פעם, בתורה, אם היו מוצאים גופה מחוץ לעיר, היו נכבדי העיר יוצאים אל נחל איתן ליד מקום הרצח, שוחטים עגלה ומודיעים - ידינו לא שפכו את הדם הזה. קוראים לזה עגלה ערופה. איכשהו לא שמעתי שזה מה שעשו בתחילת השבוע ליד מקום הרצח של הבחור יואל להנגהל, שנקטל בקריית שמונה בידי אספסוף של בני נוער שדעתם נסתתרה, אם בכלל היתה להם אחת אי פעם. נחל מחניים נותר שומם מזקני העיר ומעגלותיה.
האמת, הייתי מסתפק בהרבה פחות מהטקס המיושן עם העגלה האומללה. נגיד אם חצור הגלילית וקריית שמונה, שני המקומות שמהם באו הרוצחים הצעירים על פי החשד, היו מכריזים "ידינו שפכו את הדם הזה", וסוגרים את שני היישובים ליום אבל, נועלים את מוסדות החינוך, מגיפים את תריסי החנויות. אם היו קמים נכבדי העיר ואומרים - הנוער הזה, הילדים האלה שיצאו מהבתים עם סכינים, שחיפשו מישהו להיטפל אליו, מישהו להתגזען עליו - אלה הילדים שלנו. כשלנו כישלון נורא. הדם של בן העדה הכי רגועה במדינה, בני המנשה, על המצפון שלנו. כשלנו ועלינו לתקן.
אבל במציאות, כמו במעמד הר סיני, ציפור לא צייצה, וחמור לא נער, ושור לא געה. דומייה, ידיעה בינונית בכרוניקה העיתונאית, ויאללה, לכלה השיכורה. היא השיקה ליין או נצפתה עם חברה, או שחררה עוד פנינת חוכמה זוהרת לחלל העולם. למי אכפת שעלם חמודות, שמבטו התמים לא יוצא לי מהראש, נדקר למוות בידי נערים שבגילם הדבר הכי פלילי שיכולתי לחשוב עליו היה לפלח שוקולד פרה מהמכולת של רחמים, ואחר כך להחזיר. איך כל המדינה לא עצרה? איך שוחררו החשודים למעצר בית? איך אפשר להמשיך לחיות ככה?
החבר'ה מוטרפים. מאלכוהול, מפורנו, מתכנים אלימים, מתפיסות עולם הרואות את הזולת כחי על חשבוני, לא שותף איתי במעשה הבריאה. ומה שהכי גרוע בכל הסיפור הזה הוא שהמבוגרים, נכבדי העדה, לא אומרים שום דבר, מפחדים פן יבולע גם להם, כמו שנאמר במסכת סוטה - "נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה..." הנה לנו. ממש השבוע בקריית שמונה. שמונה רוצחים לילד יהודי אחד מהודו. הנבואה התגשמה. הודו לה'.
סופר־טרופר
אנשים כותבים לי ושואלים - עבור מי תצביע. איזה ראש ממשלה מהשלושה אתה בוחר? אני עונה - עייפתי עד מאוד מהעיסוק בשאלה הזאת, לא הקדשתי זמן לחשוב מי מהשלושה יהיה ראש ממשלה טוב יותר. כל אחד מהם ראוי, תיאורטית, לכהן בתפקיד. אין לי סבלנות יותר לתרבות ההשחרה והביטול, תרבות שבה יש צדיקים גמורים ורשעים מוחלטים. אין באמת עולם כזה. לכל אדם יש יתרונות וחסרונות, וכשמציירים לי מישהו בצבע אחד אני יודע שזה פשוט שקר.
ובכלל, החלטתי לא להצביע לראש, ככה עושים כולם וזה מטרחן לי את הנשמה, אלא לאיבר אחר - לכליות. באופן מסורתי מתוארות הכליות במקורות כמקום המוסר, המקום שבו מסוננת הפסולת הרעילה מהגוף ומוצאת החוצה. ואם אני צריך לבחור מי מבין המועמדים לכנסת הבאה עלינו לטובה מגלם בדמותו את הכליות, זה סופר־קל - השר חילי טרופר הוא הבחירה שלי.
קודם כל, כי הוא תרם כליה לאדם שלא הכיר. זה מעמיד אותו בדיוטא, קומה, אחרת לגמרי. גם חבר הכנסת משה ארבל מש"ס החליט לפעול כך ובסוף לא התאפשר לו, וגם הוא באותה רמה לטעמי. אבל חוץ מהעניין הזה, אני עוקב אחר אמירותיו של שר התרבות והספורט גם בתחומי משרדו וגם כפוליטיקאי וכאדם, ומזהה איש שאני בטוח שאני רוצה לראות גם בכנסת הבאה בתפקיד שר - עדיף שר החינוך - ושהקול שלו בולט מבין כל הקולות המנסים לתפוס תשומת לב ולהתבלט בצלילותו, בענוותו, ברגישותו לזולת, כל זולת, ובחינניותו.
השר טרופר הביא אל השיח הציבורי דיבור שאינו מתפוצץ מחשיבות עצמית, לא מדושן בתחושת "רק אני צודק". הוא נותן תמיד מקום לאחר - לדעתו, למצבו, להעדפותיו, בלי להפוך לקריקטורה של ביטול עצמי. בכלל לא. האיש הזה, שהיה מפקד בדובדבן, שניהל את בית הספר הכי מאתגר במדינה, ברנקו וייס ברמלה, שהקים וניהל עמותות כמו "במעגלי צדק" ו"שכן טוב", הוא האיש שלי בפוליטיקה. ככה אני רוצה את נבחריי. עם קבלות, עם לב חם, עם יכולות ניהוליות ועם אידיאלים נשגבים אבל גמישים ובלתי כופים את עצמם.
אני לא עוסק בחישובי קואליציה, זה עושה לי גזים, ואין לי השפעה על זה. כוחות השוק יחליטו. אני שם את סמן הלייזר שלי על חילי טרופר ואומר - האיש הזה עוד יהיה ראש הממשלה. לא עכשיו, עוד עשור, והוא יאחה מחדש את הקרעים. אני קרוע עליו. הלוואי שגם אתם.
מזומן
פעם בחודש אני סר לכספומט, מוציא סכום מזומן שילווה את הוצאות הבית עד שיתאדה, כדרך מזומנים. את השטרות החמים אני שם במגירה של שולחן האוכל, ליד הבטריות מצד אחד, והקופסה עם שיני הכריש שקיבלתי פעם ממישהו מצד שני. והנה השבוע, כמה ימים אחרי טקס חליבת הכספומט החודשי, כשהמגירה עוד אמורה להיות מלאה בכמה מאות שקלים, אני פותח אותה כדי לשלם למישהו על משהו - ואין. הכסף לא שם. אני נבוך. בוודאות שמתי שם סטיפה דקה וכחולה.
בטח מישהי לקחה למשימת מזומן אחרת ולא השאירה כזית. שואל אותו - יש לך ביט? לא. פייבוקס? לא. מסופון שאפשר להצמיד את הטלפון? לא. רק מזומן. ניאנדרטלי. אני רץ לחדר של הילדה, בוזז את קופת חסכונותיה, מוציא מזומן, משלם, נושם לרווחה, הוא הולך. אחזיר לילדה בהעברה בנקאית.
מוזר שהמזומן עדיין פעיל פה בארץ. כי באירופה יש שלט בכל בית עסק - נוֹ קֶשׁ, אונלי פִּין. זה השם שלהם לפעולת הצמדת הכרטיס או הטלפון למסופון ותשלום אווירי כזה. כשביקרתי שם לאחרונה הרגשתי משוחרר מעולו של המזומן. מה שיש לי נמצא בענן, לא בארנק מט ליפול בכיסי האחורי. חסל סדר ניירות צבעוניים ומטבעות, שצריך לבדוק בכל פעם מה ערכם ומה שיעורם.
כשנסענו בקיץ לאירופה, לראשונה זה כמה שנים טובות, עשיתי מה שהיו עושים פעם - החלפתי כסף בשדה התעופה. קניתי כמה מאות יורו דרך דמעה שקופה. אבל כל השהות שם השטרות לא ראו אור יום, לא החליפו יד, לא נספרו, לא התקמטו. סתם נסעו. חזרו כלעומת שבאו. וזה היה מאוד משחרר. לא הייתי צריך להכמין שטרות בגרביים, החגורה עם התפר הסודי שאף גנב לא מכיר לא נחגרה, מחשבות על שערי מטבעות לא נחשבו. כל התשלומים קרו במגע אגבי בין הטלפון שלי למכשירים קטנים ידידותיים בדרך כלל, צפצוף קטן ויש העברה. איזו הקלה.
ורק גורלם של הקבצנים מטריד אותי בעולם ללא מזומן. גם להם יהיו מסופונים? לא יהיו כוסות מטבעות באוטו לחלוקה בצמתים לנצרכים? יתקרב אדם לחלון, דרך הזגוגית יוצמד טלפון למכשירון ונגמר? אולי זה לא כזה נורא בעצם.
ויום יבוא, נאום ה', וגם הטלפון והכרטיס יהיו מיותרים. כל שנצטרך יהיה לחשוב על סכום, לעצום שתי עיניים חזק, והוא יעבור, ישירות מהמוח שלנו למוח של המקבל, ומשם לבנק. ואם נעצום רק עין אחת, זה יעבור בשחור.
avrigilad@gmail.com