השבוע האחרון לפני הבחירות מנקז אליו לחץ מרוכז עבור הפוליטיקאים ובני ביתם. אלו שבדרך כלל מוזכרים בתודות ונשכחים בכישלונות. מצד אחד, נדמה שלכל הלוקחים חלק במשחק הפוליטי, ובהם גם אנחנו האזרחים, כבר נמאס להתעסק במערכת הבחירות המיותרת הזאת. מצד שני, כאשר ליווינו השבוע את המשפחות המתכוננות לבחירות, ואחד מבני הבית סיכם חודשים בדרכים עם מעט מאוד שעות בית, הבנו שאמנם מדובר במשחק, אבל כזה שאף אחד לא מוכן להפסיד בו, גם כשהוא מביט אחורה ומבין שיש סיכוי לא רע שהטירוף הזה יחזור בעוד חצי שנה.
קיבלנו הצצה לחייהם של אנשים שבחרו לחיות עם אנשי ציבור. הם האמינו ביקיריהם מהרגע הראשון, אבל עם ההצלחה הגיעו גם הקושי, העלבונות שהוטחו בבני זוגם וההתמסרות הטוטאלית לשמירה על חיי משפחה טובים. עם זאת, כולם מסכימים שמדובר בהרפתקה מתובלת באופטימיות, גם אם לא ידעו להעריך את עוצמתה. הניסיון להמשיך בחיים הפרטיים לצד העיסוק יוצא הדופן של בן הזוג או בת הזוג מתקיים כל הזמן, אבל בפועל, הראש כנראה רק בדבר אחד: מה יעלה בגורל הקריירה הפוליטית של האיש הכי קרוב להם ביום שלישי הקרוב.
עם אילה, אשתו של איתמר בן גביר, עוצמה יהודית
הגשם שהקדים לבוא השבוע לעיר הבירה תפס אותנו לא מוכנים. עשרות שקיות ניילון נפרשו בחופזה על שטריימלים יוקרתיים יותר ופחות, חיילות משמר הגבול פטרלו מסביב לתחנה המרכזית והרכבת הקלה בעודן נרטבות עד לשד עצמותיהן. שלטי הבחירות, אלו העשויים נייר, התגלגלו והוסיפו ללכלוך שהצטבר ברחוב והפך לעיסה בוצית גדולה. מישהו כנראה שכח לספר לתושבי בירת ישראל כי יש בחירות בשבוע הבא.
אולי זאת הסיבה שאילה בן גביר יכולה להרשות לעצמה להסתובב באלמוניות יחסית, שמופרת רק פעם אחת, כשחייל במדים האוחז בנשק מוצא לנכון להבטיח לה שהוא יצביע לבעלה. אם להאמין לסקרים ולשטח, יש סיכוי גבוה שבקרוב היא תהיה פחות אלמונית, כשבעלה יהפוך ככל הנראה להפתעת הבחירות.
אילה, בת 35, מורה ללשון ואם לשישה ילדים, טוענת שהיא לא מפחדת מהשינוי הצפוי, ובכל מקרה, היא כבר התרגלה לזה. "אני חיה עם איש ציבור, זה היה ככה מאז שהוא היה עורך דין, זה משהו שהבנתי כבר כשהכרנו, שככה זה יהיה אם נחיה ביחד".
כשהיא מספרת את סיפור ההיכרות שלהם, עיניה נוצצות. עבור השומע מהצד, יש מצב שהלסת תישמט: "הוא שחרר אותי ממעצר, נתן לי טרמפ ודאג למה שהייתי צריכה. הייתי אז כמעט בת 18. נכון שזה נשמע כאילו הוא היה האביר על הסוס הלבן, אבל באותם רגעים זה ממש לא היה רומנטי".
היא היתה נערה בעלת מודעות פוליטית עמוקה, האינתיפאדה השנייה עוררה בה את החיידק הפוליטי ושינתה את מסלול חייה: "ראינו גופות ברחובות ירושלים והחלטתי שצריך לעשות משהו. עד אז הייתי נערה שבאה מבית ספרדי חם שמתעסקת רק במשפחה, ילדות רגילה, אבל אז משהו השתנה אצלי". היא עברה להתגורר במאחז גיבורים שבגזרת חברון, עד שכאמור החלה ההסתבכות עם החוק.
"בדייט הראשון האמיתי שלנו, הוא הגיע אלי לקריית ארבע והביא איתו אוכל סיני מירושלים. חשבתי שזה ממש יפה שהוא הביא איתו אוכל, ועוד נסע כל הדרך מירושלים לקריית ארבע".
כ־1,500 אורחים רקדו בחתונה שהיתה האירוע המרכזי של הימין הקיצוני בישראל בשנת 2005. צלילי "זכרני נא", אך גם שירים של "כוורת" ואחינועם ניני, טרום המעבר לצד השני של המפה הפוליטית, הרימו את האווירה. לזוג נולדו שישה ילדים, ואילה מודה שכבר היו לה מחשבות לוותר על קריירת ההוראה ולהתמסר לקריירה של בעלה ולגידול הילדים.
"איתמר אמר לי שאסור לי לוותר על החלומות שלי, ושאני צריכה לדאוג שיהיו לי חיים משל עצמי. לשמחתי הקשבתי לו. אני מאמינה שאני אמשיך עד סיום הדוקטורט שלי, שעוסק בשיריו של אורי צבי גרינברג. אל תסתכל על התדמית הפוליטית שלו, תראה איך הוא משחק עם הילדים ותראה איזה רך הוא".
מבחינת אילה, היה ברור מה המחיר שכרוך במשפחה שהאב העומד בראשה הוא דמות דומיננטית כל כך בציבוריות הישראלית. עם זאת, במערכת הבחירות הנוכחית היא חוותה רגעים קיצוניים, שגם עבורה, בחורה מחוספסת שאי אפשר להבהיל בקלות, היו לא קלים: "כשעיתון 'הארץ' או מפלגת מרצ מציגים את הבעל שלי כמפלצת, אנחנו רגילים ולא מתפלאים, זו האג'נדה שלהם וככה זה היה תמיד. אבל כשהעבירו לי סרטון מ'ארץ נהדרת' שבו השוו את איתמר לנאצי, זה היה כבר יותר מדי. אני לא צפיתי בזה, אבל הילדים הגדולים כן. לקטנים יותר הייתי צריכה לתווך את זה ולהסביר שמכיוון שאבא דמות חזקה כל כך, אז זה חלק מהעניין; שאם בוחרים להתרכז דווקא בו, סימן שהוא דמות דומיננטית ושהוא עושה משהו טוב".
ביום שנפגשנו, בעלה היה בדרכו לתל אביב כדי למלא את אולם בית ציוני אמריקה, פעם סמל לתרבות השמאל, והיום באיו מגיעים לשמוע את בן גביר, "הילד הרע" של הפוליטיקה הישראלית: "ככה זה בכל יום ובכל מקום. איפה שאנחנו לא הולכים, כולם ניגשים אליו ומדברים, רוצים סלפי. איתמר ישן שלוש שעות בלילה, אני לא מסוגלת לישון פחות משש. אבל הוא רוצה להספיק גם לעבוד, גם להיות עם הילדים וגם ללמוד תורה. יש דבר אחד שאנחנו לא מוותרים עליו, וזה הדייט הדו־שבועי שלנו בבית קפה, שבו אנחנו משלימים פערים: מפוליטיקה, דרך הילדים ועד רכילות".
האפשרות שיהפוך לשר נראית לה המשך של תהליך טבעי העובר על עם ישראל בכלל ועל בעלה בפרט: "הוא התמתן, אין ספק בכלל, אתה צריך לזכור שהוא כבר בן 46, לא ילד, וגם אני התמתנתי יחד איתו. מהיום שהכרתי אותו ידעתי שאני אחיה עם איש ציבור, ומבחינתי מה שאנחנו עוברים ביחד זו שליחות למען עם ישראל, ואם זה אומר שצריך להקריב יותר - אז מקריבים יותר. ברוך השם אנחנו מסתדרים, גם אם זה אומר שאת הכביסה עושים בלילה וקמים שעה לפני בבוקר כדי לדאוג לארוחות לכולם להמשך היום. אם רוצים, אפשר להספיק הכל, אין סיבה שזה ישתנה החל בשבוע הבא".
