בערימת הפרסים האינסופית של גילה אלמגור, המונחת על הפסנתר שבסלון, חסר פרס אחד. יש בו את הדוב הכסוף (והמחליד) שקיבלה על הסרט "הקיץ של אביה" בפסטיבל ברלין בשנת 1988, אינספור פרסי "אופיר" ו"כינור דוד" (מתקלפים ממתכתם הזולה), מטבעות מעלי אבק מכל מיני סוגים וגדלים משלל פסטיבלי קולנוע ברחבי העולם, קופסאות זכוכית יוקרתיות ששמה מוטבע בהן, וגם פרס ישראל לקולנוע על תרומה לתרבות הישראלית. אבל הפרס הנעדר הוא פרס השחקנית הטובה על תפקידה בתור גילה אלמגור.
כי למרות חזותה הקשוחה, שמגובה בשיער משוך לאחור, קול בעל גוון סדוק שהפך לסמלה המסחרי ודעתנות בלתי מתפשרת, גילה אלמגור היא דווקא אישה די רכה. אם תרצו, סוג של סברס ארץ־ישראלי, כיאה למי שנולדה כאן לפני 78 שנים. קצת דוקרנית, קצת מתקתקה, ובעיקר מלאה במיץ עסיסי.
"יענק'לה, אתה רוצה קפה? הכנתי קפה מצוין", היא מזמינה את בעלה בן ה־88 להצטרף אלינו לשולחן בדירת הגג, המשקיפה אל חוף הים של תל אביב. "יש גם עוגת גזר ממש טעימה. חתכתי כמה פרוסות. לקחת את התרופות הבוקר?"
כבר 57 שנים שהם יחד, וכשאני תוהה איך מצליחים לשמר את הלהט הזוגי כל כך הרבה זמן, היא קורצת לי. "פעם, מזמן, הבטחתי לאגמון שבגיל 90 אני נותנת לו לילה אחד של שחרור, לעשות מה שהוא רוצה עם מי שהוא רוצה. הידיעה הזאת משאירה אותו בחיים ומשאירה את הלהט. יש לו למה לחכות".
זה עניין של בדיוק עשר דקות עד שגילה אלמגור נכנסת באופן חלק לתפקיד "גילה אלמגור" ומתחילה לירות לכל הכיוונים. אמירות נחרצות על הצ'ילבה מירי רגב ("ראיתי אותה מתראיינת אצל יעקב איילון ואומרת שאני אליטה. אני? שהגעתי מהתחתית? אולי היא האליטה? אני לא מבינה למה ההתנצחות הזאת, למה היא לא מרפה?"), חוסר הסובלנות במדינה ("יש פה טוקבקים מחרידים שמאחלים לאנשים למות. קראתי עלי דברים נוראיים. איחלו לי למות בפיגוע"), האמנים הצעירים שרצים מהשקה להשקה ("מה עם קצת כבוד עצמי וכבוד למקצוע ולמעמד? עומדים בתור כדי לקבל הנחה לנעליים?"), החרדות, העצבים. והכל בלשון חוצבת, בטונים גבוהים ובהרבה סימני קריאה.
גילה אלמגור יודעת לגלם מצוין את גילה אלמגור, ובגילה אין לה שום עניין לגלם אישיות אחרת או להיות ממלכתית, למרות מעמדה כמלכת הקולנוע, הטלוויזיה, התיאטרון וקיץ אחד מיתולוגי של אביה. שעתיים אל תוך השיחה היא גם תתוודה שכבר בגיל מוקדם הבינה שכדי לשרוד במקצוע שלה, צריך להפגין נוכחות תמידית. "כי במקצוע הזה היום אתה חם ומחר אתה קר, ובכל שנה נפלטות מבתי הספר למשחק עשרות שחקניות צעירות, חטובות גזרה ובעלות עור מתוח".
אז אלמגור, עם לא מעט עצבים רופפים, שהגיעו מבית נטול אב (שנהרג על ידי צלף ערבי כשהיתה בבטן אמה) ועם אם חולת נפש, הבינה שהיא צריכה לבלוט. תמיד. על הבמה ומחוצה לה. אפילו רגב תסכים שאפשר להגיד עליה הכל, חוץ מדבר אחד: שהיא משעממת.
"לקבל את הזיקנה בהכנעה"
היא ממציאה את עצמה מחדש מדי כמה שנים. פעם היא השחקנית הצעירה והנועזת ב"מצור" וב"מלכת הכביש", המקבעת את מעמדה בקולנוע הישראלי המתהווה, פעם אחרת היא היוצרת העצמאית, שיצרה את הספרים "הקיץ של אביה" ו"עץ הדומים תפוס", שיעובדו בהמשך לסרטי קולנוע מצליחים. ויש תקופות שבהן היא עונדת סיכת זהב של יונת שלום ופוליטיקאית מקומית בעיריית תל אביב. היא אמא של הגר (43) וסבתא לשני נכדים, בת 17 ובן 8. אבל לנצח היא תהיה הילדה הפצועה והחבולה מפנימיית "הדסים".
"אני לא מעמידה פנים של קשוחה ונוקשה", היא אומרת כשאני מעלה את החשד שהיא מביאה את הבמה גם אל החיים. "אני מי שאני, כמו פסיפס עמוס שכבות שנוצר מהמפגש ארוך השנים שלי עם הקהל. גם עם קהלים שמוכנים לקבל אותי וגם עם קהלים שלא מוכנים לקבל אותי. אני חושבת שלפעמים אנשים מתבלבלים ביני לבין הנשים החזקות, הרעות או המפלצות שגילמתי על הבמה. צריך לעשות הפרדה בין פרסונה בימתית לבין פרסונה אישית.
"ואתה יודע מה? אני אסירת תודה על התפקידים שקיבלתי ככל שבגרתי. הם היו הרבה יותר מעניינים מתפקידי הכלום שהיו לי בתור שחקנית צעירה ויפה.
"הידיעה שמגיל צעיר אני לבד בעולם הזה, והעובדה שבחרתי לעבוד במקצוע הכי תחרותי עלי אדמות, שבו הקהל בוחן אותי בכל ערב והמבקרים מבקרים בכל פעם שעולה הצגה, מחייבות אותי להיות ערנית במיוחד, לצאת להתמודדות בכל בוקר ולנצח בקרב של החיים. הרי יש לנו מנת חיים אחת לחיות, וכשאני מסתכלת לאחור, אני אומרת לעצמי: גילה, לא בזבזת אפילו יום אחד מהחיים שלך. ואני מאוד מאוד גאה בזה.
"לאורך הקריירה שלי פונקתי בכל כך הרבה הוקרות ותפקידים ואתגרים, שאני לא יכולה להתלונן אפילו לרגע על כל מה שעשיתי. אבל אני גם יודעת שאני כבר לא צעירה ומתוחה עם צמה שחורה וארוכה, ושהיופי נעלם, ושאני צריכה לעבוד מאוד קשה כדי לתחזק את המפעל הגופני שלי, שמתנשא ל־157 ס"מ. אז אני לא שותה ולא מעשנת ולא עושה סמים ולא תמריצים. הבנתי, לפני שנים, שהגוף שלי הוא לא פח אשפה, ואני לא מכניסה אליו אוכל מטוגן או בשר.
"אני מתוחזקת כבר שלושה עשורים על ידי קוסמטיקאית נהדרת ששומרת עלי. אני בעד כל הליך כירורגי שעוזר לאישה להרגיש טוב עם עצמה, וניסיתי לאורך כל השנים כל מיני דברים. אבל הבנתי שבסופו של דבר, אי אפשר לעצור את הזמן, וצריך לקבל את הזיקנה בהכנעה ובאהבה. בחדר ההלבשה שלי בהבימה יש תמונה ענקית מתוך הסרט הצרפתי 'אהבה', עם זוג שחקנים נהדרים, מבוגרים מאוד. התמונה של עמנואל ריבה היא התזכורת לכך שהזיקנה מביאה תפקידים נהדרים. אני משתדלת לשמור על עצמי עם מינימום של כדורים ותלות בכימיקלים".
איזו דיווה קולנועית את? שום כדורים?
"מקסימום מולטי־ויטמינים וכדורים נגד בריחת סידן. כל חיי פחדתי להיות תלויה ותלותית בכדורים, וסירבתי לקחת כדורי הרגעה או כדורים פסיכולוגיים. רק פעם אחת לקחתי 10 מ"ג של ואליום - כשבאו מהוצאת עם עובד לאסוף ממני את הטקסט של 'הקיץ של אביה', כי יענק'לה דיווח להם, ללא רשותי, שסיימתי לכתוב ספר. הייתי בטוחה שזאת חרפה, וסירבתי לחשוף את זה לעיני אחרים. כשהם הודיעו לי שהם בדרך, הייתי כל כך נרגשת, שפשוט לקחתי כדור שהיה בבית למקרה חירום, ובתוך כמה דקות הרגליים שלי הפכו לספגטי. אתה יודע מה זה 10 מ"ג ואליום?
"אין לי ספק שכדורים היו יכולים לסייע לי במצבי משבר. כמו בשש השנים הארוכות והארורות בשנות השמונים, שבהן ישבתי בבית והטלפון לא צלצל. וכמו לפני הצגות חדשות, שבהן אני תמיד נכנסת לחרדות, שוכבת במיטה שעות, ובאופן קבוע מאבדת את הקול לשתיים־שלוש ההצגות הראשונות".
אז את מוּעדת לדיכאון?
"מעולם לא הכחשתי שיש לי עצבים חשופים. הייתי ילדה עצבנית, הייתי נערה עצבנית, והייתי אישה עצבנית, עד שהכרתי את אגמון, שלימד אותי לספור עד 100 ולהירגע, ונתן לי ביטחון אישי ומקצועי.
"בכל פעם שאני על סט של סרט קולנוע אני קצת כמו ילדה קטנה". אלמגור ב"אנטנה" // צילום: ורד אדיר
"אתה יודע שבמשך כל השנים סירבתי לגלם את התפקיד של בלאנש דובואה ב'חשמלית ושמה תשוקה'? זה הרי תפקיד שכל שחקנית חולמת לגלם אותו. אתה יודע למה? כי פחדתי שאני אאבד את זה באופן סופי. שהדמות והמציאות יתערבבו לי. זה משהו שלפעמים קורה לשחקנים ולשחקניות שלוקחים את התפקיד הביתה. במהלך כל הקריירה שלי ברחתי מתפקידים של דמויות עם שיגעון. לא שלא גילמתי כמה דמויות כאלו, אבל עשיתי את זה רק כשהיו לי במאים ששמרו עלי מכל משמר, כמו חנן שניר, שעבד איתי ב'קדיש לנעמי', ולאחרונה ב'שלוש אחיות'.
"אני תמיד מפחדת שהנפש שלי, שעברה כל כך הרבה טלטלות בילדות ובנעורים, לא תעמוד בזה, ואני אאבד את זה ולא אצליח לחזור לעצמי. הייתי כל כך מוטרדת בצעירותי שאהיה כמו אמא שלי, ששילמתי את מיטב כספי כדי לקבל אבחנות מכל מיני רופאים גדולים, לוודא שמה שהיה לאמא שלי הוא לא גנטי ולא עובר הלאה. האבחנה שלהם היתה שאמא סבלה מטראומה על טראומה על טראומה, וזה לא עובר הלאה".
ממה בדיוק סבלה אמך?
"בעלה נרצח כשהיא היתה בהיריון, היא גרה בחיפה ללא שפה ומקצוע, ואחיה גר בפתח תקווה. ואז נודע לה הנורא מכל - שכל המשפחה שלה, שהיא הותירה בפולין, נספתה בשואה. ועל זה היא לא סלחה לעצמה כל חייה. היא היתה חורטת על עצמה מספרים וסבלה מהתקפים נוראיים של התפרצויות זעם, בכי וכאב. היו לה תנודות רגשיות קיצוניות, משקט ועד התפרצויות זעם נוראיות. היא סיימה את חייה בגיל 72 בבית חולים פסיכיאטרי, וזה היה מאוד עצוב. ועם כל זאת, לעולם לא הייתי מחליפה אותה באמא אחרת. היו לה חוש צדק, ערכים ויכולת נתינה, לצד עצב ארוך ומתמשך".
מדהים לגלות שלמרות כל ההישגים, את עדיין מסתובבת בעולם בחוסר ביטחון מסוים.
"יש כל כך הרבה שחקנים וסופרים ופסלים וציירים שחשים בדיוק את אותן התחושות. אמנות היא תחום מאוד מערער, שאין בו ביטחון אף פעם. אתה תמיד נמדד על פי הדבר הנוכחי שאתה עושה, והעבר שייך לעבר. אם אכשל בהצגה, לא יגידו 'אבל בהצגה הקודמת היא היתה נהדרת'. להפך, ככל שאתה יותר גדול, כך יש ממך יותר ציפיות, ובהתאמה, יש לך יותר חרדות.
"בשלב מאוד צעיר בקריירה שלי החלטתי לא להיות שייכת לשום תיאטרון, אלא להיות פרילנסרית. זה צעד שהוא בניגוד לכל היגיון, רוב השחקנים מעדיפים להיות שכירים עם חוזה קיבוצי. אתה יודע למה עשיתי את זה? כי לא רציתי לשקוע לתוך הנוחות. רציתי לקחת כל תפקיד שייתנו לי ולהסתער עליו ולהיות הכי טובה שאוכל. לדעת שזה חיים ומוות. לשמחתי, אין לי ברזומה הרבה כישלונות, למרות שבוודאי יש תפקידים פחות מוצלחים, או הפקות פחות מְתקשרות עם הקהל. לא תמיד הכל באחריותו של השחקן.
"היתה, למשל, הצגה מצוינת בשם 'נעצר בחצות', שביים משה קפטן ועסקה בתקופת הנאצים. היא קיבלה ביקורות מצוינות, אבל ברגע שהקניינים לא קונים אותה, הלך עליה. מציגים קצת בתל אביב ואז היא מסיימת את חייה. זה גם קרה עם הצגות כמו 'קפואים', שעסקה בהתעללות בילדה, או 'קוריולנוס', עם גיל פרנק, שנותן הופעה שלא מביישת שחקנים בלונדון. מה לעשות שמי שמקבל החלטות הם הקניינים, שהרבה פעמים מעדיפים להביא לקהל הצגות בידוריות וקלות משקל. כשלא בוחרים הצגה טובה רק כי היא כבדה, הלב שלי מתפוצץ מכאב".
"זוגיות צריך לעבד כמו גינה"
טיול עם אלמגור מאחורי הקלעים הסבוכים של הבימה, המשתרעים על פני שמונה קומות ("מאז שהפסקתי לנהוג איבדתי קצת את חוש הכיוון שלי ואני כל הזמן מתבלבלת בכל המסדרונות הארוכים פה") חושף את האהבה וההערכה שהיא מקבלת.
היא עוצרת להחמיא לפועל הבמה על כך שהביא לה לחדר החזרות חפצים שעוזרים לה לבנות דמות, מאחלת בהצלחה למלבישה חדשה שהחלה לעבוד בתיאטרון ואומרת שלום חם ולבבי גם לזרים שנכנסים למעלית האיטית, ולא מסתירים את התרגשותם מהמפגש איתה.
בזמן ששחקני התיאטרון חולקים חדרי איפור משותפים עם חמישה או שישה שחקנים, אלמגור חולקת את חדר ההלבשה שלה רק עם ליא קניג, והוא נושא את שמן על הדלת. בחלק הצנוע שלה מונחות על השולחן תמונה בשחור לבן של הוריה ותמונה שלה עם בתה. כ־20 בובות ליצן בגדלים שונים תלויות על הקיר.
"פעם היה לי אוסף בובות ענקי, שאספתי בכל נסיעה לחו"ל, וגם חברים היו מביאים לי כשהיו חוזרים מחו"ל. יום אחד הסתכלתי על כל הבובות שאגרתי ואמרתי לעצמי, 'מה, את ילדה קטנה? מה את צריכה את זה?'
"תליתי במכולת בשכונה ובחדר המדרגות של הבניין שלי מודעות שאני מחלקת את הבובות ומזמינה את ילדי השכונה שאין להם מספיק צעצועים לבוא עם תיק ולקחת כמה בובות שהם רוצים להם ולחברים שאין להם צעצועים. שמתי את כל הבובות על השטיח בסלון, ובתוך דקות כולן נלקחו. למחרת, אגב, צלצלו להגיד לנו שמחכה לנו ילדה מקסימה לאימוץ. כאילו פיניתי משהו מהבית על מנת לקבל משהו חדש. אני מאוד מאמינה בזה. ואז קיבלנו את הגר".
יש בך גם צדדים רכים?
"בוודאי, איזו שאלה. אני רעיה ואמא וסבתא לנכדה ולנכד. אני חברה לחברים שלי ופרטנרית".
את טיפוס רומנטי?
"בטח. מאוד. אח, איזה מאהב אגמון היה בצעירותו. פחדתי שאחרי החתונה הוא יתקהה".
ולשניכם היתה גישה למחסני תלבושות מהתיאטרון כדי לפלפל לכם את החיים.
"והיו פלפולים", היא קורצת. "חוש הומור בזוגיות זה דבר מאוד חשוב, ויש לי ולאגמון גם את הצד הזה. אנחנו צוחקים לא מעט. אתה יודע שהתחתַנו שלוש פעמים? פעם ראשונה ברבנות, בצניעות ובצ'יק צ'ק. פעם שנייה כשהוא היה בן 70. ופעם שלישית כשחגגנו 50 שנים יחד. אני כבר עמלה בהפתעה על החתונה הבאה. זוגיות זה כמו גינה, שצריך לעבד ולעבד ולעבד. הרוטינה היא אסון. אחד הדברים שהצילו אותנו בכל השנים הוא שלא היינו בית שגרתי אף פעם".
קל לעבוד איתך?
"אני לא יודעת מה זה קל".
נעים? מצחיק? משעשע? או שמפחדים ממך?
