב, והשנייה, קבוצת האופוזיציה שנקראה "לעתיד התעשיינים" - התמקמה במשרדים האפרוריים שהוקצו לה בבית התאחדות בעלי התעשייה, ששכן ברחוב מונטיפיורי 13 בתל אביב.
הרבה דם רע זרם בין שתי הקבוצות. אנשי הקואליציה - שאליה חברו בעיקר התעשיינים הוותיקים שהונהגו על ידי נשיא ההתאחדות, אריה שנקר - כינו את אנשי "לעתיד התעשייה", שהורכבה מתעשיינים צעירים, בשם "מאו מאו", כשמה של תנועת מחתרת שפעלה בקניה שבאפריקה באותן שנים והנהיגה מרד נגד השלטון. צעירי "לעתיד התעשייה" לא נותרו חייבים, ותקפו את הוותיקים, שאותם הגדירו "דיקטטורים מושחתים", המנהלים בהתאחדות "משטר של טרור", כלשונם.
כדוגמה הביאו אנשי האופוזיציה בפני כלל חברי ההתאחדות את פרשת המחלקה ליחסי ציבור, ששלושת פקידיה התקבלו לעבודה בתנאי שלא יקיימו כל מגע עם העיתונות. "חששם של שנקר ושל חבר מרעיו מחשיפה עיתונאית של משטר החושך והטרור השורר בהתאחדות ברור וידוע", אמר אפרים בוים, ראש סיעת "לעתיד התעשייה". "אך אל דאגה, כי השבוע העברנו לעיתונאים חומר ועדויות בדבר העדפת תעשיינים מסיעת 'הקואליציה' בהקצאות ממשלתיות של חומרי גלם, וזאת רק ההתחלה".
"להגביל חסינות הח"כים"
ב־21 בפברואר 1953 עלתה הצעה, במסגרת דיון של חברי סיעות הקואליציה, להגביל את חסינות חברי הכנסת. באותו הזמן החזיקו חברי הכנסת "דרכוני שירות", שאפשרו להם לצאת מהארץ ללא הגבלה ובלי להגיש במשרד הפנים בקשה לאישור יציאה מהארץ, כפי שנדרשו כל תושבי ישראל.
הצעה אחרת שעלתה במסגרת הדיון היתה לשלול את זכות היציאה מהארץ באמצעות "דרכוני השירות" אך ורק מחברי הכנסת הקומוניסטים, שניצלו לרעה את דרכוניהם בנסיעותיהם לחו"ל, שם ניהלו מסעות השמצה נגד מדינת ישראל. כמו כן, נידונה הצעה נוספת שביקשה לשלול מחברי הכנסת את הזכות לבקר בשטחים אסורים ברחבי המדינה ללא קבלת רשות מוקדמת. חלק מחברי הסיעות צידדו בשלילת הזכות מכל הח"כים, ואחרים - רק (שוב) מהקומוניסטים.
"שחיטת אונס" בענף הלול
בסוף פברואר 1953 נקלעה ישראל שוב למשבר בתחום אספקת העופות, כשהלולנים דרשו שהמחיר הסיטונאי של העוף, שיצא באותו הזמן מפיקוח, "יעמוד על שתי לירות ו־400 פרוטות, בתוספת סובסידיה למגדל של 600 פרוטות לק"ג". הממשלה התנגדה נמרצות לדרישות הלולנים, ובעקבות זאת הם צמצמו באופן משמעותי את שחיטת העופות, פעולה שגרמה מייד לזינוק המחירים בשוק, שהגיעו עד ל־4.5 ל"י לק"ג עוף. עקב כך עברו חלק מהצרכנים להשתמש באבקת מרק עוף, והממשלה נאלצה להיכנע לדרישות הלולנים. שר המסחר והתעשייה, פרץ ברנשטיין, כינה את פעולת הלולנים "שחיטת אונס", והודיע ש"מחיר העוף יוחזר לפיקוח. בשלב ראשון תבטיח הממשלה את אספקת העוף לחולים, קשישים וילדים, ואחר כך - נראה".
הוקם משרד פרסום "דחף"
בסוף פברואר 1953 יסד אליעזר ז'ורבין, צעיר נמרץ בשנות ה־20 לחייו, עסק קטן בשם "דחף 1" (בהמשך קוצר ל"דחף"), שעסק בענייני פרסום. מיום הקמת משרדו שקד ז'ורבין על השקת סניפים נוספים במקומות רבים בארץ, ולאורך שנים התפתח "דחף" והפך למשרד הפרסום הגדול מסוגו בישראל, עם תקציבים מחברות דוגמת קוקה קולה וליווי'ס. ב־1977 היו "דחף" וז'ורבין בין הגורמים שיצרו את המהפך הפוליטי בישראל, שבו עלה הליכוד לשלטון. ז'ורבין נפטר ב־2013, בגיל 99.
הנעלמים: סרט שבועי בקיבוץ
הפופולרית ביותר מבין צורות הבילוי התרבותיות בקיבוץ לפני עידן הטלוויזיה היתה צפייה בסרט השבועי, אותם שלושה גלגלי פילם 16 מ"מ ארוזים בקופסה קשיחה חומה, שרכז הקניות היה מביא ממחלקת הקולנוע של התנועה בעיר הגדולה. בחורף הוקרנו הסרטים בחדר האוכל או בבית התרבות, ובקיץ - על הדשא הגדול, שעליו אפשר היה לפרוש שמיכת פיקה ולהירדם בנוחיות, או לצפות בסרט ממעמקי הכיסא־נוח, שנגרר מהבית והוצב במקום (כתב: צביקה אלון)
הצרכנייה: עיפרון צ'ינוגרף
לפני שהומצאו ה"טושים", כשהיה צריך לכתוב או לסמן על משטחים דוגמת ניילון או צילומי רנטגן - היה עיפרון הפטנט הזה, שלא נמחק. כאשר נגמר לו ה"שפיץ", היו מושכים בשרוך שבלט מראשו, פעולה שגרמה לנייר שהיה מלופף סביב ציר העיפרון להיפרד, ושפיץ חדש לתפארת היה מתגלה מתחת.
מבחר הצבעים של הצ'ינוגרף היה מוגבל, שחור או כחול, ובצבא עשו בו שימוש רב לסימון צירי תנועה וכדומה על הניילון שעטף והגן על מפות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו