"יש הרבה בנות, חילוניות ודתיות, שיכולות וצריכות להיות בקורס טיס"

רֹני נולדה אחרי האסון. ישי, בנם הבכור של הוריה, נפטר בפתאומיות מחיידק אלים, והוא בן שנה ושמונה חודשים בלבד. בשבוע שעבר, כשאמא שלה עמדה במגרש המסדרים בבסיס חיל האוויר בחצרים, היא לא יכלה לעצור את הדמעות.

"הילדה הזאת הביאה לנו אור גדול לחיים ושמחה ונחמה", אומרת האם הגאה. והאבא מוסיף שהיא מעוררת הערצה וגאווה, "אבל גם דאגה בלתי נגמרת, בייחוד כשאני חושב שבעוד כמה חודשים היא תשתתף בתקיפות של חיל האוויר".

אנחנו נפגשים בבית הוריה שבירושלים למחרת ההתרגשות הגדולה של מסדר הכנפיים, ורֹני עדיין לא לגמרי מעכלת. היא הנווטת הדתייה השנייה בצה"ל, אחרי תמר אריאל ז"ל, שפרצה את הדרך. בשבוע שעבר חגגה פעמיים: קודם את יום הולדתה ה־22, ואחר כך את סיום קורס טיס מספר 170. אבל זו היתה החצאית שלבשה שם, שהטרידה אותה יותר מכל.

"תפרו לי את החצאית בלי שסע, אני מתחילה לצעוד וקולטת שאין לי שסע, והצעדים שלי קטנים ואני הולכת יותר לאט מהאחרים. אז כל הזמן הייתי עסוקה בלהדביק את החברים שלי". 

יש לה גוף רזה, כמעט שברירי. פנים יפות ועדינות עם עיניים כחולות ושיער ארוך ובהיר, אסוף לצמה מהודקת היטב. קשה לדמיין איך עמדה בכל האתגרים הפיזיים שמציב הקורס.

בשבוע שעבר, בסיום קורס הטיס. "היא סיפרה לנו שהבנים רצו מאוד לנווט איתה", מעיר אביה // צילום: דודו גרינשפן

"תקשיב", היא אומרת בטון קשוח, "לי היה ברור שאני אתגייס לצבא. בתיכון שבו למדתי כמעט כולן עושות את זה. בהתחלה חשבתי שאתגייס למודיעין, אולי לחיל החינוך, אבל האמת היא שפשוט רציתי להחזיק נשק בידיים. רציתי להיות בחזית. רציתי להילחם. הבנתי שביחידות הקרביות עדיין לא מקבלים בנות. עם כל הרצון לשוויון בין המינים, יש גם בעיות אובייקטיביות בחוזק הפיזי בין בנים לבנות.

"ואז הבנתי שקורס טיס הוא האופציה הטובה ביותר, שהקטע הפיזי לא ממש רלוונטי במטוס, שאוכל להצליח שם גם אם אין לי את השרירים הכי חזקים בעולם.

"כבר כשקיבלתי את הצו הראשון התחלתי לשגע את כולם איך אני יכולה להגיע לקורס טיס. בכיתה י"א קיבלתי זימון למיונים הראשוניים, כל מיני מבחני קואורדינציה וחשיבה, שאותם עברתי בהצלחה, ומבחנים פסיכוטכניים למיניהם. אחרי כמה חודשים הודיעו לי שהתקבלתי לגיבוש טיס. הרגשתי סיפוק גדול. השאיפה הגדולה שלי היתה להיות טייסת מסוקים.

"התחלתי להתכונן, רצתי כל יום כדי להיכנס לכושר. זאת לא היתה בעיה גדולה, תמיד אהבתי לעשות ספורט. הגעתי לגיבוש במוטיבציה אדירה. הגיבוש עבר טוב, אבל היה לי מאוד קשה בזחילות. וואו. לא הייתי בטוחה שאעבור".

בגיבוש היא גם הכירה לראשונה את תמר אריאל, שהיתה המפקדת שלה. "באתי אליה ביום הראשון ואמרתי לה: 'המפקדת, אני צריכה להתפלל'. היא אמרה לי: 'יש לך רבע שעה, ושם זה ירושלים'".

