אצלי זה בדרך כלל מתחיל ביום השני של ראש השנה ואז מתערבב עם כובד הראש הכללי של כיפור, ובסוכות כבר מדובר בדיכאון כהלכתו, כולל חרדה קיומית, אכילה רגשית והזנחה כללית.
אתם אולי חושבים שאני מגזימה, אבל שלשום הקטנה גערה בי לצבוע שורשים. תיאורטית, אפשר היה להאשים את הילדים, ואם אפשר, אז למה לא? אבל העניין הוא שמדובר במסורת ותיקה של חגי תשרי, שהחלה אי־שם כשהייתי רווקה: מין חוסר תוחלת, איזו מועקה שמתחילה בבטן ומטפסת אט־אט אל הגרון. לקח לי כמה שנים להבין למה אני תמיד בדיכאון בחגי תשרי, עד שנפל לי האסימון: הטלפון לא מצלצל, הווטסאפ לא מצפצף, בתיבת המייל לא מצטברים מיילים שצריך להידרש אליהם. העולם שכח אותי. שוב.
ואם לדייק, רוב העולם שכח אותי שוב, אני כן מקבלת סמסים מבני גנץ. העניין הוא שאני לא באמת יכולה להתלונן, אמנם השנה שלי מתחילה בנובמבר ומסתיימת ביולי, אבל בכל הזמן הזה מוחאים לי כפיים באופן רציף. ואז מגיע תשרי, וחוץ מפסטיבל האבק בעמק חפר או כנס היבחושים ביבנאל, אף אחד לא מוחא לי כפיים. לא על השירים, לא על זה שהעברתי חוט בשיניים, לא על זה שניקיתי בקבוק שמפו שלם שנשפך על הרצפה, דממה. כל השרות והדליות והרינות ממשאבי אנוש בחופשה עד שמחת תורה.
ולמרות שזה קורה בכל שנה, אנחנו - אני והאגו שלי, כמו גם מנהל הבנק - עדיין לא למדנו להתמודד עם זה שאף אחד לא מחפש אותנו בחגים. אתמול קיבלתי הודעה מהמפיקה החמודה שלי, אחרי שבוע תמים שלא דיברנו, כל כך שמחתי עד שהבנתי שהיא סתם רוצה לשאול מה שלומי, איף.
ואז מגיעה החרדה, האושפיז הכי מבאס בסוכה. כי אם הטלפון לא מצלצל עכשיו, אולי הוא לא יצלצל יותר. למה שהוא יצלצל? למה בעצם הוא צלצל אי־פעם? אולי ההרפתקה המשונה הזו סוף־סוף הגיעה לקיצה, אולי אמא שלי צדקה והייתי צריכה ללמוד מקצוע? אבל אני בת 42 ואני לא יודעת לעשות שום דבר והילדים שלי כבר ממש רגילים לאכול שלוש ארוחות ביום ולמען השם, למה עברנו לדירה יקרה כל כך? למה בתל אביב? מה רע במעלות תרשיחא? למה לא נולדתי גבר? אולי ככה היו מזמינים אותי למופעי סליחות?
אני מניחה שאני לא היחידה, ויש לא מעט עצמאים שמטפסים על הקירות בחגים. חשוב כמובן לעשות הפרדה בין העצמאים מהזן שלא באמת צריך (אמנים, מטפלים, מעצבים, מפיקים וכד׳), לעצמאים מהזן שתמיד צריך (חשמלאים, אינסטלטורים, פורצי מנעולים ובונות ציפורניים), אבל לאף אחד מאיתנו אין ימי חופשה, ימי מחלה או תלושים לחג. רק שיר בלב, אש בעיניים ואמונה ילדותית שאף אחד לא אמור להגיד לנו מה לעשות.
אני יודעת שנובמבר יגיע והחיים יחזרו למסלולם, הטלפון יחזור לצלצל ואני אחזור להתמרמר שאני צריכה לנעול עקבים יותר מדי ערבים בשבוע. אני יודעת, כי זה מה שקרה ב־15 השנים הקודמות שלי במקצוע, ועדיין, להבדיל ממתקין מזגנים, כשהטלפון שלי לא מצלצל, אני מסיקה מזה שאני אדם גרוע, יהיר וחסר כישרון ואין לי עבודה כי לא אמורה להיות לי עבודה, עכשיו או לעולם, ועדיף היה לכולם אם הייתי נהגת אוטובוס, שזה גם ירוק, גם חיוני וגם הייתי מקבלת לשמוע את המוזיקה שאני רוצה ולא את ״שני אינדיאנים״ של עלמה זהר בפעם ה־54 ברציפות, כי התינוק זועם בכל פעם שהשיר נגמר (לידיעת הקוראת ע. זהר: זה שיר אדיר והוא אוהב אותו בצדק).
אני כבר לא אחליף מקצוע. בעוונותיי, אני ממש אוהבת את מה שאני עושה ובחישוב הכללי זה כנראה שווה הכל, אבל אם מישהו יכול לשכנע אותי שהכל יהיה בסדר ואולי גם איזו מדבקה, או "כל הכבוד" קטן על קופסת האוכל שהכנתי לילדה לגן? בכל זאת, חתכתי לה את המלפפון בצורת כוכב.
shishabat@israelhayom.co.il