מתי בפעם האחרונה התרגשת משיר?
"לפני כשבוע האזנתי להרצאה של קובי מידן, החתן שלי, על חנוך לוין. הוא לקח את השיר 'מה אכפת לציפור', שיר שכולנו שרים מילדות, והפך אותי לגמרי. הרגשתי שראיתי את המילים עצמן, והלב שלי פשוט נפל. המשפט האחרון אומר 'מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק' - והמילה 'אכפת' נתנה לי מכה. למחרת, בעקבות ההרצאה, שיניתי את כל הגישה שלי בהרצאה שלי. היה לי רצון לגעת בבני אדם, לא להרצות, לחנך או ללמד אותם, להרביץ בהם ידע ומוסריות - אלא לגעת בלב שלהם. מה אכפת לציפור? המילה 'אכפת' כל כך כואבת ונכונה כי לנו אכפת. לי אכפת נורא".
מתי בפעם האחרונה חגגת יום הולדת?
"השבוע אני חוגגת 84. עכשיו כולם מתרגשים, הלהקה חוגגת לי וגם המשפחה, וזה נחמד. אבל אני לא מתייחסת לזה כל כך ברצינות".
בת כמה את מרגישה?
"אני מרגישה את השינויים עם הגיל כל הזמן. למשל, ביצירתיות, שזאת נקודה שאני מאוד שמחה לגביה. אני מרגישה יצירתיות מדהימה. בקשר לגוף, כל מה שקשור לכאבים ולעייפות או לעצלות - יש קצת, אבל לא בכל מה שקשור למקצוע. אמרתי לעצמי ולרקדניי אחרי ההופעה האחרונה באוניברסיטת תל אביב, שבה הקהל השתגע, שזה בדיוק מה שחיפשתי כל חיי. תמיד שאפתי להגיע לרמה הזו ולנתונים האלו של הריקוד, לאפשרויות האלו. הילדות, הינקות, הבגרות והבשלות הן רק הכנה לקראת הגיל המתקדם.
"בתחום הריקוד מחנכים אותנו שבגיל 22 אפשר ללכת כבר הביתה; נכון, רקדנית צעירה מרימה את הרגליים גבוה ממני, אז מה? כשרקדתי באך ושופן ודיברתי ג'יבריש ורקדתי עם שקית זבל ועם
מצנח ענק, רק אז כל הפרקטיקה שהיתה לי מומשה".
מתי בפעם האחרונה טסת?
"לא בא לי לטוס יותר. אני רואה מזוודה ואני מקיאה מרוב נסיעות. הייתי בכל העולם: יפן, הודו, קוריאה, סין ותאילנד. באחרונה הייתי שש פעמים, שנה אחר שנה. מהמערב שבעתי. המקום הכי מעניין שראיתי בחיים היה בקוריאה. לפני כעשור הופעתי בכפר אמנים שנקרא 'האבנים הצוחקות', שממוקם על הר. בכפר כולו גרו אמנים, שטיפלו באדמה, בישלו ועסקו באמנות. גרנו איתם באוהלי בונגלוס. זה היה קסם של מקום, עולם אחר ומנטליות אחרת. גרתי שם כשבועיים. הופענו בחוץ על החול, וכשהתחיל לרדת גשם נכנסתי לפאניקה והם לא. הם קיבלו את הטבע כמו שהוא, ואמרתי לעצמי: תלמדי מהם. הגשם פסק, הם טיפלו באדמה - ואז המשכתי להופיע כרגיל".
מתי בפעם האחרונה זכית בפרס?
"זכיתי בפרס רוזנבלום (2020) ובפרס יקירת תל אביב (2019). החברה לא מכבדת את האיש הזקן בארץ, היא פולטת אותו החוצה. המנטליות היא אנטי הגיל השלישי, אז כל תנועה לטובתו מרגשת. זה מרגש אותי כשאנשים מחליטים לתת לי פרס כי לא הרבה מהקולגות שלי נבחרים לכך, בועטים את הטובים שבהם החוצה. חסרים לי אנשים בגילי, אני די בודדה, אבל יש לי הרבה עבודה. אני עסוקה אבל אין חברים בגיל הזה, כל אחד לעצמו או כבר בבתי אבות".
את פוגשת שם את בני גילך?
"אני מופיעה הרבה בבתי אבות, וזה קשה. הייתי לאחרונה בשני בתי אבות. באחד כולם היו על כיסאות גלגלים, מנומנמים ועם מטפלות צמודות. הכל נוצץ ומבריק שם, אבל מאחורי זה היתה תחושה של סוף לא נעים. אמרתי 'וואו, אני והם באותו גיל'. שבוע אחרי הופעתי בבית אבות אחר. הקהל היה מדהים, קיבלתי מכתבים וספרים, נגעתי באנשים בעומק.
"לראות זקנים בני גילי בכיסא גלגלים וסובלים ממחלות זה לא דבר קל. החברה המערבית לא יודעת לטפל בקשישים. זה גטו בית אבות. למה ילדים לא יכולים לקחת אחריות על ההורים שלהם? אני רוצה להיות בביתי תמיד, כל עוד אוכל, אבל ברור לי שאני לא יודעת מה יהיה. עוד לא פתרתי את הבעיה".
מתי בפעם האחרונה בילית עם הילדים והנכדים?
"אנחנו נפגשים בכל שבוע. יש לי מזל, טפו־טפו־טפו. אנחנו נפגשים אצלנו בבית או אצל בתי, או במסעדה".
איזו אמא היית כשהם היו קטנים?
"כנראה הייתי אמא בסדר כי הילדים יצאו ככה. בסך הכל לא היה קל לשלב בין קריירה לריקוד. היה להם אבא נהדר שעזר ותמך הרבה, ונדמה לי שהייתי אמא טובה, קשה לי להגיד. בעלי הוא חלק מאוד משמעותי בקריירה שלי. גם לאהבה יש הרבה פנים ואפשר להתאהב מחדש.
"היתה לי מטפלת לילדים, והריקודים עם הלהקה היו בשעות נוחות, היה לי מזל. העובדה שבת־שבע רוטשילד החליטה להקים את להקת 'בת־שבע' ולהשקיע כל כך הרבה כסף באמנות הישראלית היא המזל שלי. אם היא לא היתה, אני לא יודעת איפה הייתי היום".
את מגדירה את עצמך פמיניסטית?
"לא הגדרתי את עצמי כך, אבל הייתי כנראה. לא מתוך שכלתנות, מתוך מלחמה, תוך כדי הדבר עצמו. אמא שלי חשבה שלא יהיו לי ילדים, שלא אתחתן ושלא תהיה לי משפחה, ואני אמרתי 'כן יהיו לי וכן אתחתן'. ראיתי את כל הכוכבות של מרתה גרהם (רקדנית וכוריאוגרפית נודעת, מחלוצות המחול המודרני, ש"ז) עם שלושה ילדים, וזה היה טבעי שעשיתי את זה גם, אבל זה כן היה קשה ולא קל. וכן, במקצוע שלי הגעתי רחוק".
מתי בפעם האחרונה היית מודאגת?
"אני דאגנית כרונית, כולם צוחקים ממני במשפחה. כשהנכדים שלי משתוללים אני דואגת שלמישהו תצא הכתף, ואני מאוד דואגת מהמצב בארץ, אבל אני שמה את זה בצד. אני אומרת לעצמי 'אמנות או למות'. זה לא התפקיד שלי להילחם או לצעוק. התפקיד שלי הוא לגעת באנשים, לפתח את האמנות ולהאמין באמנות.
"אני חושבת שהאמנות תמיד תמצאאת דרכה. אפשר להופיע בסטודיו לפני 30 איש. אני לא חייבת אולמות גדולים, ואני לא מאמינה בהופעות גדולות".
מתי בפעם האחרונה צפית במופע של להקת בת־שבע?
"צפיתי במופע '2019' ואני רוצה לראות את 'מומו', המופע החדש של הלהקה. אני מאוד גאה בלהקה שהייתי מהמייסדות שלה. זה לא היה קל, זה היה כמו להקים מדינה. היה חזון גדול והיה רצון של בת־שבע להוכיח לעולם שהיהודים, גם במדע וגם באמנות, שווים הרבה. עבדנו מאוד קשה כדי להקים להקה שתצליח. היו המון קשיים וגם קנאה, אבל היום אני מרגישה גאווה גדולה שאוהד נהרין, המנהל האמנותי של הלהקה, לקח את זה על עצמו והוא עושה ריקודים נהדרים. בריקוד שיצרתי, 'בחדרי - קיץ 2020', שעוסק בתקופת הקורונה, אני שוברת קירות ומוסכמות, משתמשת בשולחנות ובכיסאות ועוברת בין עונות החיים".
מתי בפעם האחרונה עשית שינוי חיצוני?
"לפני עשור מישהי אמרה לי לעשות ניתוחים פלסטיים, אבל אני לא מאמינה בזה. כשאני רואה בטלוויזיה נשים שעשו ניתוחים, זה נראה מגוחך. אולי יש כאלה שזה כן יוצא להן טוב, אבל הרבה פעמים זה נראה כמו מסיכה והשפתיים נפוחות, כולן נראות דומות אחת לשנייה.
"אני מקבלת את השינויים שחלו בי גם בריקוד שלי. למשל, שאני לא יכולה לקפוץ כמו בעבר. אני מאמינה בשינויים. אני לא מתה עליהם תמיד, אבל זה אנושי. לא תמיד אני שמחה, אבל גם לא הייתי רוצה להישאר צעירה. אני לא רוצה לחזור לגיל אחר, לעבר. מה יש לי לחזור? עשיתי את זה כבר, די. כשאני רואה אישה בהיריון, אני מרחמת עליה".
מתי בפעם האחרונה התמכרת למשהו?
"לאחרונה התמכרתי לאוכל זבל. כל חיי הייתי בדיאטה, אכלתי סלטים, מצצתי סוכריות ועישנתי סיגריות, ועכשיו אני אוכלת גרוע. התחלתי עם קרואסונים בפריז, ואני מענישה את עצמי או את המצב, כי אני ממשיכה לאכול קרואסונים... מתחילת הקורונה קרו דברים חזקים של ספקות, שאלות ודילמות. אני קצת במרידה, אבל זה גם הגיל שאפשר למרוד בו. לא הייתי כזו אף פעם. הייתי רקדנית ממושמעת מאוד, אז יכול להיות שעכשיו הכל מתפרץ.
"כשביטלו הופעות בתקופת הקורונה זה הדאיג אותי, כעסתי כשגיליתי שאני תלויה בקהל ובאנשים. לקורונה היתה השפעה גדולה על הרבה דברים אצלי - פיזיים ונפשיים. מרתה גרהם אמרה לי: 'לא את בחרת בריקוד, הריקוד בחר בך', ועד היום אני מרגישה את זה, והיום אפילו יותר. הריקודים שלי מרפאים כי יש בהם אופטימיות. בסוף כל ריקוד הכל נהדר. נכון, יש בעיות בהתחלה ובאמצע, יש קונפליקטים, אבל בסוף יש את הידיעה שמחר ארקוד גם כן".
מתי בפעם הראשונה הרגשת מפורסמת?
"היתה הופעה של התיאטרון הלירי של אנה סוקולוב בשנות ה־50, אולי ה־60. קרן תרבות אמריקה־ישראל שלחה לארץ מורים גדולים, ואחד מהם, אנתוני טיודור, שהיה מורה שלי בג'וליארד, הגיע להופעה. הופעתי בריקוד 'חלומות' שבו היה לי תפקיד גדול, וכל רגע נפל לידי רקדן ועוד רקדן. זה היה רגע סמלי, לגבי העם היהודי. באולם ישב טיודור הדגול, ואני הייתי הכוכבת והלכתי על הבמה וביצעתי את התפקיד הקשה הזה.
הוא ניגש אלי בסוף ההופעה ואמר: 'ברגע שנפתח המסך ידעתי שאת כוכבת'. זה היה לי מאוד מוזר לשמוע. לא עניתי לו בכלל".
רנה שינפלד
רנה שינפלד (84), רקדנית, כוריאוגרפית ויוצרת. נשואה, אם לשניים וסבתא לחמישה. פיתחה שפת מחול ייחודית וזכתה להוקרה כ"אחת הרקדניות החשובות בדורנו" (ה"ניו יורק טיימס") ו"מלכת המחול הישראלי". מייסדת להקת המחול "בת־שבע" וחתומה על כ־40 יצירות מחול מקוריות, רבות מהן הפכו לאבני דרך במחול המודרני הישראלי. זוכת פרסי כינור דוד ופרס א.מ.ת. מעלה החודש בכורות חדשות, "ואולי" ו"בחדרי", במרכז סוזן דלל ב־6 וב־7 בינואר.