"אף על פי שחייתי יותר שנים בארה"ב מאשר בישראל, אף פעם לא הרגשתי אמריקני אלא ישראלי", מסביר איתי רכליס את החלטתו לעזוב את משפחתו ואת חייו הנוחים בטקסס כדי לעלות לישראל ולהתגייס לצה"ל.
לאיתי, כמו לשלושת חבריו לגרעין הצופים "צבר", היה הכל - קריירות מבטיחות, חיים אמידים ומקום בטוח בחיק המשפחות והקהילות שבהן גדלו. ובכל זאת, בקיץ האחרון הם בחרו להשאיר הכל מאחור ולצלול בעיניים פקוחות לתוך מציאות ביטחונית לא יציבה, מזג אוויר לוהט ומנטליות ישראלית שהם לא מכירים. או בשתי מילים - לעשות עלייה.
"כישראלי יותר חשוב לי להתגייס ולגור בארץ מאשר כל מה שהיה לי בארה"ב", אומר איתי בן ה־18, שלאחר לימודי תיכון בטקסס עבר התמחות בחברת הנדסה בינלאומית. בגיל 7, על רקע מקומות עבודתם של הוריו, הוא עזב את ישראל, אך תמיד ידע לאן הוא רוצה לחזור. "מבחינתי אני לא עולה חדש", הוא מדגיש בעברית עם מבטא קל. "יש לי משפחה בישראל, ועליתי כדי להתגייס. גדלתי לתוך הבנה שצה"ל הוא חלק מרכזי מהיותי אזרח ישראל, גם אם אני גר בחו"ל".
חלום שהתגשם
"נכון שהיה לי הכל, וכולם שאלו אותי למה אני עושה את זה אם יש לי חיים מושלמים", מוסיף יגאל גוטליב (23) מצ'ילה, שלאחר סיום לימודי יחסי ציבור החל לעבוד בתחום ושימש מנהל קהילה ותקשורת. "האמת היא שקשה לי להסביר במילים מה דחף אותי להגיע לכאן. מבחינתי, מאוד חשוב ומשמעותי עבורי להיות בישראל. זה חלום שרציתי להגשים".
גם עבור אלחנדרה מרגוליס (20), שנולדה וגדלה במקסיקו, המשיכה לישראל היא מוזרה, מצד אחד, אך באותה נשימה גם חדה וברורה. כמי שקטעה שנת לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה כדי לעלות לישראל, היא אומרת: "הרגשתי שעשיתי מספיק דברים למען עצמי ורציתי לעשות דברים אחרים, גם אם הם בדרך הקשה".
כמו יגאל, היא מסבירה באנגלית מתובלת במבטא ספרדי: "זו הרגשה מוזרה לגדול כל השנים במקסיקו ולהיות מאוהבת במדינה אחרת למרות שלא ביקרת בה. כשהגעתי לכאן בפעם הראשונה לפני שנה וחצי, בזמן מבצע שומר החומות, היתה אזעקה בתל אביב ורצתי למקלט. באותו רגע הרגשתי בטוחה ומוגנת יותר מאשר בכל חיי במקסיקו. זה באמת היה מוזר".
רז כהן (20) נולדה בצ'כיה והתגוררה במשך ארבע שנים בישראל. לאחר מכן 13 שנה באוסטרליה, ולאחרונה עברה עם הוריה לאיטליה, ומכל מסע הנדודים הזה היא סימנה יעד אחד מועדף מבחינתה: "בגלל העבודה של אמא שלי חייתי בהרבה מדינות, ואני לא מרגישה קשורה למקום מסוים. בשלב הזה של חיי אני רוצה לגור פה לצד המשפחה המורחבת שלי, לשרת את המדינה ולהרגיש ישראלית".
בלי בית ספר יהודי
אני פוגש אותם בכפר גרעין "צבר" ברעננה - מתקן של הסוכנות היהודית, שבו מתגוררים כ־220 צעירים וצעירות שעלו בשנים האחרונות בגפם לישראל כדי להתגייס לצה"ל. מלבד כפר זה, מרבית העולים בוחרים להתגורר בקיבוצים שונים ברחבי הארץ. כמוהם גם יגאל ואלחנדרה שגרים בקיבוץ ניר יצחק שבנגב, איתי שהגיע מקיבוץ בית זרע הסמוך לכנרת, ורז שעשתה את כל הדרך מקיבוץ רגבה שבגליל המערבי.
עד כמה הזהות היהודית הייתה נוכחת בילדותכם?
"מלבד ההורים שלי יש לי אחות בת 18 וכלב", משתפת אלחנדרה. "הייתה לי ילדות טובה. נהניתי בקהילה ובבית הספר. במקום שבו גדלתי לא חיים הרבה יהודים, וגם לא היה בית ספר יהודי. כדי שאכיר יותר את המסורת שלחו אותי למחנות של תנועת הנוער הציוני במקסיקו סיטי. מאוד אהבתי את המחנות האלה והרגשתי שאני רוצה יותר יהדות בחיים שלי. בגיל 16 אני וחבר נוסף החלטנו לפתוח סניף בגוודלחרה. בכל שבת העברנו פעולה לנוער. מבחינתי זה היה החלון להכיר את ישראל והמסורת שלה".
"אני הבן הצעיר במשפחה, ויש לי קשר מאוד טוב עם ההורים, שני האחים והאחות שלי", אומר יגאל. "אהבתי לשחק כדורגל, לצפות בסרטים ולשמוע מוזיקה. הייתה לי ילדות טובה, וההורים תמיד לימדו אותנו על ישראל. גם אני למדתי בבית ספר יהודי ואפילו חגגתי בו בר־מצווה, אבל לא תמיד סיפרתי שאני יהודי. לא כי התביישתי, אלא מפני שבבית הספר שלי היו מעט יהודים והרבה מאוד פלשתינים. תמיד הרגשתי את הלחץ והאחריות לייצג את ישראל ברשתות החברתיות. כשסיימתי את הלימודים התחלתי לעבוד בקהילה היהודית, ואז גם התחברתי עוד יותר לשבתות, לחגים ולמסורת היהודית. אני אוהב את הדת שלי".
החיבור המחודש של רז לחזון הציוני נולד בעקבות פעילותה בתנועת הנוער: "כשהגענו לאוסטרליה ההורים לא רצו לשלוח אותי ואת אחותי הגדולה לבית ספר יהודי, כי הם חשבו שכך יהיה לנו קל יותר להתאקלם. כשהייתי בכיתה ט' נפתחו הצופים הישראליים במלבורן, אחותי הצטרפה ואני אחריה. משם צמחה האהבה שלי לארץ ולציונות".
ימי ראשון בסאנדיי סקול
לאיתי יש אח ואחות צעירים ממנו. הוא לא היה צריך להתחבר למסורת שלו, מכיוון שגדל איתה מגיל קטן, עוד בישראל: "בטקסס אין קהילה גדולה של יהודים, בטח לא בעיירה הקטנה ליד דאלאס שבה גרנו. למדתי בבית ספר רגיל, אבל בכל יום ראשון שלחו אותנו לג'ואיש סאנדיי סקול כדי ללמוד קצת על המסורת. אני כבר הכרתי והייתי מחובר לזה, אז התחלתי להדריך ילדים אחרים. ראיתי חשיבות גדולה בללמד יהודים אחרים עברית ולהכיר להם את ישראל.
"היתה לנו מיני־קהילה של הורים שעבדו באותה חברה, ובראש השנה ובפסח התכנסנו יחד. אני התחברתי יותר לקהילת הישראלים מאשר לקהילה היהודית. היינו אולי עשרה יהודים בבית ספר שמנה 3,500 ילדים, אך לא הסתרתי את הזהות היהודית שלי. הנה", הוא מראה בגאווה את שרשרת מגן הדוד שלו, "הלכתי עם זה בחוץ. ב'שומר החומות' הבנתי באופן סופי שאין טעם לפחד, כי זה מי שאני - יהודי וישראלי".
חוויתם אנטישמיות וגזענות?
"לא הרבה, אבל כן", אומר איתי. "צלבי קרס בשירותים, או ילדים שהצדיעו מולי במועל יד. כשהשתתפתי בקבוצת ריצה, חלק מהילדים אמרו לי 'יהודי, לך למקלחות', או שאם היה מטבע על הרצפה אמרו לי להרים. מבחינתם זו היתה בדיחה, אבל אותי זה לא הצחיק ונלחמתי נגד זה. כשראיתי את צלבי הקרס בשירותים, ניגשתי מייד למנהל ודרשתי שיטפל בזה".
"אני לא תמיד הרגשתי בנוח להגיד שאני יהודי", משתף יגאל. "היו לי חברים שכשהם גילו שאני יהודי הם דחו אותי. לכן בחרתי את החברים שלי בקפידה. מעבר לזה, כשבישראל היו אירועים ביטחוניים, בצ'ילה אמרו שישראל תקפה בעזה ורצחה ערבים, וידעתי שזה לא נכון, אלא רק צד אחד של הסיפור".
גם אלחנדרה נתקלה בזלזול על רקע היותה יהודייה. "כשהייתי קטנה הייתי הילדה המוזרה שלא חוגגת את כריסמס, אלא את חנוכה. כשלמדנו היסטוריה בתיכון והתחילו לדבר על מלחמת העולם השנייה, כולם פתאום הסתכלו עלי. גם היו תלמידים שצחקו על השואה ועל יהודים. זה כאב".
מה שכאב לה עוד יותר היה העוינות סביב הלחימה הישראלית נגד ארגוני הטרור בעזה. "בזמן מבצעים צבאיים הרבה ילדים מהכיתה שלי העלו ברשתות החברתיות גילויי תמיכה בפלשתינים ופוסטים נגד ישראל והיהודים. ניסיתי לדבר איתם ולהסביר שזו לא התמונה המלאה, אבל בדרך כלל זה לא הסתיים בטוב".
"היו אומרים לי 'תחזרי למקום שבאת ממנו', או 'מה אתם עושים לפלשתינים', ודברים כאלה", מוסיפה רז. "ההרגשה היתה שכולם פרו־פלשתינים, ולכן צריך להגן על השם של המדינה".
איתי: "אנשים לא יודעים ולא מבינים מה הם כותבים. הם קוראים את בלה חדיד ומעתיקים ממנה. במבצע עלות השחר אנשים שלחו לי סרטון עם הרקטה שהרגה ילדים פלשתינים וכתבו 'אתה רואה - ישראל רצחה ילדים'. מייד שלחתי להם סרטון שמראה כי מדובר ברקטה ששוגרה מעזה ובטעות נפלה בשטח הרצועה, אז הם השתתקו. לא היה להם מה להגיד. הבעיה היא שיש כל כך הרבה אנשים שמאמינים לשקרים של הצד השני. מרוב שקרים קשה להם לראות את האמת".
עלייה בעקבות שהות בישראל
עבור כולם המחשבה לעלות לארץ ולהתגייס לא בצבצה משום מקום, והיא לא תוצאה של גחמת נעורים, אלא קשורה באופן ישיר לשהות של כל אחד מהם בישראל. "מעבר לשנים שגרתי בארץ", אומרת רז, "החברות בתנועת הצופים הובילה אותי לשנת שירות ב־2019 בקריית ים. כשחזרתי למלבורן כבר ארגנתי אירועים לתנועת הנוער הציונית באוסטרליה, ורק חיכיתי לרגע שאוכל לשוב לישראל. אחותי כבר עשתה את הצעד הזה לפניי. היא עלתה לארץ במסגרת גרעין 'צבר', השתחררה מהצבא לפני שנתיים וכיום היא חיה בישראל, כך שהיה לי ברור שאלך בדרך דומה".
אלחנדרה מציינת: "הקמת תנועת הנוער בעיר הולדתי סיפקה את התפנית לחיי, עד שגם אני החלטתי להגיע לשנת הכשרה בירושלים. אז הבנתי כמה אני אוהבת את המקום הזה ומרגישה שהוא שלי. הייתי מאושרת. הבנתי שאני רוצה לגור כאן, וכששבתי למקסיקו התחלתי לחשוב ברצינות על עלייה".
"אותי תפסו סיפורי השירות הצבאי של ההורים שלי, שסיפקו לי את הרצון והתשוקה לחזור לארץ ולהתגייס", מסביר איתי. "הם הראו לי תמונות מהשירות שלהם בחיל האוויר, שבו הם גם הכירו. יש לנו גם שורשים ברוסיה, אז בבית הם התעקשו שנדבר רק עברית ורוסית. בתיכון כבר התחלתי לחקור על ההיסטוריה של צה"ל ועל התפקידים השונים".
עבור יגאל היה מדובר בחלום ילדות. "זה היה החלום שלי מאז שהייתי ילד, להתגייס לצה"ל ולהגן על ישראל. רציתי לעלות כבר בגיל 18, אבל ההורים שלי שכנעו אותי להכין לעצמי תוכנית גיבוי, לכן למדתי והתחלתי קריירה. כל הזמן הזה המשכתי לחלום על להגיע לארץ, והשנה החלטתי שהגיע הזמן".
ואיך ההורים והחברים הגיבו להחלטה שלכם לעלות לכאן לבד?
יגאל: "ההורים שלי פחדו שאתגייס, אבל הסברתי להם שזה החלום שלי. כשעזבתי הם אמרו לי שהם מאוד גאים בי, וגאים שבן המשפחה עומד להגן על המדינה". מלבד משפחתו, ליגאל גם יש חברה, ומאז שעלה לארץ הוא מנהל את מערכת היחסים איתה בשלט־רחוק. "זה מאוד קשה, המרחק לא פשוט. היא אמרה לי שהיא לא רוצה להיות אנוכית ולשכנע אותי להישאר. גם היא גאה ותומכת בי מאוד".
אלחנדרה: "ההורים שלי היו קצת בשוק. כשהם הבינו שאני רצינית, הם ביקשו שאתכונן למהלך ואוודא שזה באמת מה שמתאים לי ומה שאני רוצה לעשות. זה לא היה קל ופשוט, אבל בסוף הם מאוד תמכו בי".
רז: "גם ההורים שלי היו מאוד מופתעים, כי התחלתי לימודים באוסטרליה. לקח להם זמן להשתכנע שזה כיוון טוב עבורי, והם אלה שהסיעו אותי לנמל התעופה בתחושה של גאווה גדולה".
איתי: "ההורים שלי תמכו בי ודחפו אותי להתגייס מהרגע הראשון, והסבירו לי כמה חשוב להתגייס. לחברים הטובים סיפרתי, אבל למעגל הרחב יותר לא גיליתי, כי לאור התמיכה שלהם בפלשתינים לא ידעתי כיצד הם יגיבו. אז מבחינתם אני בחופשה בישראל, רק שהם לא יודעים שאני לא מתכוון לחזור".
עד כמה ההחלטה שלכם ייחודית בקהילות היהודיות שמהן אתם באים?
יגאל: "ייחודית מאוד. רוב אנשי הקהילה שלי לא בחרו או יבחרו בדרך דומה".
אלחנדרה: "גם אצלנו זו לא הנורמה. בקהילה שלנו חשבו שאמשיך ללמוד באוניברסיטה, ולא חלמו שזה מה שאבחר לעשות, אבל אני מרגישה שחלק לא קטן מהם גאה בי. במובן מסוים, כיהודים, אני מייצגת גם אותם".
איתי: "היו כאלה שתמכו בהחלטה שלי, אבל זה בהחלט לא נפוץ. לצערי, במקום שממנו באתי הרבה מאוד יהודים מסתכלים על ישראל מהצד השמאלי ותומכים בצד הפלשתיני. מבחינתי זה מוזר שיהודי לא תומך במדינה היהודית, כי עבורי זו לא רק זכות אלא חובה לעלות לארץ ולשרת בצה"ל".
20 גרעיני צופים בשנה
פעילות תנועת הצופים בקרב יהדות התפוצות החלה בשנות ה־70, אז הוקמו סניפים לבני הנוער בקהילות יהודיות, וכן עבור ילדי ישראלים שעזבו את הארץ. עם השנים גדלה התנועה. "מהשטח עלה הרצון לא לקחת את תוכני הציונות והמסורת היהודית ולהמשיך כרגיל לקולג' אלא להגיע לישראל", מספר המנהל הכללי של גרעין "צבר", אלון קובה. "משנת 1991 הגיעו בכל שנה 20 חבר'ה לארץ. הם גרו בקיבוץ, עברו הכנה בסיסית והתגייסו לצבא".
ב־2003 נחשף ראש הממשלה דאז אריאל שרון לתוכנית, והחליט להפוך אותה לתוכנית לאומית בתקצוב המדינה. "מאז מספר הגרעינים גדל, וכיום הוא עומד על 20 בשנה וכולל צופים דתיים, בוגרי תארים, דוברי רוסית ויוצאי צרפת, דרום אפריקה ואמריקה הלטינית. במהלך השנים שיתפנו פעולה עם יותר מ־70 קיבוצים שאירחו את חברי הגרעין, וכמובן - יש גם את ארבעת המבנים כאן ברעננה".
מטרת התוכנית - בשיתוף ובתמיכה של משרד העלייה והקליטה, משרד הביטחון, יחידת מיטב בצה"ל, הסוכנות היהודית, התנועה הקיבוצית וארגונים שונים כמו "נפש בנפש", "פרויקט מסע" ועוד - היא להעניק לעולים החדשים מערך תמיכה רחב לפני עלייתם ארצה, במהלכה ובמהלך שירותם הצבאי.
בקיץ האחרון עלו 85 צעירים וצעירות, כחלק מ־400 העולים שמגיעים בכל שנה. בכל רגע נתון משרתים בצה"ל כ־1,000 חיילים וחיילות בודדים מחברי הגרעין. הצעירים החדשים, שחלקם משתכנים בכפר ברעננה וחלקם בקיבוצים שונים, עוברים ויעברו שלל הכנות לגיוס, ובהן - טיולי מורשת, מסעות בעקבות לוחמים, סמינר חברה ישראלית, היכרות עם אוכלוסיות שונות בחברה, גדנ"ע, הכנה פיזית ומנטלית לקראת הגיוס ולימודי עברית.
"אנחנו לא מפרסמים את עצמנו", מדגיש אלון, בן גרעין נח"ל בקיבוץ יראון שהחל ב־2006 לשמש מלווה לחברי התוכנית, ובשמונה השנים האחרונות הוא מנהל את הגרעין כולו. לדבריו, "רוב האנשים מגיעים בהמלצת חברים ובוגרי הגרעין. הם יוצרים איתנו קשר עוד מחו"ל, אנחנו עורכים ראיון בזום, מעבירים להם סמינרי הכנה ומפגישים אותם עם קצינים בכירים שטסים אליהם. עד סוף חודש דצמבר כלל העולים שהגיעו בקיץ האחרון צפויים להתגייס. בסוף הם לא באו כתיירים, אלא כדי להיות אזרחים כמוני וכמוך", הוא מדגיש.
מאז תחילת התוכנית, בראשית שנות ה־90, עלו במסגרתה כ־7,000 איש. לדברי אלון, "לפי נתוני משרד הקליטה, שיעור המשתקעים בישראל עומד על 80% מקרב כלל מי שבא לארץ להתגייס. גם מי שלא נשאר משמש שגריר של רצון טוב ומייצג את ישראל בחו"ל. חשוב לציין שכמעט 40% מהחיילים הבודדים העולים מתגייסים דרכנו. אנחנו שומרים איתם על קשר גם אחרי שהם משתחררים ומנסים לסייע כמה שניתן, מכיוון שאנחנו יודעים כמה קשה לחייל בודד גם לאחר השחרור".
הדור, מן הסתם, השתנה. מה לגבי רמת המוטיבציה לשרת שירות משמעותי?
"כמו בכל העולם, גם דור העולים חי בעולם אחר ובקצב אחר, אבל המוטיבציה לא השתנתה. רוב החבר'ה שמגיעים דרכנו מתגייסים לקרבי. ויותר מזה, אם שיעור הלוחמות בצה"ל עומד על 5.5%, בגרעין שלנו הוא מגיע ל־20%. ציונות ואהבת המדינה לא רק שלא נשחקות, אלא מתגברות. יש עלייה בביקוש ובפניות אלינו. בסופו של דבר, המטרה שלנו היא לסלול להם את הדרך כך שיוכלו להיקלט בישראל בצורה המיטבית, ישרתו שירות משמעותי ויתחילו את החיים האזרחיים שלהם בארץ בצורה החלקה ביותר. אנחנו מהווים עבורם את הבית בישראל".
תובנות ליום שאחרי האדרנלין
במהלך כל הראיון ניכרות ההתלהבות וההתרגשות הגדולה של איתי, אלחנדרה, יגאל ורז לקראת גיוסם לצה"ל, ובכלל - לקראת חייהם החדשים בישראל. בימים אלה ציינו בוגרי גרעין 2012 עשור לעלייתם, ולשניים מהם יש כמה עצות ותובנות גם ליום שאחרי שהאדרנלין הראשוני של העולים הצעירים יתפוגג.
"שירתי בגדוד שקד של חטיבת גבעתי", מספר דניאל טנדטניק (28), שעלה לארץ כקטין חוזר (מי שעזב את ישראל לפני שהיה בן 14 וחזר אליה לאחר גיל 17; מ"ו). "התגייסתי עם מורל גבוה ורציתי להתקבל לסיירת. מכיוון שהגיוס שלי התעכב - פספסתי את הגיבוש, ולאורך כל הטירונות נלחמתי לצאת לגיבוש נוסף. לבסוף הצלחתי, וגם עברתי את הגיבוש, אבל המ"פ לא הסכים לשחרר אותי. זה ממש שבר אותי, והבנתי שלא הכל תמיד ילך חלק ושצריך להתמודד עם זה".
דניאל נולד בארץ וגדל בקיבוץ שובל שבנגב עד גיל 5, אז החליטו הוריו לעבור לארה"ב. אף על פי שלא ביקר במולדתו מאז שטס עם הוריו - הוא נשאר מחובר לארץ, ובגיל 17 החליט שהוא רוצה לשוב אליה. "רציתי לפתח את החיבור שלי לישראל וחשבתי שהגיוס לצבא יסייע להכיר את הארץ, את התרבות ואת השפה מחדש".
לדבריו, לאחר שהות בת כמה חודשים ההתלהבות הראשונה חלפה, ואת מקומה החליפו קשיים שונים. "השפה הייתה לי מאוד קשה. רוב הזמן לא הבנתי מה המפקד אומר. גם החברים חשבו שזה יהיה מצחיק ללמד אותי רק קללות בעברית. עניין הגעגועים למשפחה גם היה משמעותי, אבל בסופו של דבר הדברים הסתדרו".
מי שסייעו לו לצלוח את המשברים היו הגרעין וחבריו. "הם בהחלט מילאו בצורה יחסית טובה את חסרון ההורים והאחים. השהות לצד אנשים קרובים שאהבו והבינו אותי עזרה לי מאוד. עם הזמן גם התחברתי מחדש למנטליות הישראלית החמה. ישראלים אוהבים דוגרי, וזה משהו שמאוד חסר בארה"ב".
פרט נוסף שחיבר אותו בצורה מהירה להווי הישראלי היה מבצע צוק איתן, שבו השתתף כלוחם: "לפני המבצע עדיין לא ידעתי אם ארצה להישאר בארץ גם אחרי השחרור, אבל אחרי שנלחמתי ממש בשביל המדינה - זה שינה לי את הגישה באופן שקשה להסביר".
כיום הוא מתגורר עם בת זוגו בשווייץ ומשמש מאבטח בקהילה היהודית בציריך, אך מבחינתו הוא שואף לשוב במהרה לישראל. "ענייני הקורונה קצת שיבשו את התוכניות, אבל אם הייתי יכול וזה היה תלוי רק בי - הייתי חוזר לארץ עוד היום".
בוגרת נוספת של מחזור זה היא שי ארנון (28), שגם גדלה בארץ והייתה באופן תדיר על הקו שבין ישראל לארה"ב. "גדלתי ביישוב רעות. כשהייתי בת שנה עברנו לארה"ב, כעבור שנתיים שבנו לארץ, וכשהייתי בת 12 חזרנו לניו ג'רזי, עד שבגיל 18 החלטתי לחזור שוב ולהתגייס".
שי שירתה כמדריכת חי"ר. "לאורך השנים היה שיח של ציונות בבית. אחי הגדול נשאר בארץ כדי להתגייס, וגם שמרתי על קשר עם החברות מהארץ. תמיד הרגשתי מאוד ישראלית". גם היא חוותה משברים שונים, שהגיעו לאחר שהריגוש שבעלייה לארץ הפך לשגרה:
"הגעגועים למשפחה היו גדולים", היא מספרת. "לא היה פשוט להיות לבד. לחזור לחופשה מהצבא כשאין מישהו שיכבס לך את הבגדים או יחכה לך עם ארוחה חמה זה מתסכל. היו משפחות מדהימות שאימצו אותי, אבל זה לא אותו דבר. גם פרידה שחוויתי מבן זוג היתה קשה יותר, למרות שההורים ניסו להיות שם בשבילי מרחוק. מעבר לזה, היה מאוד מתסכל להתמודד עם הביורוקרטיה הישראלית, שזה נכון גם הרבה שנים אחר כך", היא אומרת בחיוך. גם עבורה מבצע צוק איתן היה אירוע משמעותי שהשפיע על שהותה בארץ כחיילת בודדה. "אז הבנתי באמת מה זה לשרת את המדינה".
מה בכל זאת סייע לך לעבור את התקופות הקשות?
"הגרעין היה המשפחה שלי לכל דבר ועניין. המעטפת, וכמובן החברים והחברות, שהבינו מה עובר עלי מפני שהם עברו חוויות דומות. הבנו אחד את השני, ועד היום, עשר שנים אחרי, אנחנו בקשר ותומכים זה בזה בכל צומת בחיים. לא הייתי מצליחה לעבור את התקופה הזאת בלעדיהם".
כיום היא מתגוררת בתל אביב ומתמחה בפסיכולוגיה קלינית. לצעירים ולצעירות שזה עתה עלו לארץ ובקרוב יעלו על מדים היא ממליצה לקחת את הדברים בקלות ולא להתבייש לבקש עזרה. "הם צריכים לזכור שבסוף זאת חוויה. גם בזמן התסכולים כדאי שינסו לעשות שימוש בהומור. שייצאו לטיולים ויכייפו. מעבר לזה, שייעזרו במשפחות המאמצות, שישתפו אחרים בקשיים וישמשו זה לזה כתף בעת צרה.
"והכי חשוב, שלא ישכחו את המשפחות שנותרו מאחור. גם להן קשה, וגם את ההורים צריך לשתף ולעדכן. זה רק יעזור. באופן כללי, אני חייבת להגיד שכל התקופה הזאת לימדה אותי המון על עצמי וגרמה לי לגלות כוחות גדולים. הם צריכים להאמין בעצמם ולהבין שאחרי זה יש עוד חיים שלמים".
"מקווה שהחברה תעלה"
אלחנדרה, רז, יגאל ואיתי אמנם נמצאים בארץ תקופה קצרה, ובכל זאת כולם מתגעגעים להורים, לאחים, לחברים וגם לכלבים שנשארו מעבר לים.
הייתם רוצים שהמשפחות שלכם יעלו לארץ בעקבותיכם?
אלחנדרה: "אולי בעוד כמה שנים, לא כעת".
למה?
"כי אני רוצה לעשות את הדברים בדרך שלי. להיות עצמאית ולבנות את עצמי".
רז: "אני דווקא לא. החיים של ההורים שלי טובים בחו"ל. שימשיכו להסתובב בעולם וליהנות מהחיים. אולי בעתיד זה יותר יתאים".
איתי: "אני רוצה שהם יגיעו, וגם שאחותי תתגייס. היא בת 13, ועלייה לארץ תעשה לה טוב. אני רואה שלא קל להורים שלי לראות את ההורים שלהם מעט, ולא קל גם לסבא וסבתא שלי שבארץ לא לראות את הנכדים. בגלל הקורונה יצא שחמש שנים הם לא נפגשו. כרגע אני נציג הנכדים. הייתי רוצה שהם יחזרו. זה יעשה לכולם טוב".
יגאל: "אני אשמח שהמשפחה שלי תעלה, אבל הכי הייתי רוצה שהחברה שלי תלך בעקבותיי ותעלה לארץ. אני מקווה שניפגש בקרוב".
אתם כבר יודעים לאן אתם רוצים להתגייס?
אלחנדרה: "אני רוצה לשרת כלוחמת בפלוגות החילוץ וההצלה".
איתי: "החלום שלי זה להיות טייס. אני רוצה לנסות את זה. אם לא אצליח, אז שירות טכנולוגי בחיל המודיעין".
רז: "אני רוצה להיות מדריכת חי"ר, או משהו בסגנון הזה".
יגאל: "בהתחלה רציתי להגיע לגולני, אבל אחרי הגדנ"ע החלטתי לשנות לדובדבן. אני לא חושב שהשירות בקרבי יהיה יותר מדי קשה בשבילי, אבל אני כן ארצה לשפר את העברית שלי לקראתו".
מה תרצו להגיד לכל הצעירים היהודים בעולם?
איתי: "שיזכרו שיש להם מדינה שתמיד תקבל אותם בזרועות פתוחות, ושבכל שלב בחיים הם יוכלו להגיע לארץ ולעשות עלייה. לדעתי זה הדבר הטוב ביותר שהם יעשו עבור עצמם ועבור המשפחה שלהם".
רז: "שימצאו את הקהילה התומכת שלהם, אם זה בארץ או בחו"ל".
יגאל: "לא להישאב למקומות הנוחים, אלא ללכת אחרי החלום שלהם ולהילחם עליו".
מה דעתכם על כך שיש צעירים ישראלים שחולמים על חו"ל?
איתי: "בכל מקום הם תמיד יישארו ישראלים, וישראל תמיד תהיה הבית שלהם. חשוב שהם יזכרו את זה, שלא יתנתקו מהעבר ומהמורשת שלהם".
אלחנדרה: "אולי הם צריכים לנסות משהו אחר, וזה בסדר, אבל ישראל תמיד תישאר הבית שלהם".
יגאל: "אם הם רוצים לנסוע - שייסעו, אבל לפני כן שיחשבו על כך טוב, ושישאלו את עצמם מדוע כל כך הרבה צעירים וצעירות מכל העולם מתאמצים להגיע לישראל. כנראה יש לכך סיבה טובה".
איך הייתם רוצים שיקבלו אתכם החברים החדשים בצה"ל?
איתי: "למרות שרוב חיי גרתי במדינה אחרת, אני יהודי וישראלי בדיוק כמוהם ומתכוון לשרת בדיוק כמוהם, אז שלא יחשבו שאנחנו זרים".
יגאל: "אני יודע שבקרבי חשובה עבודת צוות, אז שינסו לתקשר איתנו בצורה הטובה ביותר. מבטיח שאני אדם נחמד".
אלחנדרה: "אני רוצה שייתנו לי הרגשה שאני ישראלית. שילמדו להכיר ולהבין אותי. אני אשמח גם שישמעו את הסיפור שלי".
רז: "שיזכרו שבשלב מסוים בהיסטוריה המשפחתית שלהם מישהו גם היה עולה חדש שבא ממדינה אחרת. בסוף, מדינת ישראל היא מדינת עולים. אנחנו אותו הדבר, רק שאנחנו הגענו לכאן כמה שנים מאוחר יותר". 