תמר אמרה לי: "תהיי את"

בערב פסח, לפני שלוש שנים, סיימה רֹני את הגיבוש בהצלחה. היא התקבלה לקורס טיס.

"הייתי מאושרת, זאת היתה בשבילי התגשמות של חלום. אני זוכרת שלא ישנתי כל אותו לילה".

היא התגייסה ביולי 2012. "היינו עשרים בנות ויותר ממאתיים בנים. הרגשתי מייד נוח גם עם הבנות וגם עם הבנים. עיצבן אותי שבהתחלה עשו לבנות הנחות, בעיקר במסעות, כי הצבא יוצא מנקודת הנחה שמגיעים לקורס בכושר אפס, וצריך לאפשר להן לבנות את הכושר הגופני בהדרגה. אז היו מורידים לנו קילומטרים במסעות. הרגשתי לא נעים שהם צריכים להיקרע ולעשות הכל, ואנחנו פחות.

"אבל אנשים הם חכמים, כולם רואים מי נותן מעצמו, מי לא נשבר, מי עושה הכל כדי להצליח ולתת מעצמו. ואני חושבת שהשתדלתי לעשות את זה בכל משימה. זה חיבר ביני לבין הבנים והבנות גם יחד".

"היא סיפרה לנו שהבנים רצו מאוד לנווט איתה", מעיר אביה, "אבל לא בגלל שחשבו שיוכלו לגנוב ממנה איזו נשיקה (צוחק), אלא בגלל הכישורים שלה והחוזק הגופני והמנטלי".

בשלב הראשון של הקורס פגשה רֹני שוב את תמר, שכבר היתה בשלבים המתקדמים. "היינו תשעה דתיים בקורס. לא אשכח איך היא הלכה למפקדת שלנו וביקשה ממנה שגם הדתיים החדשים יישבו במעגל עם הדתיים הוותיקים וישירו בצוותא שירי שבת.

"אחרי ארוחת השבת היינו נפגשות בבית הכנסת בבסיס, שם היינו מדברות הרבה ונקשרנו. הפכנו לחברות. היא תמיד היתה שואלת אותי אם יש לי הכל ואם אני מסתדרת. היא כל הזמן אמרה לי: 'תהיי את'. אלו מילים חזקות שאני נוצרת בליבי.

"עד מהרה זה הפך לדבר מובהק כזה, תמר ואני. שתינו היינו נווטות קרב, שתינו היינו בלונדיניות ולבשנו חצאיות ואהבנו מאוד לעשות ספורט ולמדנו בקורס את אותו תואר ראשון, פוליטיקה וממשל. היא היתה מדהימה, אהבתי אותה ולמדתי ממנה הרבה. אני מרגישה שקטונתי מלהשתוות אליה או לשאת בדגל של 'הדתייה' אחרי מותה.

"כל בן אדם מייצג משהו, ומטבע הדברים, מאחר שאני דתייה, אני נתפסת כמייצגת את המגזר הזה. רוב האנשים סביבי הם דתיים, אבל אני תמיד, קודם כל, מי שאני. חייה את חיי, ומקווה שאני עושה טוב גם לעולם הדתי".

החברה הטובה, תמר אריאל ז"ל

בשמחת תורה בשנה שעברה רֹני היתה בחופשת חג בבית. "בצאת החג, כשהדלקתי את הטלפון הנייד, ראיתי שיש לי מלא הודעות. עוד לא הספקתי לקרוא אותן, ואמא שלי פשוט באה ואמרה לי: 'תמר נהרגה במפולת שלגים בנפאל'.

"לקח לי זמן לעכל מה היא אומרת. במצבים כאלה יש לי מנגנוני הגנה שאני מפעילה מייד. אבל אחרי כמה דקות התחלתי להפנים. לצערי לא יכולתי לצאת להלוויה שלה, כי העברתי בעצמי גיבוש לחניכים חדשים בקורס טיס. לפני ההלוויה נסעתי להורים שלה והכרתי אותם לראשונה. מאז אנחנו שומרים על קשר".

היו לה גם רגעי שבירה, בייחוד רגע אחד שהיא זוכרת, של ייאוש גדול וחוסר אונים, בניווט הלילי ההוא בצפון. "היינו שניים, אני ועוד חניך, זה היה אזור עם צמחייה סבוכה, ופשוט נתקענו בה. לא הצלחנו לצאת משם. אני חושבת שהצלחנו להתקדם אולי מאתיים מטר במשך שעה וזה היה מייאש, כי מדדו לנו זמן והיה ציון בסוף. נלחצתי מאוד. ניסינו לעבור דרך הקוצים, הייתי כולי שרוטה, ובשלב מסוים לא היה אפשר לחפור עוד בשיח. 

"אבל עודדנו אחד את השני. זה היה הזמן להתעלות. שברנו את הראש מה לעשות, ובסוף, אחרי הרבה זמן שנתקענו, הצלחנו לאגף את השיח הענקי הזה ולצאת משם".

אחרי השלב הבסיסי של הקורס עורכים פרחי הטיס סידרה של טיסות מבחן (צ'ק) במטוסי צוקית, שבסיומן מודיעים להם מי מודח ומי ממשיך - ולאיזו מגמה. "אחד הרגעים הגורליים של הקורס, כולם יושבים בהאנגר הגדול בחצרים, מתח שיא, והכל קורה חד וחלק. תשמעו ותספגו".

"כשהקריאו את השם שלי ומייד אחריו 'נווטי קרב', זאת היתה אכזבה קשה. כאב לי מאוד, זאת היתה מכה לאגו שלי. אני בחורה תחרותית מאוד ורציתי להיות טייסת, אבל התעשתתי די מהר. אמרתי לעצמי שאני יכולה עכשיו להשתבז עד השמיים - ואני יכולה לצאת מזה ולשמוח שאני ממשיכה במגמה יוקרתית, ולעשות הכל כדי לכבוש עוד ועוד פסגות".

השנה שבאה אחר כך, שכללה לימוד מעשי על מטוס סקייהוק, דרשה ממנה תעצומות נפש גדולות. "זאת היתה תקופה קשה. טסים, טסים, ושוב טסים. לומדים כל הזמן דברים חדשים ועושים תרגילים באוויר, זה סיזיפי ומאתגר. גיליתי שהלוחמנות באוויר הרבה יותר קשה לי מלרוץ על הקרקע עם אפוד או לעשות ניווט בשטח.

"היו לי כמה טיסות גרועות שלא הצלחתי לעשות בהן מה שאמרו לי. ירדתי מהמטוס ומייד התקשרתי הביתה ובכיתי לאמא בטלפון. אחרי שתיים־שלוש טיסות גרועות אמרתי לעצמי, וואי, מה יהיה? בסוף יעיפו אותי, אחרי כל הדרך הארוכה הזאת שעברתי.

"המזל הגדול שלי הוא שאמא ואבא הנפלאים שלי תמיד תמכו בי, אמרו שיהיה בסדר ונתנו לי מילה טובה. גם המדריך שלי מאוד עודד וכיוון אותי. עם כל הקושי הרגשי והתחושה הגרועה מהטיסה, ידעתי תמיד שאני צריכה לשמור על פאסון. שעוד רגע עולים לעוד טיסה, ואני צריכה להיות ללא רבב, להוכיח את עצמי. ללמוד מהטעויות ולהשתפר".

אמא שלה אומרת שהקורס הזה דרש גם ממנה, כאם, הרבה תעצומות נפש. "אני אמא הכי מעורבת שאפשר. ממש 'מורעלת'. הקורס הזה הוא לא גן של שושנים, היו רגעים שלא ידענו אם היא תעבור או לא. רֹני בדרך כלל לא מראה את הקשיים שעוברים עליה, ואם היא כבר עושה את זה, זה בדרך כלל מולי. אז בזמן השיחות איתה הייתי חזקה, שמעתי אותה בוכה והרגעתי אותה, ואחר כך התפרקתי מול בעלי. זה שאב ממני המון אנרגיה".

בסוף חצי השנה הזאת היו שוב הדחות כואבות. רֹני אמנם המשיכה הלאה, אבל אחת מחברותיה הטובות, שהיתה איתה מההתחלה, הוסבה לתפקיד אחר, ואחרי זמן קצר חתמה ויתור ועזבה את החיל. "זה היה עבורי רגע קשה מאוד. היינו מחוברות אחת לשנייה, היא הבחורה הכי חכמה שאני מכירה. התחבקנו במשך דקות ארוכות ובכינו שתינו. זה היה עצוב".

השלב הבא של הקורס, "שנת ההשכלה", התמקד בלימודי תואר ראשון, שנערכו בבסיס ובאוניברסיטת בן־גוריון. בתום השלב הזה, בחצי השנה האחרונה של הקורס, חזרו החניכים לטוס. "התרגשתי מהחזרה למטוס. היתה לי תחושה טובה, למרות שבסוף השלב האחרון היו עוד הדחות.

"לפני כמה שבועות, כשידעתי כבר שאני מסיימת את הקורס בהצלחה, נחת עלי פתאום גודל האחריות. הבנתי שעכשיו בעצם מתחיל העולם האמיתי, התכלס. זה הכניס לי דרייב עצום. הרי בשביל זה בדיוק באתי לכאן".

הטרגדיה המשפחתית

היא נולדה בירושלים. אמא שלה מכהנת במשרה בכירה במוזיאון, אביה (48) עורך דין. כשרֹני היתה בת שנה וחצי, עברה המשפחה לדירתה הנוכחית, בקומה התחתונה של בניין משותף. כאן נולדו שני אחיה - אורי (20), שמשרת כמפקד בקורס מ"כים, ושני (15), תלמידת תיכון. בית חם וצנוע. בשידה שליד הסלון ספרי קודש, שולחן האוכל עמוס בפרחים ("זה לכבוד יום ההולדת של אחותי", מצטנעת רֹני). יש גם יציאה למרפסת רחבה, עטופה בגפן פורייה ובענבים ירוקים. 

"תמיד היתה בבית תמונה של ישי", היא מספרת. "כבר כשהייתי בת 4 או 5 שאלתי מי זה, והוריי סיפרו לי שהיה לי אח גדול שנפטר מחיידק אלים. הם בחרו בחיים. בחרו להמשיך בצורה אצילית ולגדל אותי ואת אחיי באהבה גדולה ומתוך שמחה. לא בעצב. אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה למלא את החלל של ישי. בכלל, בבית שלנו מדברים על הכל, זה בית פתוח ומאפשר".

אבא שלה מספר שהיא תמיד היתה ילדה מאתגרת. "הלכנו פעם ללונה פארק, והיה שם מתקן כזה של בנג'י. פתאום היא אומרת לי: 'אבא, אני רוצה לקפוץ'. היא קפצה, ואני לא יכולתי אפילו להסתכל עליה עושה את זה, מרוב פחד. כשהיתה בת 9 נסענו לאילת, והיא אמרה לי בהתלהבות: בוא נעשה מצנח רחיפה עם סירה! יכולתי להגיד לה לא?'

"היא ניגנה במפוחית והיתה מציירת הרבה. בכיתה ה' או ו' כבר אמרה לנו שהיא רוצה ללכת ללמוד רפואה באוניברסיטת ייל. בתיכון זה השתנה, והיא החליטה שהיא רוצה ללכת לקורס טיס. אני חושב שהיא תמיד נהנית להציב לעצמה מטרות קשות ולעמוד בהן.

"היא לא גאון היסטרי שהולך להמציא תרופה לסרטן או לבנות את החללית הבאה, אלא פשוט ילדה עם ראש על הכתפיים, כישרונית וחדורת כוח רצון, נחושה כמו ברזל. כשיש לה מטרה מול העיניים, אין כוח בעולם שיכול לעצור אותה. ואת הכל היא תעשה בצניעות". 

בתיכון למדה בבית ספר ממלכתי־דתי, והיתה חניכה ומדריכה בסניף של בני עקיבא. "כבר שם היא התבלטה ביחס אנושי יוצא דופן לאחרים", מספרת האם. "בטיול השנתי היא נצמדה לאחת הבנות שהתקשתה בהליכה, לא עזבה אותה. נתנה לה יד ועודדה אותה כל הדרך, לא משה ממנה. המורה שלה אמרה לי שהיא לא ראתה דבר כזה, ילדה שעוזבת את החברות שלה 'המקובלות' כדי להיות עם אחת כזאת שקשה לה".

אחרי התיכון היא למדה במדרשה, בגרעין שכולל כמה מאות בנות שמשתלבות בצה"ל בשלושה מסלולים: חיל האוויר, חיל המודיעין וחיל החינוך. 20 אחוז מהן יוצאות לקצונה.

בכל משך הקורס שמרה רֹני על אורח החיים הדתי. "היו לי שני כיורים בחדר, בשרי וחלבי, והבנות שהיו איתי קיבלו את זה בהבנה. התפללתי את התפילות, אבל לפעמים פיספסתי תפילה כזאת או אחרת, כי יצאנו לטיסה. זה היה מבאס, אבל ידעתי לקבל את זה.

"חיפשתי נישות דתיות, ואחת מהן היתה חברותא טלפונית עם הרב שלי, הרב שוקי רייך. מדי שבוע למדתי איתו גמרא בטלפון".

הקורס גם חשף אותה לעולם החילוני. "לפני כניסת השבת הייתי רואה איזה כיף לחברים החילונים שלי בקורס, שהם פשוט לוקחים גיטרה ומנגנים לעצמם ושרים. אבל לא יכולתי להחליף את קבלת השבת שלי ואת בית הכנסת ואת כל הדברים שאני רגילה לקיים כדתייה, כי זה לא תופס, העניין הזה. לא קינאתי בהם, כיבדתי אותם, והם מאוד כיבדו אותי ואת שאר החניכים הדתיים. היו שם חילונים שנחשפו לראשונה לעולם שלנו. 

"מה שכן, לפעמים היו לי קשיים אחרים. למשל, כשהייתי צריכה להתכונן לניווט שהתקיים אחרי צאת השבת. בגלל ששמרתי על השבת, לא יכולתי להתכונן ולכתוב ולצייר ולשבת על מפה כמו החניכים החילונים. אז עשיתי את זה הכי טוב שיכולתי בצאת השבת, בכמה שפחות זמן".

איך שומרים על הנשיות בקורס ארוך כל כך וקשוח ותובעני?

"הנה, תראו את הלק שלי (צוחקת). אני בדרך כלל לא הולכת ככה, זה נעשה לכבוד טקס הסיום. ככלל, אני לא כזאת תכשיטנית, לא חשוב לי להיות כל היום עם עגילים ושרשראות. כשהייתי בתוך הבוץ במהלך הקורס, הרגשתי שזה באסה ושבא לי להתקלח ולהיות נקייה בדיוק כמו הבנים, לאו דווקא כי אני בת".

עם הוריה. "לא העלינו בדעתנו למנוע ממנה לשרת היכן שליבה חפץ"

את עומר (22), החבר שלה, קיבוצניק בעברו וחילוני, פגשה בתחילת הקורס. "הוא נפל אחרי שלושה חודשים, בתום שלב הטיסות הראשון ("צ'ק 15"). באותו זמן לא היתה בינינו היכרות עמוקה, אבל התבאסתי שהוא נפל, כי אני מאוד נקשרת לאנשים ועצובה כשיש פרידות. אני לא יודעת אם בשלב הזה כבר הרגשתי כלפיו משהו מיוחד. הוא עזב והלך לשלדג, היום הוא כבר קצין שם.

"שמרנו על קשר בקטנה. אחרי כמה חודשים היתה לשנינו רגילה והחלטנו להיפגש לבירה. הוא בא מהמושב שלו בעמק חפר לירושלים, לפגוש אותי. דיברנו במשך שעות, היה לנו כיף ביחד. התחלנו לצאת והפכנו לחברים. זה לא היה פשוט, הוא היה במסלול שלו ואני בשלי, והתראינו מעט, אז אחרי כמה זמן החלטנו לעשות הפסקה בקשר. עכשיו אנחנו שוב ביחד. הוא היה בטקס הסיום שלי".

היום יש לכם יותר זמן ביחד?

"מוצאים את הזמן. כשאני יוצאת הביתה, אנחנו הולכים לפעמים לאכול ביחד חומוס בשוק מחנה יהודה, ובמוצאי שבת אנחנו הולכים לסרט או יוצאים לשתות בירה, או שאנחנו נשארים בבית ורואים טלוויזיה".   

געגועים לתמר

בטקס הסיום בשבוע שעבר, העיניים הכחולות של סגן רֹני הוצפו בדמעות. זה קרה לה כשענת, אמה של תמר, העניקה לה חיבוק אוהב. "היא אמרה לי: 'אני אוהבת אותך'. פרצתי בבכי, והיא אמרה: 'די, תפסיקי לבכות'.

"המעמד הזה היה קשה מאוד עבורי. הרי אני צעדתי במסדר הכנפיים של תמר, הייתי אז בתחילת הקורס, והיא עכשיו לא כאן, והיה לי עצוב לראות את ההורים שלה בלעדיה. אני יודעת שאם היא היתה שם, היא היתה נותנת לי חיבוק ואומרת 'כל הכבוד'. אני מחזיקה כל הזמן בכיס החולצה שלי כתבה עם תמונה של תמר, זה סוג של זיכרון עבורי".

את הקורס סיימו 35 בנים ושלוש בנות מתוך העשרים שהתחילו אותו - שתיים יהיו נווטות קרב, והשלישית נווטת תובלה. "אני עוד לא יודעת מה יהיו המשימות שלי", אומרת רֹני, "אבל אני מוכנה לכל משימה. אני יודעת שאני חייבת להיות הכי טובה ומקצועית".

אם יירו מהרצועה אל שטח ישראל, היית רוצה להיות במטוס שייצא לתקוף שם?

"ברור".

אין בך פחד?

"עוד לא התנסיתי במשהו כזה, אני מניחה שיש בזה גם סוג של פחד, אבל העניין הוא איך מתפקדים ומתגברים על הפחד. אני יודעת שמלחמות זה מפחיד, אבל צריך להתגבר על זה".

אמא שלה חושבת ש"העובדה שמסיימת את הקורס אישה דתייה היא ביטוי לצמצום הפערים. כל הזמן מדברים כאן על מי אוהב יותר את הארץ ומי חרד יותר לאדמתה, לא עדיף שנעשה יותר ונדבר פחות? הבת שלי היתה בת דתייה יחידה בבית הספר לטיסה, וזה שולח מסר ששום דבר לא בלתי אפשרי. וכשבחורה דתייה מסיימת עם עוד 37 חבר'ה, יש לזה אפקט של חיבור".

וכן, הם דואגים. "מצד אחד אנחנו מעריצים אותה וגאים בה מאוד שהיא הצליחה להתגבר על הכל", אומר האב, "אבל מהולה בזה גם דאגה בלתי נגמרת. עם זאת, מעולם לא העלינו בדעתנו למנוע מאחד הילדים שלנו לשרת היכן שליבו חפץ".

עכשיו היא בחופשה של שבוע, יצאה לנשום אוויר ולטייל בנחלים בצפון, "לעשות חיים ולנוח" עם חברים ומשפחה. משם היא תחזור לטייסת הסופה (F16-I) בבסיס חיל האוויר רמון, להתחיל את שירות הקבע בן שבע השנים.

"אני באמת לא גאון הדור ולא מישהי יוצאת דופן", היא מפעילה את מנגנון הצניעות שלה כשאנחנו מנסים להבין למה דווקא היא צלחה את הקורס. "אני חושבת שיש הרבה בנות, חילוניות ודתיות, שיכולות וצריכות להיות בקורס טיס ולהצליח בו. חשוב לי להעביר להן מסר ולומר: אל תפחדו. אל תוותרו מראש מתוך מחשבה ש'אני בטח לא אצליח'. אני לא הצלחתי בזכות העובדה שאני בת ושאני דתייה, אלא בגלל שנרתמתי לאתגר כל כולי. אז אם אתקל בקורס בבחורה שתגיד לי שהיא באה כי ראתה אותי ונתתי לה השראה - זה יהיה שכרי".

erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו