פאולה רוזנברג: הגירוי הוא בעיני המתבונן

מפת הזכויות

"הזכויות שלך נגמרות במקום שבו מתחילות הזכויות שלי" - זהו אחד המשפטים ששמעתי רבות בילדותי. כך אבא נהג לומר כשביקשתי דבר מה שנגס בזכויותיו, על פי השקפת עולמו. המשפט הזה, שנאמר לי שוב ושוב, בישל בתוכי סקרנות שהלכה וגדלה: מה זו זכות? איך מגדירים אותה? איך יודעים איפה מתחילה הזכות של מישהו ואיפה היא נגמרת? מה עושים כשהזכויות של שני אנשים מתנגשות? ואיך יודעים מי צריך לוותר?

כשאבא שלי נהג לומר לי את המשפט הזה, הוא נשמע בטוח ופסקני. זה גרם לי להאמין שיש מתווה ברור שבו מסומנות הזכויות. דמיינתי קו גבול כמו במפה, ושכנראה חציתי את הגבול ופלשתי לתוך השטח שלו.

פותחת חלון

כילדה הייתי תולעת ספרים לא קטנה וגם סקרנית. בספרים שקראתי היו גיבורות שנושלו מזכויותיהן, רק כי האחר היה חזק או עשיר יותר. כך גיליתי בגיל צעיר מאוד שאין מתווה צודק שמחלק את הזכויות בין בני האדם.

הסיפורים גם הזינו את החלק המרדני שבי, שכבר בגיל צעיר העז להשמיע קול. בנסיעות המשפחתיות לעפולה בכל סופ"ש, אבא שלי עישן סיגריות תוך כדי נהיגה (אל תשפטו אותו, ככה זה היה בשנות ה־80, גם עישנו באוטובוסים). ככל שהעשן הצטבר, כך אני פתחתי לאט־לאט את החלון לידי. בכל פעם סובבתי את הידית עוד קצת ועוד קצת, אבל ידעתי שבסוף יגיע הרגע שאשמע את אבא אומר: "פאולה, הרוח עושה רעש ומפריעה לי לנהוג, תסגרי בבקשה את החלון".

הייתי בת שמונה או תשע כשאזרתי כוח לענות מהגיבורות הספרותיות שלי - מאן שרלי, מפוליאנה, משרה אהרונסון. "אבל לי מפריע הריח של הסיגריות. אם אתה מעשן בנסיעה אז אני חייבת לפתוח את החלון". חשתי ביטחון בדבריי והאמנתי שאני צודקת. למרות שאז לא דיברו עדיין על נזקי העישון הפסיבי, הרגשתי שזה הגיוני שהזכות שלו לעשן לא יכולה לגבור על הזכות שלי לנשום אוויר נקי.

ילדות טובות, גרסת הניינטיז

נוחות היתה עניין חשוב, לא רק בבית שלי. בכל בית זה קיבל ביטוי שונה. כשאכלתי ארוחת ערב אצל חברים, למשל, תמיד קמתי לעזור לפנות את הכלים בסוף הארוחה, בעוד ברוב הבתים שבהם התארחתי הגברים נשארו לשבת או נחו על הספה בסלון. למען הסר ספק - לא רק האב, כל הגברים לא נדרשו לסייע, בזמן שהנשים והילדות מפנות, מדיחות כלים. בחלק קטן מאוד מהבתים בשנות ה־90 בכפר סבא האב בישל, פינה או ערך את השולחן. בחלק גדול מהבתים גם היה מוסכם שהביקור מסתיים ברגע שהאבא פותח את הדלת בחזרתו מהעבודה. היה ברור שהאב צריך מנוחה כשהוא נכנס הביתה, בלי להחליף מילה בנושא.

בתקופת התיכון והצבא, כשיצאתי עם בחור וזה הפך רציני, היה מין קוד לא כתוב אבל ברור, שכדי להרשים ולהוכיח שאני ילדה טובה ומחונכת, עלי לקום בסוף הארוחה ולעזור לנשות הבית לפנות ולסדר. מיותר לציין שבני הזוג שלי לא נבחנו באותן אמות מידה, ומעולם לא ציפו מהם להתקרב לכיור המטבח כדי להרשים מישהו. לא אשכח את המבט המאוכזב על פניה של אמו של אחד מבני הזוג שהיו לי בנעוריי, כשישנתי אצלו ולא השכמתי קום כדי לסייע לה לסדר ולנקות את הבית.

הכי טבעי, אחי

בעולם שבו השליטה הגברית מובנת מאליה, גם הנוחות של המגדר החזק והשולט היא חשובה. תפיסת העולם הגברית שולטת כבר כל כך הרבה זמן, עד כדי כך שגם נשים מאמינות בה כתפיסה ההגיונית או ה"טבעית", ומנחילות את התפיסות האלו לבנותיהן, לכלותיהן, לנשים אחרות.

המוסכמה החברתית שלפיה גברים הם ראשי המשפחה ולכן הנוחות שלהם קריטית, הפכה לעובדה שלא ניתן לערער עליה.

תדר לא רצוי

השבוע נשאלתי אינספור פעמים על דעתי בנוגע לטור שכתב אברי גלעד במוסף זה בשבוע שעבר, שגרר אינספור תגובות ברשת ומהומה באופן כללי (בדגש על "מהומה", ולא דיון, כפי שאברי ציין בעצמו ברביעי האחרון בעמוד הפייסבוק שלו - "ככה אני מרגיש, זו דעתי. חושבים שאני טועה? כתבו לי דעה מנומקת, לא סיסמאות. הנושא הזה מורכב. בואו ננסה לדבר עליו. בכלל, בואו ננסה לדבר").

כשהתחלתי לכתוב את הטור הזה, העורך הפנה את תשומת ליבי שמרוב שהנושא חשוב לי, כתבתי שלושה טורים שונים בטור אחד. זה נכון, ולא צריך להכיר אותי אישית כדי לדעת עד כמה הנושא הזה קרוב לליבי. לכן החלטתי להתייחס לחלק ספציפי בטור של אברי, שבו הוא טוען שנשים שחושפות את עורן - במקרה זה את ישבנן - דורשות ממנו, הגבר, לעשות תהליך ויסות. במילותיו: "אין לי שום רצון לחשוב מחשבה מינית על נערה, זה מטריד אותי. אין לי שליטה במה שמעלה המחשבה, והבחירה שלי היא רק אם להמשיך לזרום על המחשבה או לעצור מייד כשהיא קופצת. אני מנסה לעצור מייד, אבל זה מכניס לי תדר לא רצוי למערכת".

יותר נוח

הכמיהה לנוחות היא בסיסית וטבעית. אפילו הכלבים והחתולים שלנו משקיעים מאמץ רב כדי למצוא את תנוחת ההתרפקות הנעימה ביותר בשטח. פרויד הגדיר זאת כ"עקרון העונג": החיפוש אחר הנאה והימנעות מסבל הוא המנוע שגורם לנו להתאמץ, לשנות מציאות לכזו שהיא יותר נעימה.

אחרי הרבה מאוד זמן של כמיהה גברית לנוחות שלא נתקלה בהתנגדות, קמו נשים אמיצות שביקשו לערער על התפיסה השלטת ודרשו אוטונומיה בנוגע לאופן לבושן, מיניותן, תעסוקתן. נשים מבקשות לא להיות מחויבות כל הזמן לרכך, להתאים, לתווך, לסדר, לחייך ולהרגיע. בזכותן נשים אחרות מעיזות לומר: גם אנחנו רוצות שיהיה לנו נוח.

השאלה בגרעין דבריו של אברי היא: האם יש לי זכות לבקש מהאחר לשנות את בחירותיו האישיות כדי שאני לא אצטרך להתמודד עם חוסר הנוחות שגורמים לי הדחפים שלי והצורך לווסת אותם?

אין מחשבה לא לגיטימית

לכולנו יש דחפים. זה טבעי, דחפים הם לא טמאים. מראה חיצוני שגורם לעוררות מינית הוא סובייקטיבי. מחקרים מראים שמראה חשוף או מכוסה - שניהם יכולים לעורר גירוי, זה תלוי אדם. השינויים במאזן הכוחות גורמים לגברים להפעיל ביתר יעילות את מנגנוני הבקרה הפנימית של הדחף לומר דבר מה לאישה או לגעת בה. כן, זה דורש מהם מאמץ. מאמץ נוסף עלול לעורר חוסר נוחות, מי כמונו יודעות.

דוגמה מעבודתי בתחום הבריאות: אם אדם רוצה לווסת את כמות העוגות שהוא אוכל, יהיה עליו ראשית להבין את הדחף לאכול עוגות, כלומר - להבין מתי הדחף מתעורר ולבחור איך לנהוג, מהם הרגשות שמפעילים את הדחף. בשלב הבא נברר את גודל פרוסת העוגה שתספק את האדם מבחינת רעב או חסך במתוק, תוך כדי העלאת מודעות לתחושה בגוף (האם אחרי אכילת פרוסה אני עדיין רעב?) ולגבי מרכיבי העוגה (מזיקים יותר או פחות).

פה נשאלת השאלה: האם לאדם יש הזכות לדרוש מהסופרמרקט להעלים את מחלקת העוגות כדי שלא יתפתה? לבקש מחבריו שלא יאכלו עוגות בנוכחותו? ברור שלא.

זכות תלוית תרבות

הגדרת הזכויות תלויה בתרבות, בחינוך, בהמון אלמנטים סובייקטיביים. אפילו זכויות אדם בסיסיות לא מקבלות את אותו הביטוי ואת אותה ההגנה בכל המדינות. אז מי קובע איזו זכות יותר חשובה - הזכות להגדרה עצמית? חופש התנועה? הזכות לפרטיות? חירות המחשבה? חופש דת? חופש הביטוי? איזו זכות עליונה וגוברת על האחרת?

במשפט הישראלי יש שני חוקי יסוד מרכזיים שמטרתם להגן על זכויות האדם: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד: חופש העיסוק. אינספור דיונים, טקטיקות ואסטרטגיות פוליטיות ומאבקי כוח ושליטה התנהלו ומתנהלים סביב כל מילה בכל אחד מהחוקים האלו. המאבקים הללו מילאו שעות רבות של לימודים כסטודנטית למשפטים, וכמובן שאין הסכמה מוחלטת איפה נגמרת הזכות לחופש הביטוי ומתחילה זכות אחרת. אין זכות שמוגדרת במלואה באופן "טבעי" או "אובייקטיבי", שגבולותיה ברורים מעצם הגדרתה. כל הגבלה של זכות או הרחבתה נגועה באינטרסים, בהשפעות תרבותיות וחברתיות. כל קבוצה וכל מדינה מפרשות את הזכויות בדרכה, וכל מערכת משפט בודקת אם הגבלת הזכות היא הגיונית או סבירה, לאור הערכים והחוקים האחרים הנהוגים בה.

אני חושבת שחלק מהרצון שלי ללמוד משפטים נולד מתוך הרצון של הילדה הקטנה שהייתי להבין מי יכול להגביל את הזכויות שלי ומתי זה הגיוני לצמצם אותן. התובנה המרכזית שלי משנים של לימודי חוקים ותורות משפטיות: אין כמעט שום דבר שהוא סביר והגיוני באופן אבסולוטי. הכל תלוי בערכים ובתרבות, והתרבות משתנה כל הזמן.

בשירות הנוחות הגברית

הרבה מאוד גברים שהם טובי לב, ערכיים ומתחשבים, חיים בתחושת זכאות לנוחות שהושרשה בהם מלידה על ידי התרבות שבה צמחו. האמונה שהנוחות של הגבר לא רק חשובה יותר, אלא היא שקובעת מה נכון וראוי, לא השתנתה במשך שנים ארוכות.

לכן, אם אבא שלי רצה לעשן, הנוחות שלי לא היתה שיקול. לכן, אם אישה הוטרדה על ידי מפקד בבסיס הצבאי והעזה לדווח, הוצע לה שיעבירו אותה לבסיס אחר. לכן, אם אישה במקום עבודה התלוננה על גבר שמתעמר בה, בסופו של דבר היא פוטרה או התפטרה.

על פי "מדד המגדר" של מכון ון ליר, שבוחן את אי־השוויון המגדרי במדינת ישראל משנת 2004, הפערים בין גברים ונשים הם עצומים: נשים מופלות לרעה כלכלית, חברתית, תרבותית, יותר חשופות לעוני ולאבטלה וגם לאלימות על כל סוגיה. מכך אפשר להסיק שרבות ורבים בישראל מאמינים שהזכות הגברית לנוחות גוברת על הזכות הנשית לבחירה חופשית.

כשגבר מרגיש תדר לא רצוי במערכת למראה עור חשוף של אישה, על מי מוטלת האחריות לפתור את אי־הנוחות של אותו גבר? האם הזכות שלה לבחור את סגנון הלבוש שלה גוברת על הזכות לנוחות מחשבתית שלו? התשובה לשאלה הזו, כאמור, תלוית מקום וזמן, תלויה במצב זכויות הנשים, בתרבות ובערכים.

לא רק גברים

אשתף בכנות ובגילוי לב, שגם אצלי עלולה להתעורר מחשבה הקשורה לליבידו למראה גבר זה או אחר במרחב, בגופייה מזערית או דווקא גבר בחליפה. אני מודה: יש רגעים שבהם המחשבות הללו לא נוחות לי, כי אני לא רוצה לחשוב מחשבות מיניות על גברים צעירים או בכלל - לא נוח לי לחשוב כך על גברים שאינם ליאון.

אבל מעולם לא חשבתי שהפתרון לחוסר הנוחות שלי טמון בדרישה מגברים לשנות את בחירות הלבוש שלהם. פשוט כי אין לי זכות לכך.

סיבה נוספת לעובדה שמדובר בתלונה חד־כיוונית, מגברים לנשים בלבד, היא העובדה הפשוטה שאם אישה תודה בגירוי או במשיכה - היא תיחשב לא מכובדת או אפילו מופקרת. אבל זה דיון לטור אחר לגמרי.

עשה לי את זה:

הסרטון "כיצד מתחיל אי־שוויון מגדרי?" ביוטיוב מטעם משרד החינוך, מסביר בפשטות ובבהירות מה זה אי־שוויון בין נשים לגברים. זה הגרעין, וכולו מבוסס על מחקרים. אני ממליצה לצפות בסרטון בבית, כל המשפחה, ולדבר על זה.

Info@paulanatural.co.il