עם אבי מוטהדה, בעלה של נעמה לזימי, מפלגת העבודה
אבי מוטהדה יושב בדירתו החיפאית ומודה בחיוך שהוא לא צפה את המתרחש בשנה האחרונה. "ידעתי שנעמה תלך לפוליטיקה, אבל אף אחד מאיתנו לא חשב שהיא תהפוך לחברת כנסת כל כך מהר". במשך שבע השנים שהוא ונעמה לזימי ממפלגת העבודה ביחד, הוא הצליח לספור על אצבעות כף ידו שתי מערכות בחירות ארציות ועוד אחת מוניציפלית, והם כאמור רק נכנסו עכשיו לעשור הרביעי בחייהם. אם תרצו, משפחה צעירה אחת מחיפה מספרת את סיפור הטרלול של הפוליטיקה הישראלית.
הוא לא באמת זוכר מתי היתה מערכת הבחירות הראשונה של בת זוגו, אבל יודע שהפעילות החברתית הזאת היא שמשכה אותו אל אשתו, כשהיא היתה בת 29 והוא בתחילת שנות ה־30 לחייו.
"הכרנו דרך הפייסבוק והיינו כבר בשלים. מכיוון ששנינו באים מהעולם של הפעילות החברתית, חברים חשבו שאנחנו נתאים. הם צדקו. זה לא שלא ידעתי למה אני נכנס, אבל יש הבדל גדול מאוד בין התיאוריה לבין המציאות", הוא אומר ולא מסתיר את תחושותיו.
הוא מורה לתנ"ך בבית הספר אליאנס בחיפה, ונחשב לאחד המומחים העולים לתרבות ולהיסטוריה האיראניות. במערכת הבחירות הנוכחית הוא אמר לאשתו: "לכי תעשי מה שאת צריכה, אני עם הילדים משש בבוקר ועד מתי שצריך".
כשאנחנו מדברים, בדיוק שבוע לבחירות, משהו בקולו נסדק: "אם לא הייתי אוהב את נעמה כמו שאני אוהב אותה, אני לא חושב שהייתי מחזיק מעמד. אנחנו בית פמיניסטי והכל, אבל מה שאנחנו עוברים בתקופה הזאת זה בעיקר כי אנחנו אוהבים זה את זה ויודעים שלכל אחד מאיתנו יש חלומות, ועכשיו זה תורה, ומגיע לה ללכת הכי רחוק שהיא רוצה".
שני הילדים הקטנים, בת 5 ובן שנתיים, משתדלים לראות את אמא כמה שיותר. מה שהם רואים פחות זה את הרגעים הקשים: "נעמה לוקחת הכל ללב. אם מתקשרים אליה ומחמיאים לה, כמו שעשה בחור חרדי לאחרונה, היא מתרגשת ושמחה, אבל אם היא נפגעת - היא באה הביתה, מתפרקת ובוכה. היא רואה בתפקיד שלה שליחות ציבורית, וכשהיא נפגעת או נכשלת ובוכה, אני רואה כמה זה חשוב להרים אותה מזה, ואז היא קמה בבוקר כמו לביאה, ומה שהיה אמש נשכח".
הם הזוג הצעיר ביותר שעימו דיברתי השבוע. בתחילת דרכם קפצו יחד לחיים הפוליטיים בלי להבין בעצם לגמרי במה מדובר, אבל מתוך תשוקה ששמורה רק לצעירים שעוד חולמים, ובצדק, לשנות את העולם. הם עברו לחיפה כי לנעמה היה חשוב להשפיע בעיר. היא שימשה חברת מועצת העיר וסגנית יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת חיפה, ומשם הדרך לקריירה פוליטית היתה קצרה יחסית.
אבי מודה שהמשפחה מתיישרת לטובת הפעילות של נעמה. כשהוא מדבר, אני מהרהר איך אפשר להחזיק מעמד בתפקיד הזה שלושים שנה, אם כבר אחרי חצי קדנציה המחירים שמשלמים הם כל כך גבוהים. "אני לא יכול להגיד לך בוודאות שנעמה תהיה חברת כנסת שלושים שנה. אני יודע שיש לה חלומות וציפיות גם בתחומים אחרים. כמוני, גם היא הגיעה מעולם של אמנות, ויש לה שאיפות לחקור את היכולות שלה בתחומים האלה. בינתיים אני עוד מתרגל לזה שאני חי עם מישהי שמקדישה את רוב חייה לציבור".
עם אילן, בעלה של יפעת שאשא ביטון, המחנה הממלכתי
כשאילן ביטון מדבר על אשתו יפעת, אפשר לחשוב שהוא בכלל מעריץ ולא שותף מלא בשלושים השנים האחרונות. בעוד שרת החינוך חורשת את הארץ בימיו האחרונים של עוד סבב בחירות, הוא מחכה לנו בביתם בזכרון יעקב, שאליו עברו מקריית שמונה לפני ארבע שנים.
"לא התרגלתי עדיין, כי בקריית שמונה היה לנו בית גדול עם נוף לכל רמת הגולן, והיינו יוצאים לבניאס. פה יש נוף של ים, אבל זה לא אותו דבר. מצד שני, זה לא הגיוני שיפעת תקום בכל יום בארבע לפנות בוקר ותיסע לירושלים, אז התקרבנו. אבל על הבית בקריית שמונה אני לא אוותר אף פעם".
הוא עורך לנו סיבוב בבית החמים. "מבחינתי זה מה שהכי חשוב לי בבית - חדר המוזיקה", הוא מוביל אותי לחדר שמכיל אוסף גיטרות ומערכת תופים חדשה, שלידה אני ממהר להתיישב. "תבחר שיר", אני אומר לו, ולא מתאר לי שבעלה של שרת החינוך יבחר דווקא את השיר הכי מפורסם של "פינק פלויד", השיר שהגדיר נכונה את כל התלמידים בשנת 1979 - וגם היום - כאבנים בחומה של מערכות חינוך עתירות בעיות.
בעודנו מנגנים, אילן מספר שבקריית שמונה, עיר הולדתו, המחשבה על חדר מוזיקה מפנק לא היתה אופציה בכלל. הוא חלם, הלך למתנ"ס השכונתי ולבסוף החליט ללמד את עצמו.
אני מזכיר לו את מה שסיפרה אשתו מעל דפי עיתון זה בשנת 2020: "הייתי בדרך הביתה עם בנות דודות שלי, והוא היה עם אח של חברה טובה שלי. הוא ראה אותי ואמר: 'למה את ברגל? אני אקפיץ אותך הביתה'. הוא הקפיץ אותי הביתה, וכשירדתי מהרכב הוא אמר לי: 'את תהיי אשתי'. צחקתי והלכתי הביתה. בשבת הייתי אצל חברה, וחבר שלו היה שם ואמר לי: 'אילן נדלק עלייך. הוא התכוון למה שאמר, שאת תהיי אשתו'. אמרתי לו שיעזוב אותי בשקט. הייתי ילדה בת 16".
נדמה שבעינו של אילן עולה דמעה, אבל הוא מייד מחייך: "כן, היא היתה קטינה, היום היו עושים בעיות עם זה, אבל אני ראיתי מולי כוכבת. ראיתי מכונה שתגיע הכי רחוק שהיא תרצה בחיים שלה, אני ידעתי באותו רגע איך החיים שלי ושלה עומדים להיראות. חוץ מזה, רציתי שיהיו לנו עוד ילדים, הכל עבד לפי התוכנית".
אילן, בן 53, מנהל לוגיסטיקה כל חייו, הבין מהר מאוד שלא רק שמדובר באחת הנערות הכי מוכשרות שיצאו מקריית שמונה, אלא שמוטב לפנות לה את הדרך ולאפשר לה להגיע לפסגה כששניהם יחד. "אני ידעתי שאני יוצא בכל יום בארבע אחר הצהריים לילדים וכל היום איתם, ולא רק בסופי שבוע, כדי שהיא תעשה את המסלול הכי מהיר לדוקטורט. אני זוכר שהבנתי את זה כבר בבגרויות, כשהיא הסתכלה על החומר ואחרי דקה אמרה 'הבנתי', סגרה את הספר ותמיד סיימה בהצטיינות".
בגיל 23 היא כבר ילדה את בנם הבכור ("הלו, זה קריית שמונה, זה לא תל אביב", הוא מזכיר לי) ולאחר מכן התווספו עוד בן ובת. "אם אתה חושב שבבית היא מתנהגת אחרת, אתה טועה. כשהיא מכינה משהו לאכול, הוא בדיוק על פי המתכון, לא ימינה ולא שמאלה. באחת בלילה היא מכניסה עוגה לתנור, לא יודע מה עובר לה בראש. אני יודע להכין שייק פירות. חכה, אני אכין לך".
בעודנו שותים את שייק הפירות, אילן כבר מוציא מהמקרר קציצות, מטבוחה וגם סחוג שעל הקופסה שלו נכתב בכתב יד מתי הסבתא הכינה אותו. "רגע, יש לי עוד משהו להראות לכם", הוא נזכר, ואנחנו יוצאים לחצר. שם, במוסך, מתגלה אוסף האופנועים שלו, כולל הנדירים שבהם: "אם היתה לי גישה לשרת התחבורה, הייתי יודע בדיוק מה להגיד לה ואיך לפתור הרבה בעיות. אני מבין בזה טוב מאוד, ואפשר לעשות שם שינויים גדולים ובמהירות".
אני צוחק ואומר לו שהוא נשוי לשרת החינוך ובטוח אפשר לסדר משהו. "אני רוצה להגיד לכל מי שחושב או חושבת להיכנס לפוליטיקה: אם יש לכם קריירה צבאית, אקדמית, ממשלתית או ציבורית, הביאו בחשבון שהכל זז הצידה אם בן או בת הזוג שלכם נכנסים למשחק הפוליטי. הכל מתגמד מול הקריירה הפוליטית. בודקים לך ולכל בני הבית בציציות, מי אתה ולמה הגעת לאן שהגעת. בוחנים אותך בשבע עיניים. בסוף אף אחד לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, הרי אתה רואה את הרמה של הפוליטיקאים בימינו, מי יהיה מוכן לעשות את כל זה?"
רגע לפני שאנחנו נפרדים, אילן אומר: "מה לא קיבלנו בבית הזה, איזה הצעות. ביבי אמר לה: 'תבחרי איזו נקודה שאת רוצה בעולם ותהיי שם שגרירה'. להגיד לך שלא היה לי מתאים ארבע שנים במקום אחר, ניו זילנד למשל. לקום בבוקר, ללכת לאגם, לנגן בגיטרה. אבל יפעת לא סיימה את המטרות שלה במשרד החינוך. כשהיא תסיים והיא תדע שעמדה בכל הציפיות שלה, היא תתפנה לדברים אחרים. אנחנו צעירים ויש לנו זמן. בסוף אני ויפעת משלימים זה את זה, לי יש פתיל קצר והיא מסוגלת לספוג ולספוג מהסביבה, אבל היא זוכרת הכל, ולפעמים גם אחרי עשר שנים היא תיתן את הסטירה למי שפגע בה".
עם יפה, אשתו של אריה דרעי, מפלגת ש"ס
בשנת 1981 נישאו יפה כהן, אז עוד נערה, ואריה דרעי, שחצה זה עתה את גיל 20, בחתונה צנועה למדי. המסלול שיפה דמיינה לעצמה היה ברור: "ידעתי שאני מתחתנת עם מישהו שעתידו הוא בלימוד תורה, לא היה לי ספק. זה גם מה שסיפרו לי, זה מה שמצא חן בעיני ההורים המאמצים שלי, ואני ידעתי שאני רוצה להתחתן עם מישהו שביחד נקים בית של תורה".
השידוך ביניהם ארך פחות מחודש, ויפה מודה שלא האמינה שהאיש שאיתו היא עומדת לחיות, יעבור לחיים פוליטיים. משכן הכנסת לא היה בתוכנית. "אני הייתי מאוד עצובה, התאכזבתי כשהבנתי שאריה הולך לפוליטיקה, בדמיוני ראיתי אותו כראש ישיבה, ופתאום כל החלומות והתוכניות נגדעו והוא הלך לכנסת בגיל צעיר.
"אבל מרן עובדיה יוסף לקח אותי לשיחה ואמר לי שמה שאריה הולך לעשות הוא הרבה יותר גדול, ובעצם התקוות והחלומות שלי יהיו פי אלף, כי הוא יצליח להוביל מהפכה ולעשות שינוי בעם וזו שליחות אמיתית. לקח לי זמן להבין את זה, אני הרגשתי אכזבה אבל בסוף מרן צדק".
השבוע, היא צוחקת כשהיא נשאלת איזו מערכת בחירות זו עבורה: "האמת שאני לא זוכרת, אבל בגלל שאני אדם אופטימי, אני חושבת שהפעם נעשה את השינוי ותהיה היציבות הדרושה".
יפה בשטח, עובדת מול הקהל הנשי, חוברת לבעלה כשהוא מטייל ברחבי הארץ עד השעות הקטנות של הלילה במטרה להביא קולות. "השבוע נסענו לצפון ביחד, וכל הדרך הוא לא דיבר איתי כי היו לו דברים שהוא צריך להשלים. הוא לא מוותר על לימוד תורה, ולא משנה מה, הוא לא שוכח מאיפה הוא בא. מבחינתי כבר בתחילת הדרך שלו, כשהבנתי את השליחות שלו, נתתי את ההסכמה שלי בדרכי, שהוא ייכנס לחיים הפוליטיים. הבנתי מהר מאוד שזו לא קריירה, אלא שליחות שאנחנו הולכים אליה ביחד".
היא מאמינה שגם הטלטלות שהם חוו דוגמת חקירות מתמשכות, מאסר ועסקאות טיעון הגיעו מלמעלה. "גידלתי ילדים בין החקירות ונולדה לנו בת הזקונים כשהייתי לבד. ידענו שזאת רדיפה. זו לא היתה תקופה קלה, אבל כמו שאמרתי לך, ברגע שהבנתי שמה שהוא עושה זה הרבה יותר גדול מרק להיות בכנסת, וראיתי בזמן אמת איך הוא דואג לזקיפות הקומה הספרדית - ההתמודדות הפכה קלה יותר".
קשה לעצור את יפה דרעי כשהיא נסחפת בדיבורה, לעיתים נדמה שהיא ואריה דרעי הפכו לישות אחת. בסחף שלה, ברמת השכנוע העצמי, בתחושת האימה הנשמעת בקולה בשעה שהיא מדברת על ממשלת ישראל הנוכחית, אי אפשר שלא להתפתות ולשאול אותה למה היא בעצמה לא הלכה לכיוונים פוליטיים.
"מבחינתי אריה ואני ביחד בדבר הזה, אני לא רואה את עצמי מקריבה דברים, אני לא חושבת שמישהו צריך גם להסתכל על זה בגישה כזאת, בטח בעולם החרדי בפוליטיקה הישראלית. כל מי שבעלה רוצה להיכנס לחיים הפוליטיים, צריכה לזכור שיש הבדל בין להיות בת זוג של שר חילוני בממשלה לבין העולם החרדי, כי אצלנו זה מעבר רק לקריירה עצמה, זה משהו גדול ורחב הרבה יותר".
יש להם תשעה ילדים, מתבקש שאחד מהם לפחות ייכנס בהמשך לנעליו של אביהם בן ה־63. אני שואל את יפה, אם אחרי כל מה שהיא ובעלה עברו בגלל החיים הפוליטיים של דרעי, בכלל צריך להמליץ לילדים להיכנס לעולם הפוליטי שהם חיים מגיל ינקות: "אני חושבת שעד לפני כמה שנים, אם היית שואל אותם ואותי את זה, הייתי אומרת לך שהם כנראה לא ילכו לפוליטיקה.
"אבל ככל שהם מתבגרים והם רואים מה אבא שלהם עושה, וכמה השפעה יש לו על החברה הישראלית כולה, וכמה הוא פועל לקירוב בעם היהודי, אני חושבת שאני לא אתפלא אם אראה אותם נכנסים לפוליטיקה. גם אצלם זו כמובן תהיה קודם כל שליחות, ולא רק מהפן הכספי או הקרייריסטי, אלא מתוך שמירה על הצביון היהודי. אנחנו, במשפחה, אוהבים את כל עם ישראל".