אילון מאסק, מה עשית לי?

ב־2009 הייתי במקום לא טוב. הייתי בת 29 וכולם ידעו מי אני, חוץ ממני. שלוש שנים אחרי שהאלבום הראשון שלי יצא, הייתי אבודה לחלוטין. זו כנראה התלונה הכי פריבילגית אי־פעם. שירים שלי היו צלצולים בבתי ספר ובפרסומת למרק, אבל לא הצלחתי לזכור איך זה מרגיש להיות בן אדם.

ידיד טוב הציע לי לפתוח חשבון בטוויטר ולהתחיל לצייץ. ב־4 בדצמבר 2009 פרסמתי את הציוץ הראשון שלי: "בדרכי להשתלט על העולם! מעכשיו גם בטוויטר!" (אפס לייקים). ב־9 בפברואר 2010 צייצתי ש"בקרוב יהיה לי בלאקברי ואז אני אוכל לדווח בזמן אמת על כל מיני דברים משעממים שאני עושה" (לייק אחד). ב־19 בנובמבר 2010 צייצתי "חייבת בעל עשיר" (6 לייקים. אפס בעלים עשירים).

טוויטר כבר היתה גדולה בעולם, אבל עדיין זעירה בארץ. בשום שלב לא חשבתי על "מהלך שיווקי" או על "פרסונה אינטרנטית", אלא פשוט נהניתי לירות חלקי מחשבות ופאנצ'ים חצי־אפויים אל החלל הריק. זה היה מקום חשוך להתחבא בו.

בגלל שלא היה שם אף אחד, או לפחות ככה דמיינתי, העזתי לכתוב את מה שלא העזתי לפני כן להגיד בקול רם או אפילו לחשוב בשקט. סיפרתי על חרדות ותסכולים, על להיות אמנית, על להיות רווקה, על תל אביב, ולאט־לאט יותר ויותר אנשים באו להקשיב. בטוויטר חזרתי להרגיש כמו בן אדם אמיתי.

15 שנה, 8,925 ציוצים, 34,569 עוקבים מאוחר יותר (תנו לי להשוויץ, מה אכפת לכם), הגיע המיליארדר אילון מאסק והחליט להציל את טוויטר ואת האנושות (אתם חושבים שאני צוחקת - אני לא). לפני שבועיים הוא השלים את רכישת הפלטפורמה תמורת 44 מיליארד דולר. תוך כמה שעות הוא פיטר את כל הדירקטוריון. תוך שלושה ימים הוא פיטר חצי מהעובדים, הבריח מפרסמים, הכריז על ביטול מדיניות הווי הכחול (המאמת את זהות המשתמש) ומכירת הסימן המוסכם הזה לכל מי שישלם 8 דולרים בחודש. כתוצאה מכך המשתמשים, שחוש הומור לא חסר להם, התחילו להתחזות לפוליטיקאים, לסלבס ולחברות ענק ולצייץ בשמם. חלק מהציוצים גרמו לירידה חדה בערך המניה של כמה חברות. וזאת רק ההתחלה. בתוך שבוע התפטרו האחראים על אבטחת המידע והפרטיות. מאסק פיטר עוד עובדים, שגילו שהם מפוטרים כשקראו על כך בתקשורת. כשעיתונאים פנו אל מאסק לתגובה, הם גילו שמחלקת הדוברות לא קיימת יותר.

לא ברור מה מאסק, שידוע בהיותו טיפוס אקסצנטרי, מתכנן לעשות. לא ברור אם יש לו בכלל תוכנית. טוויטר היתה בחובות גדולים כבר כשקנה אותה, וכרגע היא מזכירה מאוד אונייה מסוימת, שמתקדמת במהירות לעבר קרחון מסוים. בינתיים, איך לא, המשתמשים חוגגים. אם הכלל הראשון של טוויטר הוא "אל תהיה הדמות הראשית בטוויטר", אילון מאסק, מאז 31 באוקטובר, מספק ברצף חומרים איכותיים מאוד לבדיחות על חשבונו.

אחרי 15 שנה שטוויטר (והאנשים שבה) נמצאת בקצה האצבעות שלי, יכול להיות שמחר בבוקר אני אקליק על האייקון של הציפור ואקבל הודעת שגיאה: "404. העמוד שחיפשת לא נמצא".

וכשזה יקרה, אני לא אספיק להיפרד מהמשתמש שחולק בכל יום ראשון את תפריט חדר האוכל בקיבוץ שפיים (יום א': "מרק מיניסטרונה", יום ב': "שניצל מרלוזה"), מהדתייה היפהפייה שיורדת על החתן שלה ללא רחם ("הוא קנה עכשיו לבת שלי שישה תותים ב־25 שקלים"), מכל האנשים החכמים, המצחיקים, המתוקים והמוזרים שאני מבלה איתם יותר מאשר עם ההורים שלי.

ולאן אני אלך? לא ברור. אולי אני אשכרה אניח את הטלפון ואנהל שיחה עם בן הזוג. אולי אני אנדוד לרשת חברתית אחרת. אולי זה כבר לא כל כך משנה. אחרי שהתרגלת לחיות בטרנינג, קצת קשה לחזור לג'ינס. לטוב ולרע, מ־2009 בהתמדה אני נוטה להרגיש קצת יותר מדי בנוח. כאן, שם ובכל מקום.