"אני גם אדם רך ונעים ומכיל. חשוב לי, לדוגמה, שקאסט של הצגה יהיה מאוחד. תמיד ביום הראשון אני שואלת מי השחקן הכי צעיר, ומשגרת אותו למחלקת כוח האדם של התיאטרון כדי לקבל את תאריכי ימי ההולדת של כל השחקנים והשחקניות והצוות הטכני, ומבקשת ממנו לעדכן כמה ימים לפני יום ההולדת של כל אחד, כדי שנפתח שולחן ונחגוג.
צילום: קוקו
"יש גם דברים שמוציאים אותי משלוותי. פעם היינו בקריאה להצגה סביב שולחן ארוך, הבמאי דיבר ונתן הוראות, ואני קולטת שהעיניים של כל השחקנים בתוך הטלפונים שלהם. עצרתי אותו והערתי לכולם, כי זה לא היה מקובל עלי. חוסר מקצועיות יכול לעצבן אותי, אבל אני משתדלת גם להיות מאוד רגישה, כי כל אחד והתיק שלו. אני לא רוצה לדרוך לאף אחד על היבלת".
אני מניח שהעובדה שאת "גילה אלמגור" נותנת לך לגיטימציה לומר דברים שאחרים לא מעזים לומר.
"לא ממש. יש שפה שמותר להשתמש בה, ויש שפה שאסור. אני יודעת גם לבקש סליחה אם טעיתי, ולא מתביישת להודות בטעויות".
יש כאלה שחושבים שאת צריכה להתנצל על שצעקת לעבר שרת התרבות ש"השחקנים מכתתים רגליהם לפריפריה".
"אחרי המקרה הזה קיבלתי מכתב מרב אחד, שכתב לי שכדאי לאנשים ללמוד מה משמעות המילה 'לכתת'. המשמעות היא ללכת בדרך לא דרך כדי להגיע למקום ולעשות בו טוב. מי שרוצה להיעלב מאמירה שנאמרה מתוך כאב ואהבה למקצוע ולקהל, שייעלב. אין לי על מה להתנצל, וההתנפלות עלי היתה מיותרת וללא הקשר. מי שמכיר אותי מקרוב תמיד אומר לי בשלב כלשהו, 'חשבתי שאת קשוחה'. אני מייד לוחשת לו, 'תמשיך לחשוב ככה, ותגיד את זה גם לחברים שלך. אני לא רוצה לקלקל את התדמית שלי'.
"אני תמיד אומרת שאני לא רוצה בין החברים שלי כאלה שכל העולם אוהב אותם, כי משהו שם לא אמיתי. בכולנו יש תכונות טובות ותכונות פחות טובות, והחוכמה היא לשפר את הדברים הרעים ולא לפגוע.
"אני מרגישה שעשו עלי עליהום כי יצאתי נגד הרצח המתועב של הנער מוחמד אבו ח'דיר. תשמע, זה מזעזע בכל קנה מידה. שיהודי, בן עמי, ישפוך חומר תבערה לגרון של ילד ויצית אותו? זאת אכזריות נוראה, ואני עדיין מוקיעה את זה. לא יצאתי נגד העם שלי, ואפילו לא הבעתי דעה של שמאל או ימין. יצאתי נגד אקט ברברי ושפל. אבל זה לא מנע מאנשים להצמיד לי תג של עוכרת ישראל.
"אני לא כזאת. אני שגרירה גאה של ישראל וחושבת שזה מקום נהדר, שלצערי, השחיתות השתלטה עליו. בכל שני וחמישי יש מושחת חדש, סגן ראש עיר וראש עיר וח"כ ושר ונשיא. זה נורא. אבל את מה שיש לי להגיד אני אומרת בתוך הבית. מעולם לא אמרתי מילה אחת רעה על ישראל מחוץ לגבולות המדינה. אני תמיד מדברת על ישראל בגאווה עצומה. זה חוק ברזל".
ואין בין קרובייך ואוהבייך מי שאומר לך לשתוק? לשמור על המעמד ועל מה שבנית?
"אף אחד לא יכול להגיד לי תשתקי".
בימים אלה משתתפת אלמגור בשלוש הצגות במקביל: "שלוש אחיות", לצד ליא קניג ויבגניה דודינה, "שייקספיר מאוהב", ו"קוריולנוס" בתיאטרון הבימה. לאחרונה סיימה להצטלם בתפקיד אורח בסדרה "האחיות המוצלחות שלי", ועכשיו תוכלו גם לראות אותה בסרט הקולנוע "אנטנה", שביים אריק רוטשטיין. עלילת הסרט מתמקדת בגבר בן 84 (אלכס פלג), שיוצא למאבק נגד שכנו שהתקין אנטנה סלולרית על גג הבניין המשותף. אשתו (אלמגור) ושלושת ילדיהם (ישי גולן, מיכאל אלוני ומיקי לאון) נסחפים לתוך המלחמה שמכריז האב, ובמלחמה כמו במלחמה, כולם מפסידים, כשהמחלוקת עוברת מגג הבניין אל שולחן האוכל ומאיימת לפרק את התא המשפחתי.
"כשאריק סיפר לי על התסריט והליהוק לסרט, אמרתי מייד כן. חשבתי שזה סיפור מעניין על מורכבות של משפחה. לצערי, בסופו של דבר, הדמות של אם המשפחה צומצמה והפכה להיות קצת פאסיבית, אבל עדיין היה מאתגר לעבוד על הסרט הזה. בכלל, בכל פעם שאני על סט של סרט קולנוע אני קצת כמו ילדה קטנה. מתרגשת מכל מה שקורה ומעצם היצירה".
כבר 61 שנים שאת לא נחה לרגע. מה מניע אותך לעשות ולעשות בלי הפוגה?
"אני פשוט לא יודעת לנוח. לא מסוגלת. אני היפראקטיבית. גם בבית אני כל הזמן זזה ומחפשת את זה ואת ההוא. ותמיד אני מתרגשת כשאני נתקלת בתסריט או במחזה טובים, ומייד רוצה לצאת לחזרות".
וודי אלן אמר פעם שהוא מייצר בכל שנה סרט חדש רק כדי לא להיות עסוק בכאבי הזיקנה. מזדהה?
"בוודאי. אין לי עוד הרבה זמן, ואני מודעת לזה. אני לא רוצה לבזבז את הזמן שלי. אני רוצה לעשות מה שאספיק, ויש לי את 'קרן המשאלות של גילה אלמגור', שעוזרת לילדים חולי סרטן. רק השבוע קיבלתי באמצע הצגה הודעה על ילד בן 10 שקטעו לו רגל בגלל סרטן, ושהוא מבקש סרטון ליום ההולדת שלו מסטטיק ובן־אל. בתוך דקות התחלתי להריץ טלפונים והגעתי ליואב גרוס, הסוכן שלהם. הוא אמר: 'תני לי כמה ימים ואני דואג לזה'. ואני אמרתי לו: 'אין כמה ימים. זאת הפתעה למחר'. באותו לילה קיבלתי את הסרטון.
"מה יעזור לי לעצור ולשבת בבית? בשביל לחשוב על השריר שנתפס לי בגב התחתון בגלל המזגנים? אני לא מבזבזת את הזמן. לא יושבת בבתי קפה אלא אם כן זה לפגישות עבודה, לא הולכת להשָקות. וכבר אמרתי לבתי, הגר, שהיא יכולה להתחיל את הביוגרפיה שלי במשפט 'אמא שלי עבדה כל הזמן'".
את מתחרטת שעבדת כל הזמן?
"אין ספק שלא הייתי אמא סטנדרטית ושגרתית. היתה תקופה שבה הגר ואני התכתבנו בפתקים. אני הייתי משאירה לה פתק אהבה בלילה, כשחזרתי מהצגה, והיא היתה משאירה לי פתק אהבה כשיצאה לענייניה. אבל השתדלתי להיות האמא הכי טוב שיכולתי.
"כשאימצנו אותה, הגעתי למנהל הקאמרי דאז ואמרתי לו: 'תמצא לי מחליפה בבקשה, אני יוצאת לחופשת לידה'. הוא אמר לי: 'אבל לא ילדת', ואני דפקתי לו על השולחן ואמרתי: 'תקשיב לי! להיריון הזה חיכיתי שנים. זה היריון רוחני שארך שנים, לעומת ההיריון של אשתך שארך תשעה חודשים. אני יוצאת לחופשת לידה אחרי שתמצא לי מחליפה, וגם תדאג בהזדמנות להתנצל'. בסוף השיחה הוא התנצל, ואני לקחתי פגרה של כמה חודשים כדי להיות עם הילדה שלי".
המעמד המקצועי שלך סידר אותך כלכלית?
"אני לא מיליונרית, אבל יש לי כל מה שאני צריכה. יש לי בית נהדר, שאני גרה בו כבר עשרות שנים. אני שותה את הקפה שלי עם נוף לים, ועבור מי שהיתה ילדה קטנה ששנאה לחזור הביתה, זה המון. יש לי שתי כלבות קטנות, ספרים שאני אוהבת לקרוא וגינה בגג, שאני אוהבת לטפח. תמיד עבדתי קשה, ואם צריך כסף, אני אעבוד עוד יותר קשה".
"לא חושבת על המוות, אבל יודעת שזה יכול להיות בכל רגע נתון". אלמגור בביתה // צילום: כפיר זיו
בנובמבר האחרון החליקה אלמגור במדרגות התפאורה של ההצגה "קוריולנוס" והובהלה לבית חולים. "תודה לאל שלא קרה שום דבר רציני. עפתי מגרם המדרגות וחטפתי חבטה חזקה בכל צד ימין שלי. אני אומרת בהומור שנפלתי על הצד הימני קיצוני שלי. פחדתי שאצא מזה משותקת, אבל בגלל שאני מְתחזקת את הגוף יצאתי מזה. הייתי מאושפזת ללילה וברחתי".
הנפילה והאשפוז גררו גל של שמועות שהיא חולה בסרטן. "כן, כן, שמעתי את השמועה", היא אומרת בביטול. "הבת שלי אמרה לאנשים: 'לא, אין לאמא גידול במוח. היא רק פספסה מדרגה'. תשמע, תאונות עבודה קורות, וזה אפילו לא קשור לגיל או לעומס. היה שם גרם מדרגות קטן וצפוף, ועמדנו בו בסצנה שלושה אנשים. הייתי אמורה לרדת מדרגה, ואיכשהו פספסתי ועפתי. זה היה מפחיד. מישהי מהקהל התקשרה אלי אחרי כמה ימים לדרוש בשלומי ואמרה ששכבתי על הרצפה ומלמלתי 'אבא, אבא, אבא'.
"התאונה הזאת היא בדיוק תזכורת למה צריך כל הזמן לעשות ולעשות ולעשות. הרי החיים יכולים להיגמר בשנייה. אני יודעת את זה. איבדתי כל כך הרבה אנשים יקרים ואהובים".
למי את הכי מתגעגעת?
"אני לא אדם נוסטלגי, אבל אני מאוד מתגעגעת ללילי ולאריק שרון, שהיו חברים מאוד קרובים של יענק'לה ושלי במשך שנים. לילי הלכה מאיתנו במהירות כל כך גדולה, וגם אריק אבד ברגע אחד. האיש הגדול והחזק הזה פשוט נגמר ברגע".
"לא עשיתי מספיק קומדיות"
היא עוצרת את שטף הדיבור ומביטה בים בעיניים לחות. "תראה איך החיים של אמיר פרישר־גוטמן הסתיימו ברגע אחד. מי היה מאמין? אתה יודע שאני חיתנתי אותו ואת ינאי? ינאי המסכן. הלב שלי יצא כשנודע לי על האסון באותה שבת. אגמון הביא את אמיר להבימה כדי לעשות את 'מרי לו', ומאוד נקשרנו אליו, גם אנחנו וגם הגר וסופי, הנכדה שלי.
"כל המוות שלו הוא הזוי, זה התסריט הכי גרוע שהחיים יכולים לכתוב. מישהו מצליח וצעיר שהקים משפחה והביא לעולם ילד ועמד בפני האיחוד של 'היי פייב', ופתאום סרטן ומתחילים כל הטיפולים, ופתאום 'אין סרטן' וחוגגים לו את החיים, ואז האסון הנורא, כשהוא מציל את האחיינית שלו ונהרג. אי אפשר לתאר מעגל כזה של אכזריות. 'חכה... עוד לא... אתה קרוב למוות... אתה רחוק... אתה מת'. נורא. נורא. לא סתם זה הימם את כל האנשים במדינה".
לפני מותו אמיר יצא נגד ההחלטה לאסור על הומואים לאמץ ילדים. מה דעתך בעניין הזה?
"בעיניי האיסור הזה נוראי. לצבא, לתשלום מסים ולשאר החובות הם אנשים טובים וכשירים, אבל להקים משפחה לא? מה זה? מי אתם שמחליטים את זה? מה זאת השמרנות והצדקנות הזאת? אני כל כך גאה בהראל סקעת, שכתב את מה שכתב, ובאמיר, שאמר את מה שאמר לפני מותו".
האמירה של סקעת גררה הרבה תגובות קשות.
"סקעת שירת בצבא, ומה שהוא ניסה לומר הוא שאם נער הומו כשיר לשרת בצבא ולהקריב את חייו, אין שום סיבה שהוא לא יאמץ בבגרותו ילד. אלוהים אדירים! הם יכולים לתת את חייהם למען המדינה ולמות, אבל לא להקים משפחה? זה לא יעלה על הדעת. זה מרתיח.
"לפני שנה הנחיתי את מצעד הגאווה בירושלים, והרגשתי כל כך גאה להיות חלק מהמשפחה הזאת. עליתי לבמה, ומישהו צעק לי: 'גילה, תעשי לי ילד'. עניתי לו שעכשיו אני עושה רק נכדים. אני מוקפת בהומואים ובלסביות בעולם האמנות, והם אנשים נהדרים ושווים כמו כל אדם אחר עלי אדמות. זה מחריד שיש מי שחושב אחרת. פעם מישהי התנפלה עלי ברחוב וירקה עלי, כי חיתנתי שתי נשים. אמרתי לה: 'אם הייתי עושה מה שאני רוצה לעשות עכשיו, הייתי מחטיפה לך סטירה'. שלטתי בעצמי.
"זה הדבר שהכי מטריד אותי: האלימות הגואה. יש פה תרדמת וקבלה של השחיתות וחוסר הצדק, מהראשים שלנו ועד אחרון האנשים. פלא שאנשים מרשים לעצמם? אם הראשים מושחתים ומרשים לעצמם, למה שאנשים לא ירשו לעצמם?
"אני שומעת על תופעת 'הליכודניקים החדשים', וזה מרתק בעיניי. הנה אנשים צעירים שמתעוררים ועושים מעשה. כל הכבוד גם לאלה שמפגינים בפתח תקווה. אלה מעשים, ולא רק מילים או לייקים. אנחנו צריכים לעשות מעשים שיחזירו לפה את המוסר שהידרדר. צריכים רוח חדשה ורעננה, עם תקווה. כמו שקרה לאחרונה בצרפת עם עמנואל מקרון, שהוא משב רוח מרענן עם אשתו המבוגרת, שהיא אהבתו רבת השנים. ראיתי אותו ביום ההשבעה הולך ברחובות צרפת, בלי מאבטחים, ומדבר מכל הלב. אני לא יודעת איך הוא יהיה בתור פוליטיקאי, אבל הוא מביא תקווה".
את חושבת על המוות?
"לא. אבל אני יודעת שזה יכול להיות בכל רגע נתון. אין לי אשליות. אני רק מקווה שלא אהיה סיעודית או לנטל. יהיה לי עצוב להיפרד מהאהובים שלי ומהיופי של הטבע. בגלל שבאתי מהדסים, למדתי להעריך את הבריאה. היינו זורעים זרע באדמה ועוקבים אחרי הנביטה והצמח שצומח. אני כל כך מעריכה את החיים האלה, ואולי בגלל זה אני גם כואבת עוולות חברתיות".
מה עדיין לא הספקת לעשות מבחינה מקצועית?
"לא עשיתי מספיק קומדיות. אני מאוד קומית ומצחיקה, אבל איכשהו נתקעתי על דמויות קשות. כרגע אני בתוך לו"ז עמוס, עם הצגות, חזרות להצגה חדשה בשם 'סימני דרך' שבה אני מגלמת את נעמי שמר, ובקרוב אני אמורה להיכנס להצגה חדשה. אין לי מושג איך אדחוס את זה. ויש לי גם נסיעה קרובה להודו כדי להיות שופטת בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של גואה. אבל אני מקווה שאספיק לעשות גם כמה קומדיות טובות עד שארד מהבמה. יש בי גם את הצד הקליל".
זה שבא לידי ביטוי בקמפיין הפרסומות האחרון שלך, שבו אמרת לאינסטלטור שהוא השאיר אותך עם הזית ביד?
"בדיוק".
כשראיתי את זה זזתי קצת באי נוחות. בכל זאת, כלת פרס ישראל.
"נו, באמת. זה היה טיזר מתוחכם ומצחיק, שעשה באזז וייצר דיבור. חברים שלי מעולם הפרסום אמרו לי שזאת הברקה. הרי לא אמרתי את המילה הגסה, אלא היתה פה התכתבות איתה. אבל כבר הבנתי שזה לא משנה. אנשים שומעים מה שהם רוצים ושופטים לפני שהם באמת שומעים. לעשות קמפיין לשחקנית בגילי זאת מתנה. הרי אני כבר לא פנים צעירות, אז מה האפשרויות שיש לי? או בית אבות או קמפיין עם הומור, שיכול להניב שכר של כמה חודשים טובים ביום עבודה אחד. אל תגיד לי שאין לך חוש הומור".
לא ידעתי שלך יש.
"אז עכשיו אתה יודע. נעים מאוד, אני גילה אלמגור, ואני יכולה גם להיות מצחיקה".
סטיילינג, איפור ושיער: יוני שיין למוצרי סמאשבוקס; גלביה: חנויות הבוטיק סיליז; תכשיטים: רויאלטי
yuvalab@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו