כבר כשהיה ילד בן 7, משה רוזנטל ידע שהוא רוצה להיות במאי. "ההחלטה התקבלה אצלי כשצפיתי לראשונה ב'פארק היורה', בקולנוע, עם אבא שלי. בכל שבת היינו הולכים ביחד לראות סרט. אני ממש זוכר את הרגע ההוא, שבו ניסיתי להבין מה קורה מאחורי הקלעים ומי בעצם האיש שעושה את כל זה. זה הפך אצלי לחלום לעשות סרטים.
"הייתי מהילדים האלה, שממחיזים לעצמם סרטים בראש, שמסתגרים בחדר ועושים הצגה שלמה עם עצמם. עד היום אני שואל לפעמים את עצמי אם זה באמת מה שאני רוצה לעשות, או שאני עדיין רודף אחרי חלומות של בן 7 שלא יודע כלום מהחיים".
30 שנה חלפו, וחלום הילדות של רוזנטל (37) מתגשם. בימים אלה הוא משחרר לאולמות הקולנוע את "קריוקי", סרטו הראשון באורך מלא. על פי התגובות שקיבל עד כה, אפשר להמר שמדובר ביריית הפתיחה של קריירה מפוארת.
"קריוקי" הוא אכן סרט מצוין. מסוגנן, מפתיע, מעורר - ונראה מעולה על המסך הגדול. ששון גבאי וריטה שוקרון, שמככבים בו בתפקידים הראשיים (ושזכו שניהם בפרס אופיר על עבודתם הנפלאה), מגלמים את מאיר וטובה - זוג נשוי על סף פנסיה שמתגורר במגדל דירות לכאורה־יוקרתי בפרברי חולון. את חיי השגרה האפרוריים והמשעממים שלהם מפר איציק (ליאור אשכנזי, נפלא גם הוא), גבר עשיר ומאוד כריזמטי, שעובר לבניין ומתחיל לארח מסיבות קריוקי רועשות בפנטהאוז המפואר שלו.
כניסתו של השכן החדש לשגרת חייהם של מאיר וטובה (ולחיי יתר השכנים) מערערת את מאזן הכוחות במגדל המגורים כולו ומכניסה את הגיבורים לסחרור דרמטי ורווי יצרים. התסריט החכם של רוזנטל מייצר שפע של רגעים אנושיים מצחיקים, מרגשים ומעוררי הזדהות, שמיטיבים ללכוד הן את הנפש הישראלית - והן את הטבע האנושי בכללותו.
"קריוקי" עשה את בכורתו העולמית בפסטיבל טרייבקה האחרון, ביוני, והתקבל בחום. בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, שנערך ביולי, קטף סרטו של רוזנטל שני פרסים, ובטקס פרסי אופיר, שנערך לפני שבועיים, סיים את הערב עם ארבעה פסלונים מתוך 14 מועמדויות.
"הקסים אותי הרעיון לתת לדמויות להשתמש בקריוקי ככלי לבטא את עצמן", מסביר רוזנטל, "בייחוד מאיר וטובה, ששניהם מאוד מודחקים ועצורים רגשית. אהבתי גם את האופן שבו הקריוקי מתחבר בסרט לדיון על אותנטיות. זה מצחיק, כי יש בקריוקי משהו הכי לא אותנטי בעולם. אנשים עושים קאברים לשירים של אחרים, עם מיקרופון מצ'וקמק וסאונד זול. אבל דווקא מהמקום הלא אותנטי הזה יוצאת איזושהי אמת".
באיזה שלב בכתיבת התסריט ידעת איזה שיר כל דמות בסרט תשיר?
"כבר בטיוטה ראשונה. בחרתי את השירים ממקום מאוד אינטואיטיבי, הרגשתי שהם מסבירים מי הדמויות היו בעבר, אילו תחושות היו להן. למשל ששון גבאי, ששר את 'מה חשוב היום' של אבי טולדנו מהסבנטיז. חיפשתי בהתחלה המון אופציות אחרות, אבל יומיים לפני הצילומים הלכנו על השיר הזה".
אתה עצמך אוהב קריוקי?
"אפשר להגיד שאני חובב, אבל אני מודה שקצת נמאס לי. במשך שנים הייתי מארגן מסיבת קריוקי בבית, בכל יום הולדת. זה הפך להיות מין קטע. אבל השנה, סביב הסרט, היה לי הרבה מאוד קריוקי, אז החלטתי שאני מפסיק עם המסורת".
אילו שירים אתה אוהב "לבצע"?
"תן לי שנייה לחשוב. וואו, אני לא מאמין שלא צפיתי שאלה כזאת. את 'I Wanna Know What Love Is' של פורינר, את 'Wicked Game' של כריס אייזק ואת 'Nights in White Satin' של המודי בלוז".
פרברי חולון נראים בסרט כמו מיליון דולר. זאת אמנם עיר הולדתך, אבל מה דחף אותך למקם את הסרט דווקא שם?
"במהלך הצילומים באו אלינו כל הזמן אנשים ושאלו: 'למה אתם מצלמים פה? מה כבר יש כאן?' זאת בדיוק הסיבה שרציתי לצלם בחולון. אמנם לא גדלתי בשכונה שבה הסרט מתרחש, אבל אחרי שעזבתי את הבית הוריי עברו לשכונות החדשות של העיר, לאזור שבו המגדלים האלה נמצאים.
"כשבאתי לבקר אותם, עמדתי על המרפסת והסתכלתי על 'הפרברים הישראליים', מה שנקרא, וזה היה מאוד חזק. ברמה הוויזואלית הרגשתי שזה לא משהו שרואים הרבה בסרטים ישראליים. היה לי חשוב להחיות את העולם הזה עם הרבה מאוד קסם קולנועי. לעשות ספקטקל בחולון".
המגדל שבו הדמויות מתגוררות הוא כמעט דמות בפני עצמה.
"הבניין חשוב מאוד, כי הוא מתאר את העולם בצורה כנה, ואפשר לחשוף באמצעותו את מעמד הביניים הישראלי ואת סוג הבורגנות המסוים. את ההיררכיה החברתית בתוך מעמד הביניים. יש משהו מאוד אנושי בתחושה שתמיד יש מישהו מעליך ותמיד יש מישהו מתחתיך. זה סרט שהיה יכול להתרחש בכל מדינה. כשיש מסיבה בקומה העליונה ואתה לא מוזמן אליה - זה משהו שעובד בכל מקום, בכל גיל ובכל שפה".
"כולנו אותו הדבר"
את הרעיון ל"קריוקי" קיבל רוזנטל דווקא ממקרה שאירע להוריו, אתי, מאפרת מקצועית, ומקס, סמנכ"ל תפעול בחברה לייצור מטבחים.
"הם חזרו ערב אחד מחתונה וביקשו שאחפש בשבילם בפייסבוק זוג שפגשו שם. כשעלתה תמונת הזוג מאוד הופתעתי, כי הם היו מאוד ראוותניים, עם ז'קטים מקטיפה. הקסים אותי לראות את הצורך הכמעט ילדותי של הוריי למצוא לעצמם חברים חדשים שעשויים להיות פתח להרפתקה.
"זה הזכיר לי את התחושות שלי כשהייתי בגיל 15, רגע לפני התיכון, רגע לפני שהחיים עומדים להיפתח. את הציפייה וההתרגשות שמישהו יגלה לך את העולם. זה גרם לי לחשוב הרבה על הדור של הוריי ועל נקודות הדמיון בין תקופת ההתבגרות לתקופה שבה הם נמצאים, בגילם. בשני המקרים החיים עומדים להשתנות, ויש פתאום הזדמנות לגלות ולעצב אותם. חשבתי שיהיה יפה לספר סיפור התבגרות אינטימי, ושהשאלות שיצופו משם יהיו משמעותיות גם לבני 15 וגם לבני 60".
עד כמה הדמויות של מאיר וטובה מבוססות על ההורים שלך?
"במאיר יש יותר ממני מאשר מאבא שלי, אבל בטובה יש הרבה מאוד מאמא שלי. כחלק מתהליך הליהוק של ריטה שוקרון, הפגשתי אותה עם אמא שלי. כל מה שטובה לובשת בסרט הגיע מהארון של אמא שלי, כולל נעלי הקרוקודיל. שתיהן התחברו ונוצר ביניהן קשר מאוד יפה.
"עם זאת, לא הייתי רוצה שיעשו את ההשלכה הישירה הזאת, שמאיר וטובה הם לכאורה ההורים שלי, כי זה לא מדויק. אמנם גדלתי במשפחה שבה תמיד אמרו לי 'תעשה עלינו סרט', כלומר שאקח השראה מהבית, אבל כשעשיתי את זה, פתאום נבהלתי. התחלתי לתהות עד כמה הם יוכלו להתחבר, ואם הם ייהנו".
ומה הם חשבו באמת?
"אחרי הקרנת הבכורה בפסטיבל ירושלים חיפשתי את אמא שלי, לשאול אותה מה דעתה. מצאתי אותה רוקדת יוונית ברחבת סינמטק, בתוך מעגל של אנשים שעמדו מסביב ומחאו כפיים. אמרתי לעצמי, 'אוקיי, זה כנראה עבר בשלום'. שמחתי לגלות שגם היא וגם אבא שלי הרגישו שהסרט נותן קול לדברים שהם מכירים, אבל גם למשהו רחב יותר.
"כי בסופו של דבר, הדינמיקה הזאת, של זוג שנשוי 40 שנה, מוכרת כמעט לכל הזוגות הוותיקים. חלוקת התפקידים, ההערות הקטנות. כשאני שומע את הקהל צוחק בסרט, זה אוטומטית מאשר לי שהשאלתי מהוריי את הדברים שמצליחים לגעת בקהל רחב. כולם יכולים להזדהות עם אותן סיטואציות ואותן דינמיקות. בסוף כולנו אותו דבר".
יוצא מן הכלל במובן הזה הוא איציק, הדמות החידתית שמגלם ליאור אשכנזי. מדובר בסוכן דוגמניות ראוותן שנוחת בחולון אחרי תקופה ממושכת במיאמי, שבה צבר כסף, כוח ומעמד. הוא ממצב את עצמו מייד כ"איש העולם הגדול": מתנייע ברכב פאר מנקר עיניים ונהנה לפזר אבק כוכבים (ואבקות אחרות) על מעריציו הפרובינציאליים, תוך שהוא מעניק להם את התחושה שהם חשובים.
"הכרתי בחיי טיפוסים כאלה", מסביר רוזנטל. "בעיקר בתקופת הנעורים שלי. תמיד היה את הילד הכי מגניב בכיתה, ואני זוכר שכנער חוויתי את התלות בהכרה ובאהבה של אדם אחר שגורם לך להרגיש מיוחד, כאילו השמש זורחת עליך, ואז כשהוא נוטש אותך וממשיך הלאה - זה מאוד בודד וכואב.
"ליאור הביא לדמות את האנושיות. עבדתי איתו בעבר, ולכל מקום שאליו הוא מגיע הוא סוחב איתו את הכריזמה שלו. כשליאור נכנס לחדר הוא גורם לאנשים להתעורר. כולם מסתכלים עליו בעיניים מעריצות ומשליכים עליו המון דברים מבחינה פסיכולוגית. לכן חשבתי שהוא יוכל להעמיק את הדמות, שנוכל לראות במשחק שלו את הצורך האובססיבי של איציק להיות נאהב, ואת הבדידות ואת חוסר הסיפוק שמגיעים עם זה.
"איציק מאוד מעניין בעיניי. עם כל אדם מסביבו יש לו פרסונה טיפה אחרת. הוא משתנה קצת בכל פעם לטובת מה שאנשים רואים בו. שאלתי את ליאור מה לדעתו הזהות המינית של איציק, והוא אמר: 'פשוט נרקיסיסט, זאת ההגדרה המינית שלו'. איציק רוצה שכולם יאהבו אותו, והוא ייתן לכל אחד את מה שהוא צריך כדי שזה יקרה".
יצא לך לחשוב על הדמיון בין הדמות של איציק, שמגלמת הבטחה "גדולה מהחיים" לזוהר ולתהילה, לבין דמותו של במאי הקולנוע?
"אישית, לי מאוד חשוב לא לתת אף פעם את הרושם הזה, של זוהר ותהילה. תמיד חשוב לי להבהיר שמתחת לכל שטיח אדום יש רצפה מטונפת. אני לא מוכר אשליות לאנשים. חשובות לי אינטראקציות כנות. אני מעדיף להישאר על הקרקע ולהשאיר את האגו בצד. בקיצור, אני אדם די ביישן".
"לא שייך לשיח העדתי"
בחירתם של שחקנים ותיקים כגבאי, שוקרון ואשכנזי לעבודה עם במאי לא מוכר בתחילת דרכו היתה מבחינתם הימור, אבל קבלת הפנים הנלהבת שלה זוכה הסרט מוכיחה שהם שמו את הז'יטונים על הצבע המנצח.
"אני חושב שכשאתה נותן לשחקנים כמוהם פרצה לצאת מהטייפקאסט ולעשות פתאום משהו שונה ומאתגר, זה מדליק אצלם ניצוץ לצד החשש. שלושתם ידעו שהם מעיזים ללכת לטריטוריות לא מוכרות בסרט. לדעתי, זאת הסיבה שיש להם קריירות כל כך ארוכות והם עדיין בטופ".
זה לא מלחיץ, כבמאי בלי המון ניסיון?
"עם ששון דווקא היה לי הכי קל. לבן אדם יש 50 שנות קריירה מדהימה מאחוריו, ובאופן מאוד לא צפוי הוא בא לצילומים ממקום של ללמוד. שאל אותי שאלות על כל דבר, ממש כמו סטודנט שיצא עכשיו מניסן נתיב ומשחק בפעם הראשונה. ככה זה הרגיש. אצל ליאור דחפתי להוציא ממנו, כשחקן, את הדברים הקצת יותר נשיים והקצת יותר נחשיים".
אתה דוחף את הדמויות שלך די רחוק. לא פחדת שאתה עשוי להפריז ולאבד את הקהל בדרך?
"ברור שפחדתי. אבל אני רוצה להאמין שהמיינסטרים הישראלי פתוח לדברים טיפה אדג'יים, כל עוד הם מדברים אליו בצורה מכבדת ואוהבת. ידעתי שאני עושה סרט לקהל הרחב, אבל לצד זה רציתי לקחת את הדברים צעד קדימה, לעבור את הגבול. לקדם את השיח, להעז. צריך לעשות את זה באלגנטיות, ולא לנפנף את זה בפנים של הצופים. לא לעשות פרובוקציה ולא לקדם אג'נדה. בסך הכל אני מנסה להציג את המורכבות האנושית של הסיטואציה. לא הרגשתי שאני כופה משהו על הקהל. בעיניי זה מצחיק לדבר על זה - בלי לדבר על זה".
באופן חריג למדי לסרט ישראלי, יש ב"קריוקי" אווירה מאוד חושנית, תחושה של שחרור מיני, שהכל יכול לקרות והכל הולך.
"זה בגלל שאני מתעניין ונמשך לאזורים האפורים. במיניות יש משהו שמרגיש מחולק דיכוטומית לקטגוריות. אבל לתחושתי, הרבה פעמים מיניות יכולה להיות נוכחת גם בלי להיות ביטוי למשיכה או לזהות מינית. היא יכולה פשוט לתת ביטוי לפסיכולוגיה של האדם, או ליחסי הכוחות בין אנשים. מיניות יכולה לתת ביטוי למשהו אחר לגמרי".
החברה הישראלית היום מאוד שמרנית. אתה חושב שיש לזה מקום בשיח?
"לשיטתי, כל עוד אני מאמין במה שאני עושה - יש לזה מקום בשיח. המשימה הכי חשובה של יוצרים, בעיקר בקולנוע, היא לא להעביר מסרים או להטיף. מבחינתי, קולנוע נמצא במיטבו כשהוא סוחב מהלב ולא מהראש. זה מה שמאפשר לי לצלול לכל האזורים האפורים שאי אפשר לנסח במילים, בפוסט בפייסבוק או בהאשטאג. אנחנו הרבה יותר מורכבים מהדעות שלנו, והרבה יותר מורכבים מההגדרה המינית או הדתית או המעמדית שלנו. קולנוע הוא אחד המדיומים שיכולים באמת לתאר את המורכבות הזאת".
אני מתרשם שבאופן כללי אתה מתנגד להגדרות.
"ההגדרות הקלאסיות לא יושבות עלי. בהרבה מקומות בחיים לא הצלחתי להתאים את עצמי לקטגוריה שהייתי אמור להשתייך אליה, וזה יצר אצלי צורך לפתוח את השיח כל הזמן. למשל, אני ממוצא חצי טורקי וחצי מצרי, אבל שם המשפחה שלי הוא רוזנטל, שבכלל מבוסס על איזה סבא רבא גרמני.
"אפילו לשיח העדתי, שהיה מאוד דומיננטי בשנים האחרונות, אני לא מרגיש שייך. גם שם אני מרגיש שאני באפורים. כי אני לא המזרחי שיכול עכשיו להרים דגל ולדבר על דיכוי, אבל אני גם לא אשכנזי, כי אכלתי מלוח'ייה (מאכל קלאסי מהמטבח המצרי; י"ק) וההורים שלי דיברו ערבית ולאדינו".
"אוהב ללכת עד הסוף"
אף ש"קריוקי" הוא סרטו הראשון באורך מלא, רוזנטל הספיק לעשות לא מעט מאז סיים את לימודי הקולנוע באוניברסיטת תל אביב. מלבד עבודתו כתסריטאי בסדרות קומיות (דוגמת "תום יער עושה את שביל ישראל" ו"תום יער עושה בגרות"), הוא גם כתב וביים שני סרטים קצרים שזכו להצלחה לא מבוטלת. הראשון, "שבתון" (2016), התכבד בפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים. השני, "בדרך חזרה" (2018), היה מועמד לפרס אופיר לסרט הקצר הטוב ביותר (והיה שיתוף הפעולה הראשון של רוזנטל עם ליאור אשכנזי).
נוסף על כך, ב־2016 רוזנטל הגה, כתב וביים את "קונפס" ("Confess"), סדרת רשת פרובוקטיבית שמורכבת מסיפורים קצרים שמתארים מפגשים מיניים דרך אפליקציות היכרויות. הפרקים חולקו לקטגוריות מיניות שונות, בסטייל שמזכיר אתרי פורנו, וחלק מהתסריטים, כך סיפר בעבר, שאבו את השראתם מחוויותיו שלו.
למרות התוכן הנועז, בסדרה השתתפו שחקנים מוכרים כמו נועה קולר, יוסי מרשק, מאור שוויצר וארז דריגס. הסדרה לא עוררה הדים רבים בארץ, אבל הצליחה למשוך את תשומת ליבה של רשת AMC האמריקנית ("מד מן", "שובר שורות"), שרכשה אותה כדי להפיק לה גרסה אמריקנית. המשימה הופקדה בידיה של הבמאית/שחקנית ג'ולי דלפי ("לפני הזריחה").
אמרת קודם שאתה ביישן. איך זה מתיישב עם סדרת הרשת הדי קיצונית שביימת?
"מצד אחד אני באמת בן אדם מאוד ביישן ומאוד פרטי, אבל מצד שני יש לי צורך בלתי ניתן לעצירה ליצור דברים שמרגישים לי חשובים וחיוניים - וללכת איתם עד הסוף. אז אני משתדל לעשות איזושהי הפרדה. כיוצר וכבמאי אני מוכרח ללכת עד הסוף, אבל כאדם פרטי אני משתדל לשמור לעצמי על הגבולות.
"אני שלם עם הביישנות שלי, כי אני יודע שיש לי את הפרסונה האחרת, שעושה את הדבר הפרוע ושמעיזה ללכת רחוק. אם אתה הולך רחוק עם הסרטים שלך, כשאתה מגיע אחר כך הביתה אתה יכול להיות ילד טוב ירושלים".
מכירת הסדרה פתחה לך דלתות בהוליווד? יש לך עניין לנסות את מזלך שם?
"כן, אני מכוון לשם. אני כותב באנגלית. יש בי את העניין ואת הסקרנות לעשות גם סרטים גדולים עם אפקטים. אבל הרגלתי את עצמי לשמור על עצמי מפני החלומות שלי. כשהייתי בלוס אנג'לס גרתי בבית מדהים בהוליווד הילס, ומהחלון של חדר השינה שלי היה אפשר לראות את השלט של הוליווד בענק. אני סירבתי להסתכל עליו, הייתי עובר ומוריד את הראש. אמרתי לעצמי: 'אל תיפול לחלום, שלא יישבר לך הלב'.
"נורא שמרתי על עצמי ודאגתי לזכור שאם אני באמת מאמין בשאיפות ובחלומות שלי - זה לא ייגמר פה. יהיו תמיד עוד. אני חושב שזה מקום מאוד בריא להיות בו. להאמין ולדחוף להשיג את החלומות שלך, אבל גם לשמור על עצמך".
yishai.kiczales@gmail.com
