מי החברים שלנו?

אמריקה מתהפכת עלינו. גילויי האנטישמיות והאנטי־ישראליות מחמירים בימים האחרונים ומגיעים לרמות חדשות. באוניברסיטת ברקלי היוקרתית הוכרז חרם על מרצים התומכים בישראל ובציונות, אסור מעתה לנאום בעד ישראל ואין להזמין מרצים התומכים בנו. באוניברסיטת ניו יורק גילויי האנטישמיות גרמו להגשת תלונה למשרד החינוך שם, על כך שהמוסד הפך למרחב לא בטוח לסטודנטים יהודים, ומכיוון אחר - הסנטור רוברט מננדז ביקר בישראל השבוע ונפגש עם ביבי, והודיע לו שאם בן גביר יהיה בממשלתו יהיו לכך השפעות חמורות על היחסים בין המדינות. ולא שאני מת על הרעיון של בן גביר בממשלה, אבל התערבות כה בוטה של האמריקנים בעניינינו הפנימיים לא נרשמה כבר כמה ימים טובים.

איך שזה נראה כרגע, אמריקה מחפשת את עצמה, ומוצאת את הגדרתה החדשה בהפיכת היהודים לאשמים בניוון ובריקבון שפשו בחברה שם. לא נעים. לא נורא. רגילים. אבל גם לנו מותר ורצוי והכרחי ודחוף ואף בהול להעריך מחדש מי החברים שלנו, כי אין משפיל מלהישאר ביחסים כשכבר הראו לך שלא רוצים אותך. נתקדם.

עין בביתי לא נשארה יבשה בטקס סיפוח ארבעת המחוזות האוקראיניים לשעבר לחיקו של פוטין. היה מרגש ואמיתי. ארבעת מושלי המחוזות הכבושים שידרו שמחה אותנטית על צירופם מחדש לברית הנכבשות, ואז חשבתי לי - תמיד התבדחנו שאנחנו המדינה ה־52 של אמריקה, התבדחנו ולהצטרף לא צורפנו. אבל הנה, אל האומה הרוסית הגדולה אפשר להסתפח די בקלות, ולמה שלא נהיה המחוז החמישי שמוסר את המפתחות לקרמלין?

כל הנתונים מתאימים. יש פה המון יוצאי רוסיה, ואני מדבר גם על אלה שבאו בעליות המוקדמות של תחילת המאה שעברה, ומספרם עולה על הרוסים בכל אחד ממחוזות לוהנסק, דונצק, זפוריז'יה וחרסון. התרבות הרוסית עיצבה את התרבות הישראלית המוקדמת, הרוסית נוכחת במרחב הישראלי כשפה שלישית, ודיקטטורה כבר לא באמת מפחידה פה אף אחד. פוטין יכול בקלות להכריז שאנחנו בשר מבשרה של האימפריה הסובייטית המתחדשת, לספחנו בהסכמה, ואנחנו נרוויח הגנה מהאיראנים ושאר מבקשי נפשנו על ידי מישהו שלא נרתע מהפעלת כוח מפלצתי, אם חייבים וגם אם לא.

ישראל הפכה מעצמת התעלמות מפשעים ומעוונות. אם זה מתאים לנו באינטרס, הכל עובר. לא משנה שהוא עמד מחוץ לחדר ושמע את קולות האינוס, העיקר איזה יפה הוא שר. אותו עיקרון ניתן להפעיל על פוטין כבר היום, ויחד עם מפתחות חצר אלכסנדר לתת לו גם את המפתח הראשי למדינה. יהיה פה שקט סוף־סוף. כמו בבית עלמין.

הטרדה

השריר הכי גדול בגוף שלנו הוא הגלוטאוס מקסימוס, שריר העכוז הגדול. זהו שריר סופר חשוב, תחנת הכוח של הגוף. יציבה, הליכה, ריצה, עלייה במדרגות, בכל מקום הוא מתערב ונותן מעוּזוֹ. למרבה הצער, אנחנו בני דור שהפך את הגלוטאוס הנ"ל ממנוע הכוח של הגוף לכרית ישיבה. במקום להפעילו אנחנו מניחים עליו את משקלנו לרוב שעות היום, ומשלמים ביוקר, גם עכשיו, וגם בהתקדמות הגיל. הדואג לזקנתו מחזק עכוזו. אם תציצו למכון הכושר שבו אני מתאמן בכל יום, תראו אותי עושה כל מיני דברים לחיזוק האחוריים. מרים, דוחק, זועק. לא כדי לדגמן תחתונים לגיל השלישי, אלא כדי להימנע מהליכון בעוד 20 שנה.

אופנה באה לעיר הגדולה. בחורות, ובמיוחד נערות, מסתובבות עם הגלוטאוס מקסימוס מחוץ למכנסיים. לא פעם ראשונה בתולדות האופנה, אבל השנה חתכו עוד סנטימטר בדרך לחשיפה מלאה של השריר הכביר. ואני שואל את עצמי - מתי הודיעו שהחלק הזה בגוף אינו חלק מוצנע ומיני והפכו אותו לניתן לחשיפה מלאה ללא בעיה? ואם זה מה שקרה - מה אני מרגיש כלפי זה? בסדר, כולה גלוטאוס, מה הסתירו כל השנים? חלק גוף וזה הכל. וזה משכנע, אבל משהו בי לא משתכנע, וכשרואה ישבן חשוף קופצות מחשבות לא תואמות מצב. אין לי שום רצון לחשוב מחשבה מינית על נערה. זה מטריד אותי. אין לי שליטה במה שמעלה המחשבה, והבחירה שלי היא רק אם להמשיך לזרום על המחשבה, או לעצור מייד כשהיא קופצת. אני מנסה לעצור מייד, אבל זה מכניס לי תדר לא רצוי למערכת. וחוצמזה, אני דווקא מחבב ישבן כאיבר ארוטי, שרירים יש מספיק.

איברים קדושים הכרחיים למיניות טובה. אם עושים חילון לכל האזורים, כמו הכלה החסודה שרבות דובר על שמלתה, ומי יודע מה תהיה האופנה הבאה ודי לחכימא, בסוף הכל יהיה רגיל, ידמה מרפק לפיטמה חלילה, ומה יפעיל את החשק, את התשוקה? וחס ושלום, איני איזה פוריטן. לחשיפה במקומה ובמידתה תמיד יש מקום משמח בחיי, אבל לא כשזה נכפה עלי במרחב הציבורי ואני צריך ללכת ברחוב כשומר עיניים חרדי. לרגע מבין אותם.

טוב, החורף בא, בקיץ הבא יהיה משהו אחר. אולי יאריכו עד הברכיים, אולי יגזרו חור מקדימה. לך דע.

רדיו

הכי אני אוהב רדיו. מכל סוגי העשייה בתקשורת שזכיתי לעשות, רדיו היה תמיד ונשאר אהבתי הגדולה. ענקי הרדיו של שנות ה־70 משכו אותי אליו, ומשעה שזכיתי להיכנס להיכלו של הרדיו הישראלי, הזמן המיוחד הזה כשאני יושב מול מיקרופון ונותן לזרם ההכרה שלי לנבוע, הוא הזמן הכי מענג שיש לי בחיי המקצוע והתחביב. המרחב הפצפון בין השפתיים שלי למיקרופון הוא העולם שבו מתרחש הקשר שלי עם עצמי ועם המאזינים. קרוב מאוד. כמה שיותר קרוב יותר אמיתי, בלי מסיכות והעמדות פנים. מה שאתה שומע זה מה שיש.

הרדיו גוסס. מה שהורג אותו הוא הפודקאסט, שזה גם רדיו, אבל לא בשידור חי אלא בהזמנה. וזה ממש משמח שהמדיום הזה שחדל לחדש ולהמציא והתמסר כמעט כולו לפטפטת אקטואלית בלתי נגמרת, לא עבר מהעולם אלא המציא עצמו מחדש ולמעשה חוזר אל הרדיו של פעם, זה שנעלם, עם התוכניות על כל מיני נושאים, ותסכיתים, מחזות רדיו כאלה, וראיונות עומק, ומנחים יודעי עניין. הרדיו עבר דירה לאפליקציות של פודקאסטים. מקווה שכבר התחברתם. כמעט לכל אדם במדינה יש היום פודקאסט. חלקם מעולים, השאר ניסיונות יפים.

אני ממש אוהב לנהוג למרחקים עם פודקאסט טוב. מישהו שמעניין אותי שעה רצופה, לוקח אותי לעולם שאני לא מכיר, מלמד אותי, מצחיק אותי, מפנק אותי בפינוקי דעת. מתאים לי. מתאים גם למשפחה הנוסעת איתי לעיתים ברכב. מקשיבים לפודקאסט ולומדים יחד. חוויה משדרגת הורות.

ומה נשמע? או. יש לי המלצה. יש הרבה פודקאסטים מצוינים, לא אתחיל למנותם פן אעליב מאן דהו. מה שאני הכי אוהב לשמוע זה את דורון פישלר, בפודקאסטו "התשובה". תשמעו, זה פשוט מרנין לב. האיש עונה לשאלות ששואל הציבור, ומרחיב את התשובה לתוכנית שלמה המספרת את הסיפור הרחב של העניין. למשל, בפרק על "איך לנצח באבן, נייר ומספריים" הגענו לסין, שם נולד המשחק כ"חילזון, צפרדע, עקרב" ולמדנו על מחקרים מתמטיים בשאלת המשחק הזה, ושיחקנו מולו, ומה לא. הפישלר הזה הוא אמן רדיו שלא שמעתם כבר שנים פה. קול חדש ומגניב. מדבר לכל הגילים בו בזמן ומצליח ללמד ולבדר בו בזמן. כל מי שהמלצתי לו, הודה לי. הודו לי גם אתם. פישלר, שלח צ'ק.

אני מתבונן בזירת הפודקאסטים הרותחת ומתלבט אם לקפוץ פנימה או להישאר באולפן הרדיו, להיות זה שמכבה את האור. יש פודקאסט מעולה על קבלת החלטות. אאזין ואחליט.

avrigilad@gmail.com