מתי בפעם האחרונה היית על סט?
"באוגוסט האחרון. הייתי על הסט של העונה השנייה של 'כראמל'. אני מאוד נהנית לצלם את הסדרה הזו. מעבר לכך שהתוצאה משובבת לב, גם מאוד כיף בצילומים, יש שם אווירה מאוד משפחתית. הבמאי רועי שגב מקסים ומאוד נעים לעבוד איתו. נהיינו כמו משפחה, הגדולים והקטנים ביחד, והצילומים התקיימו בחופש הגדול, אז הילדים שלי היו על הסט והתחברו לשחקנים הצעירים וזה היה נורא כיפי. העונה השלישית תצטלם בקיץ הקרוב.
"הדמות שלי היא מילה, האמא המאמצת של הבנים. היא אישה־ילדה - אני גם קצת כזו - ועם זאת היא מאוד אימהית. רועי אמר שהם חיפשו מישהי מאוד אימהית, וזה מאוד החמיא לי שהם ראו בי את התכונה הזאת".
מבחינתך זה לעבור משבצת, מתפקידי צעירות בדרך כלל - לתפקידי אימהות.
"בחיי הפרטיים אני במשבצת הזו כמעט 14 שנה, אבל עבר זמן עד שהתחלתי לקבל גם תפקידים כאלה, וזה באמת עניין. פתאום יש בסדרה את החבר'ה הצעירים, ואני בחבר'ה המבוגרים - זה מוזר ומשעשע, אבל גם מעניין אותי. אני נמצאת על הסט ומסתכלת על בני ה־20 מהצד, ואני נזכרת בעצמי מגיעה לסטים עם ההתרגשות, הרעננות והתמימות הזו, וזה נעים לי. אני מחייכת ודרכם מחייכת לעצמי, בת ה־20, וגם שמחה על המקום שאני נמצאת בו היום, על התובנות ועל ההתפכחות. נעים לי להיות הבוגרת.
"אין לי איזו ערגה לאז. למשל, יצא לי להיתקל בשידורים חוזרים של 'השיר שלנו'. מובן שנהניתי מההצלחה, ומדהים שעד היום יש בני נוער שרואים את זה, זה נחמד. היה לי מאוד טוב גם אז, אבל אני חושבת שהיום יותר טוב".
מתי בפעם האחרונה קראת?
"אתמול, לפני השינה. אני אוהבת מאוד לקרוא. קראתי את 'רוזנפלד', ספר נועז וכיפי. אני אוהבת ספרות ישראלית - את הסיפורים מכאן, מהמקום שלנו. הרבה יותר קל לי להתחבר אליהם, וגם יש סופרים וסופרות נפלאים בארץ. יש דברים שאני קוראת ואומרת 'וואו, זה חייב להיות סרט', והשתעשעתי ברעיונות הפקה בעבר, אבל אני מודה שאני לא מספיק יזמית. אולי יום אחד יהיו לי רעיונות של ספרים שאני חייבת לראות על המסך.
"הצטלמתי עם ספר של חנוך לוין. המתנה הכי יפה שקיבלנו בחתונה שלנו, לפני 14 שנה, היתה מארז של כל כתביו. זאת אחת המתנות המשמעותיות שקיבלתי בחיי. הכתיבה שלו מטורפת, ואני הייתי מאוד שמחה לשחק במחזות שלו ומקווה שעוד יזדמן לי, זה דבר שעוד לא עשיתי. בעיניי, 'אשכבה' זה המאסטר פיס. בבחינות ללהקה צבאית ביצעתי מונולוג מ'הזונה מאוהיו'. אני לא זוכרת כל כך את הטקסט היום, אבל התקבלתי".
גם כתבת בעצמך כמה שירים. למשל, "שמש הלילה" ו"תרצי בי" של שלומי שבת. את עוד כותבת?
"אי אפשר להגיד שאני כותבת שירים. את 'שמש הלילה' כתבתי כשהשתתפתי בפסטיגל. השתעשעתי בזה ויצא משהו חמוד, והשיר לשלומי שבת גם נכתב על הדרך בלי להתכוון. זה לא שאני יושבת וחוטאת בכתיבת שירה, זה יישאר רק במחוזות השעשועים. לא צריך לדאוג, אני יודעת את מקומי והכל טוב".
מתי בפעם האחרונה הלכת לאודישן?
"האמת היא שלא מזמן. עשיתי אודישן לתפקיד שמאוד מוצא חן בעיניי בטלוויזיה ונראה מה יהיה, עוד לא קיבלתי תשובה. אני חושבת שאודישנים זה המון עניין של ניסיון, ויש מיומנות שאת כבר מפתחת. כשהייתי בת 20 זה היה אחרת. היום אני מתייחסת לאודישנים כאל חלק אינטגרלי מהעבודה שלי, ואני מאוד שמחה לעשות אותם. בצעירותי זה העיק עלי והכניס אותי לסטרס. היום זאת עוד הזדמנות להתנסות, לאתגר את עצמי, ואני פחות מסתכלת על זה כעל מבחן. בחיי קיבלתי הרבה 'כן' במקצוע, וגם הרבה 'לא'. חלק מהמקצוע הוא לקבל 'לא', ולשמחתי למדתי שברוב המקרים שקיבלתי 'לא' זה יצא לטובה".
את משחקת גם בטלוויזיה, גם בתיאטרון וגם בקולנוע. איזה מדיום את אוהבת במיוחד?
"כל מדיום שונה לחלוטין, ואני ממש מרגישה שקשה לי לענות, זה כמו לשאול את מי מהילדים אני הכי אוהבת. יש תקופות שיותר בא לי על מדיום מסוים, ואני הכי אוהבת לעשות קצת מהכל. התיאטרון הוא מאוד כאן ועכשיו, יש בתיאטרון משהו חי יותר. בטלוויזיה ובקולנוע יש יותר התערבות של גורמים מסביב, ולפעמים בא לי יותר מזה.
"היום אני יכולה לחשוב על עצמי גם בלי במה. זה עוד משהו שהשתנה אצלי. שום דבר הוא לא שאלה של חיים ומוות. אני כן מאוד נהנית להיות על הבמה, מאוד מתגעגעת אליה בתקופות שאני לא שם, וכנ"ל לגבי המצלמה. ההנאה היא מבחינתי הסיבה היחידה להיות שם".
נשמע שעברת שינוי רציני עם השנים.
"זה תהליך טבעי שקורה עם הזמן, ושכדאי שיקרה. אנחנו מתבגרים ויש התפכחות כל הזמן. בתור בחורה צעירה הייתי הרבה יותר דטרמיניסטית - הכל היה אצלי שחור ולבן, והיו הרבה יותר סימני קריאה. היום יש יותר סימני שאלה. פעם חשבתי שאני רק שחקנית, וששום דבר אחר לא ידבר אלי. היום אני רואה את זה אחרת. ההורות מוסיפה פרופורציות, וגם את מתפנה מעצמך ויכולה להסתכל על עצמך יותר מבחוץ, מהצד".
מתי בפעם האחרונה התפללת?
"אתמול בלילה. מאז שאני ילדה יש לי מנהג להתפלל לפני השינה, בלי שום זיקה לדת. אלה תפילות מאולתרות לחלוטין שלי, תפילה לאלוהים שבלב. אני מבטיחה הבטחות ומבקשת בקשות, וזה עוגן שלי. עם השנים האורך של התפילה הצטמצם. כשהייתי צעירה זה היה ארוך, והיום זה לדברים שדי חוזרים על עצמם, דברים מאוד בסיסיים, אבל אני עושה את זה וזה עושה לי טוב".
מתי בפעם האחרונה עשית שינוי חיצוני?
"אני לא מספיק עושה, אני די שמרנית בעניין הזה, יצא ככה. פעם בכמה זמן אני מסתפרת ועושה גוונים, אבל כל השנים אני נראית די אותו דבר, וזה בסדר גמור. לא היה לי דחף לעשות משהו קיצוני. זה לא עניין בשבילי המראה החיצוני, אני אוהבת ככה".
מתי בפעם האחרונה זיהו אותך ברחוב?
"כל הזמן. בעקבות 'כראמל' מזהים אותי בכל מקום שיש בו ילדים צעירים. אני חייבת לומר שזו תשומת לב מהסוג הכי כיפי, שבאה מגילים שעוד אין בהם אינסטגרם. זה מאוד ראשוני ותמים וזה בעיקר מלא חיבוקים, ואני עפה על זה. יש לי סבלנות לתת ברכות ולהצטלם, זה מאוד מחמיא לי בכל פעם מחדש, ואני נהנית לקבל את האהבה. אף פעם לא הבנתי שחקנים שחושפים את עצמם לעין הקהל, אבל אז כועסים או מתעצבנים כשרוצים להגיד להם שלום.
"בעבר גילמתי דמויות של ביצ'יות מאוד חינניות. רוב הזמן נהניתי מזה, וזה היה לי נעים כי קיבלתי אהבה מבחוץ. רק אובדן הפרטיות והחיטוט בחיים הפרטיים פחות נעימים לי ואני פחות נהנית מהם. בסוף זה עניין של שיקולים. החשיפה היא חלק מזה, צריך לקבל אותה ברמה כזו או אחרת. אי אפשר לריב עם זה, כי אם את לא מקבלת את זה אולי עדיף לא להיות במקצוע הזה או לא לעשות דברים מאוד פופולריים.
"יש שחקנים שמאוד בורחים מהמיינסטרים ומדברים פופולריים והולכים רק לדברים נישתיים, אבל אלו בחירות אמנותיות. היום הנגישות מאוד גדולה, ולי זה מאוד נוח. כשהייתי בת 20 פלוס היו פפראצי ברחובות, והיום אם אני רוצה להיחשף זה כי אני בוחרת כמה לחשוף את עצמי. כיום הנוכחות שלי ברשתות מאוד דלה מבחירה. אם הייתי רוצה הייתי יכולה לעשות אחרת, אבל היום זה יותר בשליטה שלנו. אנשים שהם מאוד נוכחים ברשתות עושים את זה כי זה רצונם וזה יופי, כי זה באופן ובמינונים שהם רוצים ולא כי תפסו אותם בפיג'מה ברחוב.
"זו לא היתה טראומה עבורי, אבל בפירוש היו לא מעט סיטואציות שזה הרגיש מאוד פולשני ולא נעים, והבנתי עם הזמן שזה לא ה'קאפ אוף טי שלי'. אני בוחרת כל יום אחרת, ואני נהנית לחשוב ששחקנית צריכה להיות קצת אפופת מסתורין. היא לא יכולה להיות גלויה כל כך, כי אחרת איך יאמינו ל'כאילו' שאת עושה אם כל הזמן יראו אותך ויידעו עלייך הכל. זה מקשה על הקהל לעשות את הניתוק".
מתי בפעם האחרונה חגגת יום הולדת?
"חגגתי 42 בחודש מארס. אני אוהבת ימי הולדת, אבל זה לא עניין גדול מבחינתי. זו כן הזדמנות לעצור רגע, לסגור איזה משהו ולפתוח משהו חדש. אני כן מתעכבת על היום הזה, אבל אני לא בן אדם של מסיבות ענק, לא בשופוני. אני אוהבת מסיבות לכבוד ימי הולדת של אחרים ואירועים יותר אינטימיים".
מחשבה על גיל 43 מביאה אותך להרהר בניתוחים פלסטיים, מתיחות, בוטוקס וחבריהם?
"הגיל לא מטלטל אותי, אני כרגע לא חושבת עליו, אני בשלום עם הגיל שלי. אני כן המומה מזה שאני אשכרה אהיה בת 43, כי בחוויה שלי אני עוד ילדה. אבל אמא שלי, שהיא הרבה יותר מבוגרת ממני, בחוויה שלה היא גם ילדה, אז זה כנראה ככה. לגבי ניתוחים - אני כרגע לא שם, אבל אני לגמרי לא פוסלת את האפשרות שאהיה שם. זה נראה לי ממש בסדר לעשות משהו בנדון אם את לא בטוב, אבל עם גבול לכל דבר. צריך מינונים. בכלל, כל דבר צריך שיהיה לו מינון".
כשאת מביטה במראה, את אוהבת את מה שאת רואה?
"היום אני הרבה יותר אוהבת את מה שאני רואה במראה מאשר כשהייתי צעירה, לאו דווקא בגלל שאני יפה יותר, אלא כי אני יותר בשלום עם עצמי. אני שומעת שזה קורה להרבה נשים, שאנחנו אוהבות את עצמנו יותר בהתבגרות שלנו כי זה נהיה מבוסס לא רק על המראה החיצוני. אבל יכול להיות שתדברי איתי בעוד כמה שנים ואני אגיד אחרת..."
מתי בפעם האחרונה פחדת מאוד?
"האמת היא שאני מפחדת ברגעים אלו ממש, מהמצב במדינה שלנו. הפחד הכי גדול הוא מהמחשבה שאולי תהיה פגיעה דמוקרטיה. זה פחד מסוג שלא הכרתי, ולא מניח את דעתי. האם באמת יכול להיות שהמדינה שלי לא תוכל להיות הבית של הילדים שלי? אני לא באמת יודעת מה יהיה, אבל עצם זה שאני פוחדת מהאפשרות הזו זה משהו שאין לו תקדים בישראל".
מתי בפעם האחרונה בדקת את העו"ש?
"לפני כמה ימים. אני מתנהלת בצורה אחראית עם השנים. משחק זה תחום קשה ולא מצליחים בו כלכלית, יש מעטים שמצליחים, וזה גם תחום שאין בו הרבה ביטחון, אבל מה זה ביטחון?
"אני כן חושבת ואומרת לילדיי שזה ממש חשוב שיאהבו את מה שהם עושים בחיים. לעשות משהו עם חדווה, אבל לזכור שכל אדם הוא טוב לא רק בדבר אחד, ואני נורא בעד לא להתקבע, בטח לא כשאת צעירה".
מתי בפעם האחרונה הרגשת גאווה?
"לפני שבועיים, כשעלינו לבמה עם ההצגה 'טריאז'' בבית ליסין. את המחזה כתבה מאיה ערד־יסעור וביים אילן רונן. מדובר במחזה מקורי, מורכב ועמוק. עבדנו עליו חודשיים, ופתאום עולים על הבמה עם הצגה, שהיא אירוע אחר ממה שאנשים רגילים לראות בתיאטרון. אני משחקת שם עם שחקנים מדהימים - קובי פרג', דפנה רכטר, יניב לוי ויונה אליאן, גיבורת הילדות שלי. אני גאה לעמוד איתם על הבמה. אני מגלמת רופאה במחלקת טיפול נמרץ, ויונה מגלמת את מנהלת המחלקה, וכאשר יש שריפות בכל הארץ מגיעים חולים רבים שזקוקים להנשמה ואין מספיק מכונות עבור כולם, ומכאן השם טריאז' (תהליך קביעת סדר העדיפויות של הטיפול בחולים, בהתבסס על חומרת מצבם, ש"ז). הסיטואציה מכניסה אותנו לקונפליקט שמעלה שאלות מוסריות על חיים ומוות".
מתי בפעם האחרונה נתת או קיבלת עצה טובה?
"מדי יום אני נותנת ומקבלת עצות מהילדים שלי, והעצה הכי טובה שקיבלתי היא 'אמא, שחררי'. הבת שלי אמרה לי את זה. היא אומרת לי את זה בכל יום, בכל הקשר. אני צריכה להקשיב לה.
אני אמא שמבלה הרבה עם הילדים שלה. חשוב לי מאוד להיות איתם. מעין היא בת 13.5 והיא גם בענייני משחק, והבן שלי עומר, בן 9.5, גם הוא שחקן לא קטן. שניהם מאוד דומיננטיים, ואני רואה בשניהם את הניצוצות. הם מאוד אוהבים להופיע ושניהם מוכשרים.
"הבת שלי לומדת משחק ואוהבת לשחק ולכתוב. היא יושבת בזמנה הפנוי וכותבת תסריטים וסיפורים קצרים. אני לא אתפלא אם אשחק אצלה בעתיד..."
את התחלת לשחק בגיל 9, ב"שמלת השבת של חנה'לה". בדיעבד זה היה מוקדם מדי עבורך?
"אולי זה היה מוקדם מדי. זה גרם למשחק להיות כל עולמי מגיל 9, וזה היה מאוד עוצמתי ומיוחד ונשאבתי לזה, ואז המשכתי עם זה כל השנים והתקבעתי רק על זה. מגיל צעיר ידעתי שאהיה שחקנית, ואמרתי שאני יודעת שזה מה שאהיה ושזה כל מה שמעניין אותי, ויכול להיות שיש פה פספוס. היופי בילדות הוא ללמוד בבית ספר ולחיות חיים רגילים על פניו, כשאת זוכה לטעום מהכל ואת מתנסה בכל מיני תחביבים, ומגלה לאט־לאט מי את ומה מעניין אותך.
"אני לא מצטערת על משהו שעשיתי, זה היה באמת בנפשי, וזה עדיין, אבל אולי יש שם פספוס. לא הייתי בחוגים ולא היו לי הרבה חיי חברה. שילמתי מחיר על הדבר הזה, אבל אם לא הייתי עושה את זה, אולי הייתי בכמיהה לא ממומשת לדבר הזה".
מתי בפעם האחרונה הגשמת חלום?
"עכשיו. כשהייתי בת 17 ראיתי את ההצגה 'מי מפחד מווירג'יניה וולף' בבית ליסין עם אמא שלי, ואני זוכרת שהייתי נפעמת והמומה. יונה אליאן וששון גבאי גילמו את התפקידים הראשיים. הייתי בת 17 ובטח לא הבנתי את כל המשמעויות של המחזה, אבל נדהמתי מהווירטואוזיות. חשבתי שהיא השחקנית הכי טובה בעולם. אמרתי לעצמי: 'ככה אני רוצה לעשות תיאטרון', ועכשיו אני איתה על הבמה. היא לא רק שחקנית מדהימה, אלא גם בן אדם טוב".
מתי בפעם האחרונה אימצת חיה?
"לפני פחות משנה. הבת שלי שיגעה אותנו שהיא רוצה עוד כלב, ובהתחלה לא רציתי. לא היה לי כוח לחנך עוד כלב, אבל בסוף נעתרנו לבקשותיה. אימצנו את הקטור מ'תנו לחיות לחיות'. הוא היה בן ארבעה חודשים והיה לנו בבית כבר כלב, שאולי. השמות, אם תהית, הם מ'הפרלמנט'.
"זו היתה מתנה עבור הבת שלי, אבל זו בסוף מתנה בשבילי ובשביל כולנו. למרות שהוא אכל לי את כל הביתוהוא עושה לנו את המוות, אנחנו אוהבים אותו".
מתי בפעם האחרונה התגעגעת?
"עכשיו. אני מתגעגעת לחברה הכי טובה שלי, שהיא כמו אחותי הרביעית, מיקה. אנחנו חברות מכיתה ג'. היא, בעלה והילדים עברו לגור באי פארוס ביוון. אנחנו מבקרים הרבה, והם באים לביקורים ואנחנו מדברות הרבה בטלפון, אבל יש לי געגוע יומיומי לנוכחות שלה פה. היא מאוד חסרה לי".
מתי בפעם האחרונה קינאת?
"כשחברה שלי אמרה לי שהיא מתחילה לראות את הסדרה 'אנשים נורמליים' קינאתי בה שזה עוד לפניה. אני משתדלת לא להשוות את עצמי ביחס לאחרים. אני אהיה כנה, אני לא תמיד מצליחה. אני משתדלת שלא ומנסה לחנך את הילדים שלי ככה, אני תמיד נגד תחרות. אני בעד הישגיות אבל לא תחרות, גם מול עצמי, וברור שיש לי נפילות.
"בכל מקום זה יכול לקרות - גם בקריירה וגם במקומות אחרים. קנאה היא רגש מאוד טבעי, כשלמישהו יש משהו שלי אין, רק צריך לוודא שזה לא ינהל אותנו".
כשאת רואה סביבך את עולם המשפיעניות, זה תחום שהיה מעניין אותך להיכנס אליו?
"זה מעניין אותי ברמה הבסיסית, כי לא להתעניין בזה זה להיות תלושה. גם בזכות המקצוע שלי והילדים אני יודעת מה קורה סביבי. התפקיד של הורה היום הרבה יותר קשה מפעם, כי הילדים חשופים לכל ואי אפשר לשמור עליהם כבר מכלום, כך שהתפקיד שלנו הוא תיווך.
"אני עוקבת ורואה אנשים שיודעים לעשות את זה יפה, מצליחים בדבר הזה של 'סטוריטלינג', עם הומור, שנינות ותמונות מעולות. אני לא יודעת איך לגשת לזה בכלל - למשל, איך לעצור ולצלם באמצע סיטואציה. אני לא מצליחה לשחק את המשחק הזה בקלילות. הייתי שמחה להצליח בזה, אבל לעשות את זה מאולץ זה עוד יותר גרוע בעיניי".
מתי בפעם האחרונה התאכזבת?
"היה איזה תפקיד בטלוויזיה שבהתחלה לא הייתי בטוחה שמתאים לי, ועד שקיבלתי תשובה כבר התאהבתי ברעיון, ובסוף התשובה היתה שלילית. זה היה לא מזמן, אבל כיום אני מתאכזבת ועוברת הלאה. היום אני יודעת לעבור די מהר. פעם זה היה לוקח לי יותר זמן. תמיד 'לא' מאכזב, וזה בסדר. זו גם מיומנות, זה חלק מהמקצוע וצריך לקבל אותו. זה לא דרמטי, אני לא מסתגרת בחדר ובוכה".
מתי בפעם האחרונה כעסת?
"כעסתי ואני עדיין כועסת על האיומים לסגור את תאגיד השידור כאן 11, שאם יתממשו יפגעו באופן אנוש ביצירה מקורית, במנוע צמיחה אקוטי של התעשיה, ובפלטפורמה חשובה מאד לשיח הציבורי.
יצרו פה תאגיד מופת שלא מושפע מכלום. ולראיה התוצרים שלו בתחומי ההפקה המקורית הם באיכות ובכמות שלא נראו בארץ מעולם".
הצטלמתי לצד ספר של חנוך לוין, שנח לו על הספה שלי. המתנה הכי יפה שקיבלנו בחתונה שלנו, לפני 14 שנה, היתה מארז של כל כתביו. זאת אחת המתנות המשמעותיות שקיבלתי בחיי. הייתי מאוד שמחה לשחק במחזות שלו, ואני מקווה שעוד יזדמן לי. בעיניי, 'אשכבה' זה המאסטר פיס"
אפרת בוימולד, בת 42, שחקנית, תושבת רשפון, נשואה ואם לשניים.
החלה את דרכה בגיל 9 בהצגת ילדים ושירתה בתיאטרון צה"ל ובלהקת חיל חינוך.
פרצה לתודעה בשנת 2003 ב"משחק החיים", וב־2004 שיחקה ב"השיר שלנו".בהמשך שיחקה בסדרות, במחזות זמר, הופיעה בפסטיגל ושיחקה בתיאטרון חיפה ובתיאטרוןבאר שבע.
כיום משחקת ב"טריאז"' בבית ליסין ובעונה החדשה של "כראמל" בכאן חינוכית - המשודרת בימים ראשון עד רביעי ב־15:30.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו