לאכול או לאכול אותה?

השבוע גם מסעדת יאקימונו - אולי אחרונת הסושיות התל־אביביות המפוארות השייכות לדור המייסדים של הענף - הודיעה על סגירת שעריה.  המסעדה הוותיקה "צפרה" של השף אבי קונפורטי הודיעה שננעלה סופית, וכך גם "פת קואה" הסינית מהרצליה.

יאקימונו היא חתיכת היסטוריה, אולי אפילו מיתולוגיה במונחים מקומיים. היא נוסדה ב־1994, בפינת הרחובות הירקון ויורדי הסירה, ובשנת 2000 עברה למשכנה בשדרות רוטשילד. אגב, לא רבים יודעים שאת המסעדה הסינית הראשונה בתל אביב פתחה בשנות ה־50 ברחוב הירקון אמו של אליעזר (צ'ייני) מרום, מפקד חיל הים לשעבר, שהיתה יהודייה ממוצא רוסי שנישאה לגבר סיני שהתגייר.

כל הסגירות האלה מתרחשות דווקא בצילה של מגמה אחרת, הפוכה, של הבאת מדריך מישלן לארץ - צעד שאם יתממש, יניח את ישראל סוף־סוף על המפה הקולינרית העולמית. למרות התחרות שקמה למישלן בשנים האחרונות מצד מדריכים אחרים, חשיבותו עדיין רבה מבחינה כלכלית, שיווקית ואפילו תרבותית. מדובר במדריך ותיק, יסודי ומושקע, שמבקריו האנונימיים נחשבים לאורים ותומים של התחום. מסעדה שזוכה בכוכב הופכת כמעט בן־לילה למבוקשת מאוד. וכבר נודעו מקרים של שפים שהתאבדו כשאיבדו כוכב, גם כשירדו משלושה לשניים.

היום מדריך מישלן מדרג מסעדות באיטליה, בספרד, בארה"ב, ולמעשה בעולם כולו. עד כה המניעה להגעתו ארצה היתה כנראה חשש מהחרם הערבי, אבל הסכמי אברהם כנראה שינו את התמונה.

נראה שזה הרגע שבו אנחנו צריכים לשאול את עצמנו ביושר: האם ישראל ערוכה לביקורת של מישלן? מבחינת חומרי הגלם והטעמים, אין מחלוקת שהאוכל בישראל פשוט נהדר (יש לי חבר הולנדי שמגיע בכל שנה לביקור של שבוע בארץ, ועולה במהלכו לפחות ב־4 ק"ג). אין גם מחלוקת בין המבקרים שכמה מסעדות בישראל ראויות מזמן לכוכב אחד (ובהן, בין השאר, היבה של יוסי שטרית, פסקדו, פרונטו, פאסטל, הלנה, אורי בורי ואנימאר). רק בתחילת החודש נכנסו שש מסעדות ישראליות לרשימת 50 המסעדות הטובות במזרח התיכון, ובהן, בין השאר, מלגו ומלבר והבסטה.

אבל אם משקללים פנימה גם את שתי נקודות התורפה של המסעדנות הישראלית - השירות והמחיר - נראה שאנחנו רק מתרחקים מהעולם הגדול. אין זה סוד שהשירות בארץ אינו מקצועי, מבוסס בדרך כלל על עבודתם של צעירים חסרי ניסיון ונוטה להיות מנוכר ואפילו מרגיז. והמחירים - המאמירים לעיתים לפי שניים או אפילו שלושה מהמקובל במסעדות ברמה מקבילה בחו"ל - בלתי נסבלים.

ומכיוון שהיום הכל נמדד ונשפט כחוויה, אי אפשר להפריד מחוויית האכילה בישראל את הגורמים האלה, המעיבים עליה מאוד. כדאי מאוד לסגור את שתי הפינות הבלתי מטופלות האלה לפני שהמבקרים של מישלן יגיעו לכאן.