יותר מחצי יובל חלף מליל הזוועה. החיילים הצעירים שהגיעו לזירת האסון הם כיום בוגרים בשנות ה־40 המאוחרות לחייהם. רבים השתדלו לנהל מאז חיי שגרה, פיתחו קריירות, התחתנו, הפכו להורים, חלקם גם התגרשו. אחדים עזבו את הארץ, נדדו בעולם. יש מי שהרחיקו לגור בקצות הארץ, מנסים למצוא מפלט ומזור לנשמה.
אבל כולם, כל מי שנזרקו לתופת בעל כורחם וללא שום הכנה מוקדמת, נושאים עימם מכנה משותף מחריד: המראות, הריחות והזיכרונות שלא מרפים - מהלילה שצרב בהם טראומה שלא מגלידה.
ביום ראשון הקרוב, כ"ח בשבט, יצוין התאריך העברי במלאת 26 שנים לאסון המסוקים. באסון האווירי, שאירע ב־4 בפברואר 1997 ונחשב לכבד בתולדות צה"ל, התנגשו שני מסוקי יסעור בעמק החולה, מעל למושב שאר ישוב ובסמוך לקיבוץ דפנה. בהתרסקות המסוקים נהרגו 73 חיילים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בדרום לבנון. שום חייל שטס במסוקים לא נותר בחיים.
האסון הותיר 73 משפחות שכולות שיתאבלו לנצח על יקיריהן. אבל הוא גם השאיר מאות - אחת ההערכות מדברת על יותר מאלף - אנשים שהיו מעורבים בזירה בשלבים השונים של פינוי הגופות וזיהוי החללים. מדובר בעיקר בחיילים, וכן בשוטרים, בלוחמי אש ובאנשי רפואה והצלה. רבים מלובשי המדים שהוזעקו לטפל בזירה היו אז בתחילת שנות ה־20 לחייהם, חלקם התגייסו לצה"ל חודשים ספורים בלבד לפני שנחשפו למראות הגופות החרוכות - חלקן של חבריהם לנשק.
בשנים האחרונות גוברת המודעות לעובדה שיותר ויותר מהנוכחים בזירת האסון סובלים מפוסט־טראומה. שניים מהם אף הלכו בינתיים לעולמם, אחרי שלא עמדו בסבל הנפשי: סרן טל הררי ז"ל, שהיה קצין רפואה צעיר בזירה ומיין במשך שעות את גופות ההרוגים; ורָדָי פילס ז"ל, שהיה חובש קרבי בחטיבת הנח"ל וצפה בגופות חבריו כשסייע בפעולות החילוץ.
הררי נאבק באגף השיקום של משרד הביטחון, שיכיר בו כנכה צה"ל מאסון המסוקים וייתן לו את הזכויות הנלוות למעמד. ב־2015, בעיצומו של המאבק המשפטי, נפטר משילוב של אלכוהול ותרופות פסיכיאטריות, כשהוא בן 39. פילס שם קץ לחייו ביולי 2019, בגיל 42.
סיפור המאבק המשפטי שניהלו משפחותיהם של הררי ופילס, במהלך חייהם וגם אחרי מותם, הובא בסרט התיעודי "החלל ה־74", ששודר ביום הזיכרון האחרון לחללי צה"ל. פילס הוכר כחלל ה־74 של אסון המסוקים כעשרה חודשים אחרי מותו, והררי הוכר כחלל ה־75 באוגוסט 2021 - שבע שנים אחרי מותו.
"הפציעה שלי שקופה"
אסון המסוקים, שהתרחש שלוש שנים לפני נסיגת צה"ל מדרום לבנון, נצרב לנצח בזיכרון הלאומי. שני היסעורים של חיל האוויר נשאו בקרבם 73 לוחמים ואנשי צוות אוויר בדרכם למוצבים בופור ודלעת בלבנון. בשלב מסוים התנגשו זה בזה והתרסקו - האחד בשאר ישוב והשני ליד דפנה. באתרי ההתרסקות התלקחו שריפות גדולות, וכמעט בכל פינה נצפו חזיונות זוועה שקשה לתפוס.
שוחחנו עם כמה מהחיילים שהיו שם, בזירה עצמה. בעבור חלקם מדובר בפעם הראשונה שבה הם מדברים בפומבי על החוויה הקשה, משתפים בכאב, במשקעים ובזיכרונות.
ירון ששון, כיום בן 48, שירת בזמן האסון בחטיבת גולני, כחובש קרבי בפלוגה מסייעת, והיה קרוב למועד שחרורו מהצבא. תיעוד שלו מתכופף ואוסף חלקי גופות פורסם למחרת האסון בכלי תקשורת רבים.
"היינו במוצב מעל מנרה. היה שלג באותו יום, אני זוכר את זה היטב. כשקיבלנו את הדיווח על התרסקות המסוקים, אספתי איתי את שאר החובשים ונסענו לכיוון הזירה", הוא מספר בהיסוס.
ששון וחבריו הגיעו לזירת התרסקותו של המסוק השני, בנחל הסמוך לדפנה. "כשהגענו לשם, נכנסנו פנימה. הסתכלתי אחורה וראיתי שנשארנו רק אני ועוד חייל. כל השאר ברחו, לא הצליחו לעכל את מה שראו. רק מאוחר יותר הם הצטרפו אלינו.
"היו שם הרבה חלקי גופות מפוזרים. התחלנו לפנות את ההרוגים על אלונקות. הדבר שאני זוכר יותר מכל הוא ריח הגופות. זה ריח שלא עוזב אותי עד היום. היינו שעות ארוכות בזירה. באותם רגעים אתה לא חושב על כלום, רק עובד כמו רובוט.
"כשחזרנו לבסיס לא הצלחנו להירדם. ישבנו יחד, וכל אחד הרהר לבדו במה שהיה שם. אף אחד מהמפקדים לא דיבר איתנו. התפיסה הרווחת אז היתה שגולנצ'יקים הם גברים שלא מדברים על כלום, רק מעבירים וממשיכים הלאה".
בחודשים שאחרי האסון, בכל פעם שהיה חוזר לביתו, נהג ששון להסתגר בחדרו. הפסיק לצאת לבלות בסופי השבוע, לא דיבר עם איש על הקשיים שהוא חווה. ריח הגופות נותר באפו חודשים ארוכים, "בכל מקום, זה לא עזב אותי". רק יותר משנה אחרי האסון התחילו החברים שהיו שם לדבר ביניהם על הטראומה. כולם הודו שמה שלא עוזב אותם מאז - הוא הריח.
ששון מגלה שהוא שחזר לראשונה את מה שחווה רק לפני חמש שנים, כשאחד משני בניו, אז בן 13, "ראיין" אותו לעבודת בית ספר שהכין על אסון המסוקים. "הבן שלי היה זקוק לתמונות לעבודה שלו, אז פתחנו יחד מחשב ומצאנו באינטרנט תמונות שלי עם הגופות. סיפרתי לו שזה אני שמתועד שם. הוא היה בהלם".
לדברי ששון, לקח לו שנים להבין ולהפנים שהוא סובל מפוסט־טראומה. עוד לפני שחרורו מצה"ל סירב לעלות על מסוקים, והפחד מטיסות קיים אצלו, לטענתו, עד היום. בחודשי שירותו האחרונים תפקד, כהגדרתו, על אוטומט. "האירוע הזה הפך אותי לרובוט. בפעילויות מבצעיות תפקדתי בלי לחשוב, כי אם התחלתי לחשוב על מה שאני עושה, לא יכולתי לעשות אותו".
בשנים שאחרי האסון החל לסבול, לעדותו, מלחצים בחזה. "התעוררתי בלילות מזיע כולי, בלי לדעת ממה. הייתי בסטרס שלא קשור לכלום. הכל היה לכאורה בסדר, ופתאום הרגשתי לחץ".
מאחר שלא הבין שמדובר בתסמיני פוסט־טראומה, לא טיפל בעצמו. לדבריו, רק אחרי שבמהלך שירות מילואים איבד חבר ("הוא נהרג לי בידיים, אני מעדיף לא להרחיב על זה"), ניגש לטיפול במרפאה צבאית בתל השומר. אחר כך עזב את הארץ לטובת ארה"ב.
"הייתי צריך ללכת לוועדות רפואיות, ולא היה לי חשק להתמודד עם זה. אז פשוט ברחתי הכי רחוק שיכולתי", הוא מסביר.
שש שנים גר בארה"ב, עד שחזר לארץ ב־2012. לדבריו, שם, בסביבה הזרה, שבה לא פגש חברים מהצבא ואיש לא דיבר איתו על תקופת שירותו, הצליח להדחיק לראשונה את הזיכרונות.
בשנים האחרונות, אחרי שעיבד את הטראומה לראשונה עם בנו, החל לדבר יותר ויותר על הזיכרונות. רק השנה החליט להגיש לאגף השיקום בקשה להכיר בו כסובל מפוסט־טראומה. "אני כל הזמן חושב לעצמי: מי אני בכלל לעומת מישהו שנפצע, שסוחב איתו פגיעות משמעותיות בגוף? הפציעה שלי שקופה. לא רואים אותה", הוא אומר.
"הכל מסביב בער והתפוצץ"
גם אדם רקטוב יוספה, שציין השבוע יום הולדת 47, מעיד שחשב כל השנים כמו ששון. "הקטנתי את מה שקרה לי. אמרתי לעצמי, 'אני מכיר אנשים שירו בהם. אז מה כבר קרה לי?'"
הוא גר כיום באילת - "המקום הכי רחוק בארץ שאליו הצלחתי לברוח". כיליד קיבוץ נחל עוז הוא שירת בנח"ל במסלול בני משקים. כשהתרחש האסון, היה חצי שנה לפני השחרור.
"היינו באותו לילה במוצב, באמצע הופעה של ליאור נרקיס בחדר האוכל, כשקיבלנו התראה על תאונה שקרתה. נסענו מייד כמה חיילים לסייע בחילוץ", הוא משחזר.
"היינו מהראשונים שהגיעו לאתר התרסקות המסוק השני. נכנסנו לזירה, שגם היום היא עדיין איתי. זה היה ממש תופת. הכל בער והתפוצץ, אש ענקית, חום אימים - אבל העצים מסביב לא נשרפו כי ירד גשם. אני זוכר את הדבר הזה עד היום. זה היה מראה סוריאליסטי, מקראי. נכנסנו מייד לאוטומט והתחלנו לעבוד עם פנסים. עברנו אחד־אחד; מילים 'יפות' למה שהיה שם".
חלק מההרוגים היו חבריו למסלול. "התחלתי להבין שאלה אנשים שאני מכיר, חלקם היו כמו אחים שלי. התופת שם היה ברמה תנ"כית. הרגשתי שאני במאפליה. הורדנו גופות מהעצים, אספנו פיסות גוף, לא ידענו אם מדובר בחלק של לוחם, באפוד או בענף של עץ.
"כדי להצליח לעשות את זה הייתי חייב להתנתק, אבל מצד שני, יש דברים שאני לא שוכח. אני זוכר שפתאום צלצל טלפון נייד. זירה שלמה של מאות אנשים השתתקה לפתע, ברמה ששמענו את טיפות הגשם נופלות. עד שהטלפון לא הפסיק לצלצל אף אחד לא זז. אני זוכר את עצמי מסתכל למטה, בזמן שהטלפון מצלצל, וקולט שקו הבוץ עומד לנו הרבה מעל הברכיים. ופתאום אני מבין שזה לא רק בוץ.
"כשהטלפון הפסיק לצלצל, נשמנו בזהירות. כל האוויר היה מלא בחברים שלנו. המשכנו לעבוד. הדבר הכי נורא היה הריח. כל מה שהיה שם, המראות, הריחות, החוויות - זה הדבר הכי גרוע שאפשר לתאר, זה היה לא אנושי".
בדרך חזרה למוצב, הוא מספר, אחד הקצינים חש רעב, וכולם עצרו לאכול מנת שווארמה. "אני זוכר שהסתכלתי על השווארמה - והקאתי את נשמתי. במשך עשור אחר כך הייתי צמחוני. עד היום אני נמנע מלאכול בשר כבש, וריח של שווארמה מחליא אותי והופך אותי דרוך".
גם הוא מספר שהמפקדים לא דיברו איתם על האירוע בזמן אמת. "כשחזרנו למוצב, קצין התחזוקה העמיד אותנו מול חבית. הורדנו את כל מה שלבשנו עלינו - החרמונית, המכנסיים, הנעליים, המדים - ושרפנו. הבגדים היו ספוגים בחברים שלנו. אני זוכר את עצמי מוציא את הדסקית שלי מתוך הנעליים, שעתיים אחרי שהוצאתי דסקיות מנעליים של חברים הרוגים שלי.
"אני אזכור את הרגע הזה, מול החבית, עד עולם. היום אני מבין שזה היה טקס טיהור. זה היה הרגע היחיד שבו כן היתה איזושהי התייחסות אנושית למה שעברנו. החברים שהיו שם לא דיברו ביניהם על האסון מעולם. מה יש להגיד? איך אפשר לנרמל סיטואציה כזו?"
בימים הבאים עבר מהלוויה להלוויה. 13 הלוויות בשלושה ימים, של חברים שהכיר. בהלוויה האחרונה, הוא אומר, כבר היה מרוקן מרגש. "אבא שלי, שהיה ניצול שואה, אסף אותי מהבסיס בבית ליד. ישבנו ב'בית הפנקייק' כל אותו הלילה. לפני שנתיים הוא נפטר, ורגע לפני שמת אמר לי שבאותו יום נראיתי לו כמו מוזלמן (צל־אדם ממחנות הריכוז, א"פ)".
15 שנה הדחיק יוספה הכל. עד שלפתע הכל צף ועלה מחדש בעקבות שיחה שקיים עם גיסו, קצין בצה"ל. "שוחחנו על גבריות בצבא ודיברנו על ההלוויה של תא"ל ארז גרשטיין ז"ל. אמרתי לו שאני זוכר שהוא בכה בהלוויה, ובתגובה הוא אמר לי: 'ואני זוכר אותך בוכה בהלוויות של הרוגי אסון המסוקים'. אמרתי לו: 'על מה אתה מדבר?' לא זכרתי את זה בכלל. ואז הכל פשוט צף".
פתאום הבין, לדבריו, שיש סיבה לכך שהוא מזיע זיעה קרה ולא ישן בלילות, שהוא נמנע מכניסה למקומות הומים דוגמת קניונים וחדרי אוכל במלונות. "בקניונים אני מרגיש חוסר אונים ונלחץ מההמולה. אני חייב לדעת איפה יציאות החירום. וחדרי אוכל בבתי מלון מזכירים לי את חדר האוכל במוצב שבו ישבנו כשהמ"פ קרא לנו לבוא איתו לאתר ההתרסקות. אני לא מצליח להכיל את הסיטואציה של לשבת בחדר אוכל".
גם בלי להבין למה, בחר להחליף את מספר הטלפון שלו, כך שאיש לא ימצא אותו, שינה כתובת מגורים, התנתק מכולם - ועבר לאילת.
לפני שנה, ביום השנה ה־25 לאסון המסוקים, הגיע בפעם הראשונה לאנדרטה שהוקמה בשאר ישוב. עימו הגיעו כמה מחבריו, שהיו גם הם בלילה הנורא. "היינו שבעה שמעולם לא דיברו על מה שקרה עם אף אחד, ושתמיד הרגישו לבד בתוך הדבר הזה".
גם השנה חזר לאנדרטה והצליח, בפעם הראשונה, לחגוג את יום הולדתו, שמצוין בכל שנה תשעה ימים אחרי תאריך האסון. "במשך שנים לא חגגתי. לא יכולתי. השנה חזרתי מהמסע לשאר ישוב בתחושה שמילאתי שליחות, והרשיתי לעצמי לחגוג את יום ההולדת, את העובדה שאני עדיין חי, צומח ומצמיח. רק היום אני מאפשר לעצמי לחגוג את חיי, אחרי תהליך של שני עשורים וחצי".
במסגרת תהליכי העיבוד, החל יוספה לכתוב ולשתף פוסטים ברשתות החברתיות. אט־אט נחשף לעוד ועוד אנשים במצבו. בהמשך העביר סדנאות והחל לסייע לנפגעי פוסט־טראומה, "שיבינו שהם אינם לבד ושיש עוד כמוהם". במקביל, פנה לאגף השיקום במשרד הביטחון, ביקש הכרה כפוסט־טראומטי - וקיבל תשובה חיובית מהירה.
"הדבר הכי קשה לבן אדם הוא לבקש עזרה", הוא מסביר. "הדור שלנו חייב לטפל בעצמו. הפצעים הפנימיים האלה רק נרקבים אם לא מטפלים בהם".
"קשה לי לחגוג ימי הולדת"
איתמר יצחק שלו, בן 46, תושב מושב כפר שמאי ליד צפת, לא שהה בליל האסון בזירת ההתרסקות עצמה, אלא בהאנגר סמוך לקריית שמונה, שאליו פונו 73 הגופות. לצה"ל הוא התגייס רק כמה חודשים קודם לכן ושירת כנהג בשריון.
"אני זוכר שישנתי והעירו אותי בצעקות: 'קום, המג"ד קורא לך'. קמתי, נסענו לכיוון קיבוץ דפנה. עד היום אני זוכר את פיצוצי המשנה של התחמושת מהמסוקים הבוערים. היינו במרחק 500 מטר משם, ולא הבנו מה קורה. אמרו לנו לנסוע משם לשאר ישוב, אבל כשהגענו הפנו אותנו להאנגר בקריית שמונה.
"היה בהאנגר מחסן עם המון שולחנות שעמדו בשורות. אני זוכר שעמדנו וחיכינו, ואז התחילו להגיע משאיות גדולות של הצבא, מכוסות בברזנטים. היינו צריכים לעלות לתוך המשאיות ולהוריד מהן את האלונקות. אני גדלתי במושבה יסוד המעלה, ושם חינכו אותי שתמיד עוזרים, בלי להתלבט. אז זה מה שעשיתי.
"התחלנו להוריד את האלונקות עם הגופות והנחנו אותן על השולחנות. אחר כך הורדתי את הכיסויים כדי לעזור בזיהוי ההרוגים. אלה היו הגופות מהמסוק בשאר ישוב, והן הגיעו שלמות. עזרתי בזיהוי שלהן, והכרתי לפחות תשעה הרוגים. לפני כן לא ראיתי מעולם מוות, אבל אבא שלי היה נכה צה"ל, וגדלתי בסביבת חבריו הנכים - כך שזה כנראה הכין אותי לטראומה. ואז היה שקט".
השקט הזמני הופר מקץ כמה שעות, כשהחלו להגיע המשאיות עם הגופות מהזירה שליד קיבוץ דפנה. "הגיע אוטובוס ירוק, וירדו ממנו אנשים לבושים בשחור, עם כיפות שחורות. אנשי חסד של אמת. אחד מהם ביקש ממני להביא שמיכה מהמשאית. הבאתי אותה, וכשהוא פתח אותה - נפלו ממנה ידיים ורגליים.
"לאט־לאט הגיעו עוד גופות. הכל היה שחור, מפוחם, שרוף. לא היה אפשר לזהות אותן".
בין הגופות החרוכות הוא מאמין שזיהה את אחד מחבריו הטובים, שהיה מאגיסט, ובשל כך נהג להסתובב עם ארבע שרשראות קליעים באפוד במקום שתיים. "משם והלאה אני כבר לא זוכר מה היה. הבוקר עלה, והתחלתי ללכת ברגל. המג"ד אסף אותי - ונסענו להלוויות".
לדברי יצחק, אף שתשעה חיילים שאותם הכירו מקרוב נהרגו באסון, איש מהמפקדים לא דיבר איתם על החוויה הקשה. באותה שבת נשארו כולם בבסיס, אכלו קבב ואפילו התבדחו. "לכאורה צחקנו, אבל בפנים הרגשנו מתים. משהו בתוכנו מת באותו יום".
יומיים אחרי האסון מלאו לו 20, אך הוא לא חגג את יום ההולדת. "אחרי שנגעתי במוות הכל נראה לי אז טיפשי וארעי. אני לא זוכר אפילו מה עשיתי באותו יום".
"לפתוח את המוגלה ולטפל"
בהמשך הסתבך, לעדותו, בשימוש בסמים, ישב בכלא צבאי והשתחרר מצה"ל כשמונה חודשים לפני המועד. "אף אחד לא דיבר איתי על הטראומה, אז נטלתי סמים כדי לשכוח. רק רציתי לברוח מהזיכרונות, רציתי שקט בנפש. לא חזרתי לעצמי".
אחרי השחרור הסתובב חמש שנים בטיול בחו"ל, הרגיש "אבוד לחלוטין". ביקר במקומות שונים בעולם, נטל סמים ללא הפסקה ("אין דבר שלא ניסיתי"), ניסה טיפולים שונים ומגוונים - הכל כדי לסייע לעצמו להתמודד עם הזיכרונות. בין השאר, למד רפואה סינית, טיפל בעצמו בשיטות דיקור - ולקראת גיל 25 אף התקרב לדת וחזר בתשובה.
"כמעט חמש שנים הסתובבתי בעולם מוטרף, לחוץ, עצבני ודרוך, ולא ידעתי מה יש לי. הבנתי שיש לי בעיה, אבל לא ידעתי לשים עליה את האצבע. עברתי תהליך של מודעות, שיקמתי את עצמי, אבל אני עדיין סוחב את הטראומה", הוא אומר.
כבן לאב שהיה הלום קרב בעצמו, נרתע יצחק במשך שנים לנקוט את הצעד הרשמי שיכיר בעובדה שגם הוא סובל מפוסט־טראומה. "באותם זמנים היה זלזול מצד החברה בעניין הטראומה, לא הכירו בזה כמשהו רציני. זה לא משהו שאתה יכול לספר עליו. טראומה היא לא פציעה שרואים אותה עליך. אי אפשר להסביר את הפגיעה בנפש".
לדבריו, לקח לו זמן להפנים שהוא הפך עצבני, כעוס ולחוץ בגלל פוסט־טראומה. לחבר בין נטייתו להחנות את רכבו ברוורס, לבין הצורך הנפשי שלו להיות מוכן תמיד לזינוק ולבריחה.
לפני חצי שנה החל בתהליך הכרה מול אגף השיקום. לדבריו, הוא אמנם מטפל בעצמו, אבל חשובה לו ההכרה הרשמית מצד משרד הביטחון והמדינה - ששלחו אותו לשרת בצבא.
"חשוב לי שהם יקבלו אחריות, שיוודאו שלאחרים זה לא יקרה, ושיבינו שלבני אדם יש רגשות. מי שחווה את החוויה הזו רוצה לדעת שהחברה מכירה במה שעשה. הוא רוצה שהמדינה תקבל אחריות לא רק כלפיו, אלא גם כלפי אלה שיבואו אחריו.
"אני ממליץ למי שחווה חוויה דומה ללכת לטפל בעצמו, לפתוח את המוגלה ולטפל בה. להקטין אותה לפני שהיא תהרוג אותו, חלילה. תיגעו בטראומה. טפלו בה".
"כמה משפטי ציונות - וזהו"
תא"ל במילואים ערן מקוב, בן 51, משמש כיום מפקד הפנימייה הצבאית לפיקוד בחיפה. בתפקידו האחרון בצבא היה מפקד מחוז צפון בפיקוד העורף, וכשאירע אסון המסוקים היה מ"פ צעיר בגדוד 50 של הנח"ל. כיום הוא מודה בכאב ומכה על חטא, שכמפקד צעיר לא שוחח על הטראומה עם פקודיו. וכן, גם הוא זוכר עדיין כל פרט מאותו לילה ארור.
"ישבנו בזרעית. היינו פלוגה של משימות, לא החזקנו גזרה. באותו יום היינו בנוהל קרב לקראת פעילות שעתידה היתה להתקיים בעוד שלושה ימים. ישבתי עם המג"ד, והוא קיבל הודעת ביפר לקונית על התנגשות של שני מסוקים מעל שאר ישוב, ועל זה ש'יש שניים או שלושה נפגעים'. המג"ד אמר לי: 'זה נראה לי מוזר. קח את הפלוגה, סע לנקודה ותראה אם אפשר לעזור שם'.
"היה לי טנדר עם ארבעה מושבים, אז ביקשתי מהחובשים של הפלוגה להצטרף. ביניהם היה גם רדי פילס ז"ל. אמרתי למפקד המחלקה שיאסוף את שאר הפלוגה ושיגיע איתם לשאר ישוב. התחלנו לנסוע, היתה שעת לילה וירד גשם שוטף. כשהגענו לכניסה לשאר ישוב היו שם כבר כוחות משטרה, אבל נתנו לנו להיכנס די בקלות".
עד מהרה הגיעו לצימר שלתוכו התרסק אחד המסוקים. "חלק מהגופות שכבו שם, מכוסות בשמיכות. התחלנו להוציא עוד גופות מהמסוק ומהצימר - ולהעמיס אותן על המשאיות. היינו בערך 20 חיילים, וכולנו עבדנו בצורה די טכנית, בלי לדבר, מנסים לנתק את הרגש מהשכל, לא לחשוב על מה שאנחנו עושים".
הם עבדו בזירה שעות. ב־4 לפנות בוקר, כשהסתיים הפינוי, עלו לרכבים ונסעו בחזרה לבסיס. "בבסיס ריכזתי את החיילים ואמרתי להם כמה חשוב להיות חזקים ברגעים אלה. נתתי כמה משפטי ציונות - ובזה פחות או יותר הסתיים תהליך העיבוד של האירוע".
רק כעבור שנים, ובמיוחד אחרי מותו של פילס, הבין מקוב שהעובדה שהמפקדים לא דיברו עם החיילים, והעובדה שהוא עצמו לא דיבר כראוי עם פקודיו, הותירו בחלקם צלקת עמוקה בנשמה. "לא טיפלנו בעצמנו, באנשים שלנו. אני לא טיפלתי בהם. לא היתה בתקופה ההיא יותר מדי לגיטימציה לדבר על הלם קרב, זה לא היה בשיח. ההתמקדות היתה כל השנים במשפחות השכולות, בליווי שלהן.
"ומצד שני, היינו צריכים לחזור מהר לפעילות, ודי מהר נכנסנו חזרה לשגרה. היו חיילים שזה עזר להם, גם לי, והיו חיילים שלא".
פילס היה אחד החיילים שהחזרה לפעילות מבצעית זמן קצר כל כך בסמוך לאסון, דווקא הרעה את מצבו הנפשי. שלושה ימים אחרי האסון השתתפה הפלוגה המסייעת במארב מעל ואדי נפחא, בעומק רצועת הביטחון שבדרום לבנון. המארב נחשף וספג אש מחבלים, וכמה חיילים נפצעו קשה.
פילס, שהיה בכוח תצפית למעלה, חבר תחת אש לכוח שהותקף, בניסיון לטפל בפצועים ולפנות אותם. הצימוד של שני האירועים, אסון המסוקים והמארב הכושל, השפיע עליו קשות, והוא שוחרר משירות סדיר שלושה חודשים לפני המועד, אחרי שאובחן עם פוסט־טראומה. עם תוצאותיה התמודד במשך שנים אחר כך, עד שלא עמד לו כוחו.
בשנים שאחרי האסון סיים מקוב את תפקידו בפלוגה ויצא ללימודים במסגרת השירות הצבאי, ובהמשך התקדם בסולם הדרגות והתפקידים בצה"ל. "נשארתי בקשר עם חלק מהחיילים. לצערי, לא ידעתי שרדי לא התאושש מעולם מהאירועים", הוא אומר.
כשפילס שם קץ לחייו, מקוב כבר היה משוחרר מצה"ל. "הלכתי לבקר את המשפחה שלו, ורק אז הבנתי שחלק גדול מהחיילים, כמוהו, סוחבים פצעים מאותה תקופה. יש לנו קבוצת ווטסאפ של הלוחמים מאותה תקופה, שהפכה לקבוצת תמיכה. חלק גדול מהאנשים התחילו לטפל בעצמם אחרי ההתאבדות של רדי".
מקוב טוען שהתובנה העיקרית שהוא מקדם היא להסתייע בגורמי מקצוע אחרי אירוע משמעותי כל כך. "לא להשאיר לכל אחד להסתדר בעצמו". אחרי התאבדות פילס החל ללוות לוחמים הלומי קרב, וכיום הוא נפגש איתם, תומך בהם ומלווה אותם בוועדות הרפואיות.
"למערכת הממסדית יש תפקיד, זה ברור. אבל גם לנו, כחברה, יש מה לעשות, ובעיקר להעביר את המסר לאנשים האלה - שהם לא לבד. גם לי, כמפקד, יש אחריות כלפיהם, גם אחרי שכבר סיימתי את תפקידי. אני חושב שלוחם שבא ואומר שהוא הלום קרב - לא צריך לעשות לו תחקיר, ולא צריך לחשוד בו שהוא מנסה להרוויח מהמערכת. לא לתת לו תחושה שהוא לא בסדר, כי הרי הוא כבר ממילא מרגיש כך. מי שבא למשרד הביטחון ואומר שהוא הלום קרב - לא בא כדי להרוויח כסף".
אחרי הביקור אצל משפחתו של פילס כתב מקוב פוסט מלא רגש בפייסבוק, שבו היכה על חטא על כך שכמפקדו לא זיהה את סבלו. "פיקוד ומנהיגות משמעותם קודם כל ומעל הכל - אחריות. אין לי מושג אם יכולתי לעשות משהו, אבל זה קרה אצלי בפלוגה, אצלי במשמרת ובאחריותי", כתב בפוסט.
"עם התחושה הזו אצטרך להתמודד, אך המסר מבחינתי הוא חד וברור - כל אחד מתמודד אחרת עם קשיים ומצוקות, ולכן נדרש בעיקר באירועים קשים לנסות להרגיש את מצוקתו של כל אחד, לזהות את הפגיעה בו, לטפל בו בהקדם האפשרי. להסתייע באנשי מקצוע, ובעיקר לדעת כי נפש האדם מורכבת, והיא דורשת מודעות ומקצועיות אשר לא בטוח שיש למפקדי הצבא.
"הרגשתי חובה להתנצל בפני רדי על 22 שנים של סבל בלתי נתפס, שלצערי לא ראיתי ולא זיהיתי. ואם יש משהו אחד שחשוב לומר בחשבון הנפש הזה - הוא את חובתי וחובת החברה הישראלית לעשות הכל כדי לסייע ולעזור לאותם הלומי הקרב להתמודד ולקבל את ההכרה ואת הטיפול הראוי".
"לא פוסקות הפניות להכיר בנכות נפש עקב האסון"
עו"ד שחר המאירי, בעלים של משרד המאירי עורכי דין ונוטריון, המתמחה בייצוג נכי צה"ל ואשר מייצג את איתמר יצחק וירון ששון, שהתראיינו לכתבה, טוען שבכל שנה פונים אליו לפחות חמישה לוחמים לשעבר ששהו בזירת אסון המסוקים, לצורך קבלת הכרה ממשרד הביטחון בנכותם.
גם המאירי עצמו נכח בזירת האסון, כחייל צעיר בהנדסה קרבית. לדבריו, הוא חש מחויבות אישית לסייע לכל אחד מהלוחמים שפונה אליו. "כמעט כל מי שהיה באותו לילה באזור, הוזעק לסייע. הסתובבנו עם שקיות שחורות והפרדנו בין חלקי גוף לציוד. מי שהיה שם, יודע מה חווה. היינו שם כל הלילה, ואחר כך החזירו אותנו לפעילות רגילה, כאילו דבר לא קרה, ולא דיברנו על זה יותר. אני כל הזמן מגלה על עוד ועוד אנשים שהיו שם ולקחו חלק בפעילות בזירה. אין מישהו שנמצא במקום כזה, וזה לא משפיע עליו".
עו"ד המאירי מוסיף שכיום ניכרת יותר נכונות חברתית וממסדית להכיר בתופעת הפוסט־טראומה. "וזה דבר חשוב, אנחנו מרגישים את זה. אנשים פתוחים לדבר על הטראומה שלהם, לדאוג לקבל את ההכרה הזאת ממשרד הביטחון. אם פעם הליך ההכרה יכול היה להימשך כמה שנים, היום בתוך כשנה אפשר לסיים את ההליך, וזה מאוד משמעותי".
יש עוד רבים שהיו בזירת אסון המסוקים, הוא אומר, שסובלים מפוסט־טראומה, אבל לא מעיזים לעשות את הצעד של בקשת הכרה. "ההכרה מצד המדינה היא כל כך חשובה, היא זו שמאפשרת לאדם לעבור עוד שלב. למדינה יש הפתרונות והאמצעים לעזור, לשפר את החיים, להתמודד עם הטראומה ולהגיע למקום טוב יותר. לא מדובר בטובה שהיא עושה למישהו. זו זכות שכל חייל הרוויח, ופוסט־טראומה לא הולכת ומשתפרת בלי טיפול ותמיכה".
אף שבחוק נקבע כי בקשה להכרה צריך להיות מוגשת עד שלוש שנים מיום השחרור משירות צבאי, באגף השיקום במשרד הביטחון מדגישים שהם מטפלים גם בבקשות שהוגשו שנים אחרי האירוע.
אגף השיקום הכיר ב־2022 בכ־1,200 מתמודדים עם פוסט־טראומה (לא רק מאסון המסוקים). מדובר בעלייה של 50 אחוזים לעומת 2021. את העלייה אפשר לייחס לרפורמת "נפש אחת", שבין היתר שיפרה את תהליך ההכרה במתמודדי פוסט־טראומה והרחיבה את הטיפולים והזכאויות. התוכנית גובשה אחרי פרשת איציק סעידיאן, כדי לשפר את הטיפול בנכי צה"ל - בדגש על מתמודדים עם פוסט־טראומה.
סעידיאן, נזכיר, הוא לוחם גולני לשעבר שסבל מפוסט־טראומה עקב שירותו במבצע צוק איתן ב־2014. הוא הצית את עצמו ב־2021 מול משרדי אגף השיקום במשרד הביטחון, ובצעדו הנואש העלה למודעות הציבורית את הקשיים הביורוקרטיים שעימם מתמודדים נכי צה"ל בהתנהלותם מול האגף.
לדברי מומחים, הרפורמה לא חפה מבעיות, וגם לא הושלמה במלואה, אך העלייה במספר ההכרות מעידה על שינוי כיוון ותפיסה חיוביים. גם מספר הבקשות שהוגשו ב־2022 היה גבוה בהשוואה לשנים קודמות. כך, למשל, הוגשו בשנה שהסתיימה 1,500 בקשות להכרה בפוסט־טראומה, לעומת 900 ב־2021 ו־550 ב־2020. באגף השיקום השיקו במסגרת הרפורמה מערך ליווי וסיוע חינמי, שנקרא "בידיים טובות", והוא מיועד למבקשי הכרה כנכי צה"ל.
עו"ד גיא גלעד, ראש היחידה להכרה ולקביעת זכאות באגף השיקום שבמשרד הביטחון, אומר ש־30 אחוזים מכלל הבקשות להכרה המוגשות ליחידה הן בנושא נפש. לדבריו, היחידה קיבלה לאורך השנים "כמה וכמה בקשות" הכרה מצד חיילים שנכחו בזירת אסון המסוקים - וכמעט כולן הוכרו.
"חשוב שאנשים יידעו שכל מי שמגיש בקשה להכרה מקבל באופן מיידי טיפול, במקביל לבדיקה שעורכים. מי שמתקשה להגיש את הבקשה, בין שזה בשל מצב נפשי ובין שבשל קושי עם המסמכים, אנחנו מעמידים לו סיוע באמצעות פרויקט 'בידיים טובות', שמסייע ללא עלות להגיש את הבקשה ולהכין לוועדה את התיק.
"אני קורא לאנשים שהיו באירוע ההוא ומרגישים לא טוב, או שסובלים מתופעות פוסט־טראומה או מתופעות נפשיות אחרות, לבוא אלינו, להגיש את הבקשות - ואנחנו נסייע להם לאורך ההליך".
נועה רופא, לשעבר ראש ענף בריאות הנפש בצה"ל, וכיום ראש היחידה לשירותי שיקום באגף שיקום, אומרת שמערך בריאות הנפש של צה"ל פועל היום בכל הרבדים. "יש תורה שלמה שמתעסקת במתן מענים. אסון המסוקים היה מאוד ייחודי, כי לא היו ניצולים ממנו. כל מי שנפגעו הם אנשים שהגיעו אחרי האירוע וטיפלו במה שהיה שם. כל מי שנפגע הוא בעצם מעגל חשיפה שני, וזאת העוצמה של האירוע הזה.
"באותה תקופה היתה תפיסה אחרת של הטיפול. היום ברור לנו שכשיש אירוע - קציני בריאות הנפש קופצים ומסייעים".
רופא אומרת שבמסגרת פיתוח רפורמת "נפש אחת" נבחנו גם המענים הטיפוליים והשיקומיים שניתנים לאוכלוסיית מתמודדי הפוסט־טראומה ולבני משפחותיהם. "היום אנחנו מבינים שטיפול נפשי, פסיכותרפיה, הוא לא הכלי היחיד שיכול לעזור ולהקל, ולכן הכנו סל שיקום, כך שכל נכה יכול ללכת ולבחור גם בטיפולים אלטרנטיביים מגוונים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו