פניהם של גולשי הגלים בחוף גורדון בתל אביב קדרו באחת. הדממה שעלתה מן הים נטול הגלים הנמיכה את רוחם, וקולות נחיל הרוחצים שעל שפת הים היו היחידים שנשמעו תחת קרני השמש היוקדת. הים, כפי שנוהגים לומר אנשי הים, היה "פלטה".
נוכח השלווה המתעתעת, ישבה בתמימותה על שובר הגלים אילה אור (44), אז בת 18. "פתאום הגיע גל גבוה, שבכלל לא אופייני לחופים שלנו", היא נזכרת 26 שנים לאחר האירוע. "הגל הזה הטיח אותי אל הנקיקים שבתוך שובר הגלים. נתקעתי שם, והתחלתי לבלוע מים ולהרגיש שאני ממש מתנפחת מגודש המים. בשלב מסוים הבנתי שאני טובעת, ואחרי פרק זמן קצר כנראה איבדתי את ההכרה. התחלתי לראות את כל החיים שלי עוברים במעין שקופיות. לידה, גן, בית ספר. גם את ההלוויה שלי ראיתי.
"עם מראה ההלוויה שמעתי רעש של שאיבה, ופשוט הרגשתי שאני יוצאת מהגוף ומתחילה לעלות למעלה, לאט־לאט. בזמן הזה אני מסתכלת על הגוף שלי מלמעלה, ממשיך לטבוע, אבל כבר לא חשתי כאב".
ומה קרה אז?
"שום דבר לא כאב. כדור הארץ הרגיש כמו מקום מאוד מאוחד. הגעתי למנהרה שהיתה רגועה מאוד, נעימה, עם אור לבן שהכניס אותי לתוך שביל עם אורות בוהקים בצורה יוצאת דופן. ראיתי שם שתי דמויות, לבושות לבן, ששאלו אותי לשמי ואם אני יודעת מדוע הגעתי לשם".
בשלב הזה, כפי שיחזור בלא מעט מקרים נוספים שתוארו בכתבה הזאת ובעולם כולו, מתחיל מעין משא ומתן על חזרתה לחיים של אור. "הרגשתי פחד, ואז הם מנו בפניי את הדברים הטובים והרעים שעשיתי בחיי. הרגשתי במערומיי, וכשהבנתי שאני במשפט, פתחתי בצרחות אימים על כך שאני לא מוכנה למות, שיחזירו אותי לחיים. התחלתי לשכנע אותם שאני צריכה להביא ילדים לעולם, שכל המהות שלי היא להיות אמא, ושיש עוד שנים רבות לפניי. הדבר המוזר הוא שסבל פיזי כלל לא היה שם.
"הם המשיכו להסתכל בי, עד שאחד מהם דפק בפטיש והתנה את חזרתי בכך שבהמשך חיי אקדש את השם, את הקדוש ברוך הוא. לא ממש הבנתי מה רוצים ממני, אבל מייד הסכמתי, ושאלתי אותם - איך אחזור? הרי הייתי תקועה ומוסתרת בין הנקיקים. בתשובה הם ענו - 'יהיה לך נס'".
אור מספרת כי חזרה לגופה במהירות, וזאת בשעה שבן זוגה דאז, שהיה עימה במקום, קרא למצילים. "הם חיפשו אותי, אבל לא היה אפשר לראות אותי. חבר שלי דאז סיפר שהוא ראה צוללן עולה מהמים ומתחיל לחפש בתוך שובר הגלים. לאחר זמן מה הוא איתר אותי, תפס אותי ברגלי והוציא אותי משם כמו שמוציאים תינוק בלידה. הוא הניח אותי על שובר הגלים והנשים אותי עד שפינו אותי לבית החולים. זה היה הנס שעליו דיברו איתי למעלה".
יצא לך לפגוש אותו לאחר מכן? הוא הציל את חייך.
"לצערי לא. הוא חזר למים ונעלם שם. אנשים שהיו בסביבה ניסו לאתר אותו גם הם, אך ללא הצלחה".
"אמרתי 'שמע ישראל', בקעתי מהגוף"
חוויית סף מוות, או (NDE (Near Death Experience, מתרחשת, במקרים רבים, במצבים שבהם הלב מפסיק לפעום למשך זמן מה. בין היתר, החוויה מאופיינת בתחושת יציאה מהגוף, ראיית אור לבן בוהק, תחושות עונג ושלווה עילאיות, הימצאות במנהרה וראיית אנשים שנפטרו. אצל חלק מהאנשים החוויה מתוארת כמאושרת, בעוד במיעוט מהמקרים היא עלולה להיחוות כטראומה.
לפי הערכות שונות של מומחים, כחמישה אחוזים מהאוכלוסייה הכללית, אחד מכל 20 אנשים, חווה חוויית סף מוות. "כ־90-80 אחוזים ממי ששרדו מפגש קרוב עם המוות מדווחים כי הם כלל לא זוכרים שום דבר חריג, בעוד כ־20-10 אחוזים מדווחים על חוויית סף מוות", מסבירה פרופ' אמריטה ג'ניס הולדן, חוקרת חוויות סף מוות ונשיאת הארגון הבינלאומי ללימודי חוויית סף מוות (IANDS).
למי סביר יותר שזה יקרה?
"לאנשים שפחדו מהמוות, לאנשים שהשתתפו בחוויות קצה אחרות - מדיטציה עמוקה או אבל קשה. מובן שגם אנשים ללא רקע מיוחד חווים זאת".
כך או כך, ניכר כי חוויית סף המוות מובילה לשינויים אישיותיים מסוימים, וכוללת אכפתיות מוגברת כלפי האחר, עניין פוחת בנכסים חומריים, עלייה בערך העצמי, התחזקות האמונה בחיים שלאחר המוות והערכה גוברת לתופעות טבע ולתופעות על־טבעיות.
"במחקר שלי זיהיתי כמה שינויים לאחר החוויה", ממשיכה הולדן, "ביניהם ירידה בפחד מפני המוות ושינוי בערכים. מבחינה גופנית, למשל, זיהיתי גם שינוי בהרגלי אכילה - הימנעות מאכילת בשר, ופחות צורך בשינה. גיליתי גם עוד דבר מעניין - תקלות של מוצרים חשמליים בקרבת האדם שעבר את החוויה. זיהיתי גם שינויים חברתיים כמו סיכון רב יותר לגירושים, אם מי שעבר את החוויה היה נשוי במהלכה. כמו כן, אני עדה לשינויים מקצועיים, בדגש על מעבר לשירות מוכוון קהילה - הסבה להוראה, ייעוץ ועוד".
כך למשל, בחלוף השנים חזרה אור בתשובה, למדה קבלה וכיום היא מאמנת ומטפלת זוגית, ומעבירה סדנאות לנשים שעוסקות בחיבור בין רוחניות לפיתוח והעצמה אישית, לצד הכשרתה כיועצת ארגונית ומפתחת הדרכה בצה"ל. גם הילה ברוך עבדה עד תחילת שנות ה־30 שלה כעורכת דין בלבד, אך כיום, נוסף על כך, עובדת כמרצה, חוקרת חוויות סף מוות, יועצת אישית ומלווה תהליכי חיים. הסיפור של הילה התרחש אי אז בשנת 2014, כשהיתה אמורה לעבור ניתוח פשוט למדי להסרת ציסטה בבטן.
"עם סיום הניתוח סבלתי מכאבי החלמה, ובדיעבד גיליתי שסבלתי מדימום פנימי. בתום שלושה שבועות הובהלתי לבית החולים לאחר שהתמוטטתי. להבנתי חל בלבול בזיהוי בדיקות הדם שלי, כך שהיכולת של הצוות הרפואי להבין שהייתי בסכנת חיים - שאפה לאפס. הגעתי למצב שבו כל חצי שעה איבדתי את ההכרה.
"אחרי 24 שעות נשלחתי לסי.טי והבינו שאני באיבוד דם. בסי.טי הגוף שלי התחיל לפרפר והובהלתי לחדר ניתוח. בינתיים המשכתי לשמוע מה שקורה סביבי. הצוות חשב שאני עומדת למות, ובשלב מסוים אמרתי 'שמע ישראל', פתחתי עיניים וראיתי את סבתא רבתא שלי ושתיים מדודותיי שאינן בין החיים. הרגשתי שלווה, אהבה, היעדר כאבים פיזיים, ובאותו רגע פשוט בקעתי מהגוף".
רבים מהאנשים שעברו חוויית סף מוות חווים אהבה גדולה. עד כמה תחושת האהבה הזאת חריגה?
"מאוד חריגה. אם תיקח את כל האהבה שיש לכל האימהות בעולם אל ילדיהן, תדחס אותה בצנצנת קטנה ותזריק לגוף - אז דמיין לעצמך שזה אפילו לא קרוב למאית האחוז ממה שהרגשתי. זו התפוצצות בלתי נשלטת של אהבה".
בזמן החוויה המטלטלת, המשיכה הילה לשמוע את המתרחש בחדר הניתוח. "שמעתי והרגשתי מה הרופא חושב", היא נזכרת.
הניתוח נמשך עד שנמצא מקור הדימום הפנימי, בעוד הילה העמיקה בחווייתה שלה. "כשמצאו את מקור הדימום עברתי לעולם אחר. עמדתי מול שלושה אנשים זקנים, עם זקן לבן, ואחד מהם אמר שאני לא צריכה להיות פה". בהמשך עברה הילה סקירת חיים, תוך שהיא מרגישה הכלה, הבנה והשלמה של חייה. זה היה גם הרגע שבו חזרה הילה לגופה, אף שלא רצתה בכך. "זה היה כמו להתעורר מחלום, אז למה שאחזור לחלום?"
אילו שינויים אישיים את מרגישה שעברת בעקבות החוויה?
"יש משהו קמאי, קדום בתוכנו, שמחפש אחר הזהות שלנו. לפני המקרה ניסיתי להבין מי אני, מה המהות שלי בעולם, מה מנגנת הנשמה שלי. אם לפני החוויה הייתי במקום של העצמה אישית, היום אני במקום של העצמה חברתית. לבד, בעיניי, אנחנו לא שווים הרבה".
המנגנון שמאחד אתכם עם גופכם
אז מה מביא, כאמור, להיווצרותה של חוויית סף מוות? "חוויית סף מוות מופיעה לרוב בעת ירידה בלחץ הדם, לרוב בעקבות אירוע לבבי, במקרה הנדיר שבו מצד אחד כבר יש ירידה בזרימת הדם למוח, ומצד שני כשצוות ההצלה מצליח להחזיר את הזרימה לפני שמתרחשת פגיעה בלתי הפיכה במוח. במקרה זה, הירידה הזמנית פוגעת בתפקוד של אזורים שנמצאים בין הטריטוריות של כלי הדם", מסביר פרופ' שחר ארזי מהפקולטה לרפואה והמחלקה למדעי המוח והקוגניציה באוניברסיטה העברית, אחראי תחום הנוירולוגיה הקוגניטיבית במרכז הרפואי הדסה בירושלים.
"הירידה הזו גורמת לפגיעה בתפקוד של האזורים הגבוהים, האחראים לפונקציות מתקדמות יותר, מה שגורם לאוסף האירועים המצויים בחוויה. למשל, ישנו אזור במוח שאחראי לאינטגרציה של תפיסת ה'אני' עם הגוף. כלומר, נדרש מנגנון שייצור את האחידות הזו בינינו לבין הגוף שלנו. זה נראה לנו בסיסי, אבל זה לא. ברגע שהאזור הזה לא פועל מספיק טוב, אין אחידות ואז אפשר לחוש חוויה חוץ־גופית".
פרופ' יאיר למפל, נוירולוג בבית החולים וולפסון, מוסיף כי התיאוריה המובילה בעניין חוויית סף מוות קשורה לדמיון בינה לבין התגובה לסם קטמין - סם הרדמה הגורם לדיסוציאטיביות, כלומר לניתוק המודע מרגשות, תחושות, זיכרונות ומחשבות.
"התגובה לסם קטמין מלווה בהזיות מאוד צבעוניות עם מרכיבים מיסטיים ודתיים", מסביר למפל. "הקטמין חוסם קולטני גלוטמט, קולטנים ומוליכים מעוררים מוחיים. בשל חוסר בחמצן ובגורמים נוספים, קיים שטף של גלוטמט, שעלול לגרום להרס תאי מוח. במוח קיימת מערכת הגנה מפני הגלוטמט, ונוצרת תגובה של חסימת הקולטנים עם פעילות יתר, בדומה לקטמין, עם כל תופעות ההזיות המאפיינות אותו".
איך מסבירים, למשל, את תופעת האור הלבן או מהלך החיים שרץ לנגד העיניים?
פרופ' ארזי: "אור לבן הוא פגיעה בזרימת הדם, אבל לא במוח, אלא במעטפת של עצב הראייה. לכן נוצרת גם 'ראיית המנהרה' המוכרת. חוויית סקירת החיים מהווה פגיעה באזור שמסדר את זיכרונות החיים שלנו".
מדוע אותם ייצוגים חוזרים על עצמם בקרב תרבויות שונות?
"זו שאלה מצוינת. לכולנו, ללא הבדלי דת, גזע ומין, יש בסופו של דבר אותו מבנה מוחי כללי. לכן, כשיש פגיעה מסוימת - ירידה בלחץ דם במקרה דנן - החוויות שהמוח ייצר יהיו דומות".
ברוס גרייסון, פרופ' אמריטוס לפסיכיאטריה מאוניברסיטת וירג'יניה, אולי החוקר המוביל בעולם בכל מה שקשור לחוויות סף מוות, מוסיף כי "במחקר אחר מחקר, החוויה הנפוצה ביותר שתוארה לאחר חוויית סף מוות היא תחושה סוחפת של שלווה, רווחה ושמחה. זה מדהים, משום שרוב האנשים נוטים לקשר מוות עם תחושות של פחד ועצבות".
עם זאת, מוסיף גרייסון כי "לצד התיאוריות המובילות להסבר חוויית סף מוות, לא קיימת היום ראיה משכנעת להסבר מדויק של התופעה, שכן הסברים שונים הופרכו לא אחת במדידות פיזיולוגיות שנערכו בזמן חוויות סף מוות. לכן עדיין קיימת מחלוקת מסוימת בקהילה הרפואית באשר לסיבה הגורמת לחוויה.
"כך למשל", ממשיך פרופ' גרייסון, "יש מחקרים המאתגרים את המודלים הנוירופיזיולוגיים, כגון תפיסה מדויקת של אירועים במציאות, כשהחולה ללא הכרה ונמצא בפרספקטיבה חוץ־גופית; או אירועים שבהם אנשים שחוו חוויית סף מוות פגשו אנשים מנוחים שהם לא הכירו או שמעו על קיומם. אני חושב שמה שאנחנו למדים מהמחקרים האחרונים בתחום הוא שיש לנו עוד דרך ארוכה בהבנת החוויות המורכבות והחזקות הללו, ואל לנו לקפוץ למסקנות מהירות מדי".
מפלים, שדות ופרפרים
ואם בסימני שאלה עסקינן, כדאי מאוד לשמוע את הסיפור של ד"ר אבן אלכסנדר (67), נוירוכירורג בכיר ששימש במשך 15 שנים מנתח מוח ומרצה בהרווארד. אלכסנדר הוא אולי הדוגמה המובהקת למדען ספקן ורציונלי, שעד לפני החוויה שעבר, היה כנראה מלגלג בהתנשאות על תיאורים של חוויות מהעולם הבא.
אלא שבשנת 2008 פגע במוחו חיידק אלים ונדיר שגרם למוחו "לא לתפקד בכלל", כפי שתיאר בספרו "הוכחה לגן עדן", שהפך לרב־מכר עולמי. לאחר כשבוע, כשהרופאים המליצו למשפחתו על הפסקת הטיפול הרפואי, הוא התעורר, וסיפר על חוויותיו מהעולם הבא. אלכסנדר הבין כי הדברים שחווה הם ההוכחה לכך שגם כאשר המוח אינו פועל, חיי הנשמה אינם מסתיימים.
אלכסנדר חווה למעשה מראות, צלילים ומסרים שונים - וזאת בשעה שהחלק האחראי להם במוח יצא לחלוטין מכלל פעולה. בין היתר, הוא סיפר על חוויה עוצמתית וחיובית שכללה ריחוף שלו מעל נחלים, מפלים ושדות, לצד מפגש עם אנשים שרקדו, מיליוני פרפרים שהתעופפו וילדים שצחקו וחייכו.
מאז האירוע, אפשר לומר שאלכסנדר חותר תחת הנחות רפואיות בסיסיות. "האלמנטים בחוויית סף מוות אינם קשורים לפעולת המוח, בדיוק כפי שהתרחש במקרה שלי, כאשר מוחי היה בפעילות מינימלית או כלל ללא פעילות. ממחקרים שלי ושל אחרים עלה כי המוח משמש פילטר לתודעה, ולא אחראי להפקת התודעה. כשהמוח הפיזי נמצא במצב 'אופליין' אם תרצה, כמו ב־NDE, נשמתו של אדם הופכת מודעת לתודעה גדולה יותר היסודית לכולנו. סוגים אחרים של חוויות רוחניות יכולים להביא לחיבורים דומים, מדיטציה למשל.
"אני גדלתי על מדע מטריאליסטי, אבל בעקבות החוויות שעברתי, אני ממליץ לכל רופא לקרוא את הספרות והמחקרים בנושא, בראש פתוח". אחד מהם, מספר לי אלכסנדר, הוא של קבוצת רופאים וחוקרים שתיעדו ב־2018 את המקרה שלו בכתב העת למחלות נפשיות ולמחלות עצבים, שם קבעו כי חוויית סף המוות שלו לא קשורה לפעילות מוחית כזו או אחרת.
ד"ר אלכסנדר אף מוסיף ואומר כי "תקופת החיים כאן עשויה להיתפס גם כמעין אשליה עילאית. רבים שעברו חוויות סף מוות מתארים את הצד השני כ'אמיתי הרבה יותר', כזה המאופיין באהבה רבה, שאליה אנחנו צריכים לחתור בחיי היומיום שלנו".
הולדן מוסיפה כי "חלק מהמחקרים האחרונים מראים כי רשת ברירת המחדל במוח (default mode network, מערכת של אזורי מוח שונים הפועלים יחדיו כשאדם שרוי במנוחה) מושבתת בזמן שאנשים עוברים חוויות מיסטיות במהלך מדיטציה או תחת השפעת הסם ההזייתי פסילוציבין". לדבריה, "רשת ברירת המחדל, ביחד עם יתר חלקי המוח, מושבתת גם בזמן חוויות סף מוות. לכן, חוויית סף מוות עשויה להתרחש לא כתוצאה מפעילות מוחית, אלא דווקא בגלל השבתת פעילות כזאת. הסבר זה, ועוד הסברים אחרים, מביאים אותנו למסקנה שכאשר 'המוח זז מהדרך', יש לנו הזדמנות לחוות מציאות עמוקה ורחבה יותר.
"מי שעבר חוויית סף מוות חווה אותה כמציאותית ביותר, ובחלק מהמקרים, הדברים שראה אומתו כמדויקים על ידי צד שלישי. במקרים כאלה, אין לנו אלא לקבוע שהחוויה מציאותית - סובייקטיבית ואובייקטיבית".
פרופ' ארזי, מצידו, מסביר כי לא היה עד לתופעות שבהן מטופלים שעברו חוויית סף מוות קולטים מידע מבחוץ או מספרים על דברים שלא היו אמורים לדעת. פרופ' למפל מסביר כי "גם במחלות אחרות, או לאחר אירוע מוחי או חוסר הכרה - אנחנו מכירים מקרים שבהם אדם התעורר עם יכולת לשפה שלא הכיר. הסיבה אינה ברורה, אך לדעתי, אינה בתחום העל־טבעי".
"מורכב לבדוק את תחום חוויות סף המוות", מסביר ד"ר ציון זיבלי, מנהל מחלקת נוירוכירורגיה במרכז הרפואי שיבא תל השומר. "אנחנו מכירים מקרים שבהם אנשים ראו את הגוף שלהם עובר החייאה מבחוץ, ומתארים מה קרה ומי עשה להם את ההחייאה. אלה דברים שהם לא היו אמורים לדעת. לאחרונה יש גם תיאורים של נשים שבמהלך לידתן תיארו אירועים דומים לחוויית סף מוות. הן לא היו קרובות למוות, אלא חוו זאת תוך כדי לידה רגילה, טבעית, וגם במהלך ניתוח קיסרי".
ד"ר זיבלי מספר שגם אמו עברה חוויה דומה כשבוע לפני שנפטרה. "היא הונשמה בבית החולים, וכשהתעוררה סיפרה לי שראתה דלת גדולה עם אור לבן, שם היא נשאלה על ידי שניים או שלושה אנשים מדוע הגיעה. כשענתה שאינה יודעת, הם אמרו לה, 'תחזרי, זה מוקדם מדי'.
"כך שאני בוודאי ובוודאי לא פוסל את החוויות האלה. אני רופא, מנהל מחלקה, ומסוגל להבין מה קורה עם הגוף לאחר המוות. אבל את הקטע הנפשי אני מתקשה להבין".
ד"ר שמעון אזולאי, פילוסוף ואיש חינוך, מרצה בכיר בקריה האקדמית אונו, מספר כי "עד לפני כשנתיים פסלתי לגמרי חוויות שלאחר המוות, אבל אני מוכרח להודות שלאחרונה עברתי שינוי חשיבה מסוים. אני מאמין שיש צד רוחני באדם שאינו מת. אני דואליסט, אם תרצה. דקארט חשב כך ועוד פילוסופים רבים אחרים. כלומר, דקארט סבור שיש לנו צד רוחני שאינו כפוף לעולם החומר. קאנט שאל אם יש או אין לנו נשמה. זה חשוב, משום שפעמים רבות אנחנו נוטים לחשוב שמי שאומר שיש לנו נשמה הוא פרימיטיבי, לא רציונלי.
"הן קאנט והן דקארט חושבים באופן שונה מהפיזיקליזם, ואני חושב שהגישות שלהם נותנות פתח לאנשים להאמין בדברים שהם מעבר למציאות הגשמית, ולא להציג אותם כהזויים גמורים. כדאי לכבד את כבודן והגיונן של חוויות שאנשים עברו, ומצד שני - צריך להטיל ספק גם בהן".
"בית שלא ידעתי על קיומו"
מעיין סבג (41), שבשנת 2008 היתה סטודנטית לרפואה סינית, ישבה עם חברתה לעוד ארוחת צהריים טיפוסית במחוז סצ'ואן שבסין, כשפתאום גג המסעדה קרס עליהן ועל יושבי המקום. לימים, התברר כי מדובר היה ברעידת אדמה שבה נהרגו כ־70 אלף אנשים, לצד מאות אלפי פצועים.
"כשהתעוררתי מתחת להריסות, הלסת שלי התרסקה כתוצאה מהפגיעה", היא נזכרת, "ראיתי קרני אור, דחפתי את עצמי מעבר לכל ההריסות ויצאתי החוצה לעיי חורבות של ממש. כמו סצנה מסרט. הגענו לבית חולים מקומי, וזמן קצר לאחר מכן אירעה עוד רעידה של 7.6 בסולם ריכטר, שפשוט ריסקה את בית החולים. משהו במוח שלי סירב להכיר במציאות הזאת, כי המראות פשוט היו הזויים: כבישים שממש נחצו לשניים, בורות ענקיים. בסמוך לבית החולים הוקם בית חולים שדה, ובמקביל, סלעים המשיכו להידרדר כתוצאה מהרעש הגדול שאירע.
"המתנתי שם זמן מה, וביום השלישי הרגשתי שאני הולכת ודועכת. הייתי עם דימום מאסיבי, ושם הרגשתי שלגוף שלי אין עוד אחיזה ושהנשמה שלי פשוט עולה למעלה. בד בבד, שמעתי קול שדיבר אלי ועושה איתי מעין חשבון נפש, ומסביר לי שאני יכולה להינצל ושעלי לאגור כוחות ולהקשיב לו.
"זמן לא רב אחרי זה, כשהתעוררתי, פגשתי בחור סיני שאמר לי 'אני אציל אותך'. אני וחברתי הלכנו אחריו 12 שעות ברגל, ובדרך חציתי שני הרים שהגשרים ביניהם התרסקו. אני עם לסת מרוסקת, דימום מסיבי, והגרון שלי נפוח. בקושי נשמתי. לצידי היו שלושה ישראלים, מלח הארץ - אלירן דובזינסקי, ניסן חסן ויעל ארנון - שבסיוע הקונסוליה הישראלית בצ'אנגדו עזבו הכל ונכנסו לתופת כדי להציל אותנו, ממש כך.
"בסוף הגעתי לבית חולים בצ'אנגדו, נכנסתי לניתוח שארך כשמונה שעות שבו שחזרו לי את כל עצמות הלסת, ובמהלך הניתוח שוב חוויתי תחושה של תלישות הגוף, שאני עולה למעלה, מגיעה לאזור שמרגיש כמו הבית שלי שתמיד התגעגעתי אליו ואפילו לא ידעתי על קיומו. הרגשתי תחושת אהבה, שייכות, שלווה.
"שמעתי את אותו קול שדיבר איתי, ושאל אם אני רוצה לחזור לגוף או לעבור דרך דלת אור. הרגשתי שלא סיימתי את העבודה שלי, שאני רוצה לעזור לעולם, לזכות באימהות. עניתי שאני רוצה לחזור אבל אין לי את הכוחות. בשלב הזה הופיע יש מאין סוס. הנשמה שלי עלתה עליו, והוא דהר איתי בחזרה לגוף. כשהתעוררתי, ראיתי את כל הרופאים חיוורים לחלוטין, דומעים".
"שלווה, צלילה ושקט"
מפאת קוצר היריעה, לכתבה הזאת לא נכנסו עוד עדויות רבות של אנשים שחוו חוויות קצה גופניות ונפשיות ורצו לשתף באירועים המטלטלים שעברו. כך, למשל, ניקי מילר, הגיטריסט של להקת "סטלה מאריס", שבמהלך הופעה בזאפה חיפה בשנת 2019 התמוטט ולקה בדום לב. מילר לא חווה חוויה חוץ־גופית, אולם זוכר את הרגעים שלפני ההתמוטטות. "הרגשתי שלווה כזאת, שקט בלתי מוסבר, ואז תחושה של צלילה שבעקבותיה הגיע שקט מוחלט". בשל אותו אירוע שעבר מילר, אף הוציאה לאחרונה הלהקה שיר שהלחין מילר וכתב דני רובס, "עוף החול", וייצא לקראת המופע החדש לחגיגות 30 שנות פעילות של הלהקה, שיתקיים ב־29 בספטמבר.
שושי פחימה השתתפה לפני כשנה בחגיגת יום הולדת לחברתה, שאליה הוזמנה גם נומרולוגית שאמרה לה: "בגיל 55 תתחילי חיים חדשים". "20 דקות אחר כך התחלתי לצרוח מכאבים שהתפתחו לי ביד. חברתי, אורלי, התחילה לבצע בי הנשמה, ואחרי שש דקות הגיעו אלי שלושה אמבולנסים ושני אופנוענים. ההחייאה נמשכה שעה ורבע והיתה אינטנסיבית מאוד".
ד״ר קטיה אורבין, מנהלת יחידת טיפול נמרץ לב בבילינסון מקבוצת כללית, מספרת כי "צוות מד"א הגיע במהירות והתחיל החייאה אפקטיבית ואיכותית. זה אלמנט קריטי ואולי עיקר העניין במקרים כאלה". "לימים", מספרת פחימה, "סיפר לי הצוות הרפואי כי הדופק שלי חזר ממש דקה לפני שקבעו לי מוות". פחימה עברה צנתור, התעוררה בבוקר שלמחרת, אבל בהמשך שוב הורדמה והונשמה במשך יותר מחודש בגלל דלקת ריאות שתקפה אותה.
לאחר שהחלימה וחזרה לשגרה, היא חלמה לא אחת על מוטיבים שלעיתים מאפיינים חוויות סף מוות: "חלמתי שאני עולה לעליית גג שבה היו שני אנשים מבוגרים, כשאני על מיטת טיפול נמרץ, מונשמת ומורדמת. אין לי ממש הסברים לדבר הזה".
לפרוט את החוויה למילים
השיתוף באירועים הללו הוא חלק ממודעות הולכת וגוברת לחוויות סף מוות באשר הן, בין היתר גם בשל ידוענים שחושפים את הדברים שעברו. בעבר היו אלה שרון סטון ואליזבת טיילור ששיתפו בחוויות שעברו, ולא מכבר היתה זו השחקנית שרה פון שוורצה ששיתפה בתוכנית "פגישה" של רוני קובן בחוויית קצה שעברה.
עם זאת, חלק מהשבים לחיים הרגישו לא אחת בדידות ואף דיכאון ונותרו לבד עם החוויה, ללא תמיכה או תיקוף למה שעברו. כך, למשל, מספרת הילה ברוך על תקופה לא פשוטה של דיכאון לאחר החוויה. "הייתי בדיכאון כמעט חמש שנים. תאר לך שאתה חווה את כל מה שהעולם יכול להציע, ולפתע אתה חוזר להיות אדם שמודע לעצמו. הדיסוננס עצום. ככל שהחוויה עמוקה יותר, כך הקושי להסתגל למציאות גדול יותר. בתקופת הדיכאון ניסיתי למצוא את עצמי. בחוויה אמנם קיבלתי את כל התשובות באמצעות משמעות אחרת, אבל לקח לי זמן לפרוט אותן למילים".
ייתכן שגם חלק מתגובות החברה לתופעה קשורות למצב הנפשי הקשה שנכנסת אליו?
"התהלכתי בבושה. הרגשתי שאני מחזיקה סוד גדול. מחקרים כבר הראו שככל שהמענה הראשוני שניתן לאדם מכיל ומבין יותר, כך הוא יעבד את החוויה טוב יותר. אבל לפחות מצד הרופאים ההתמודדות עבורי היתה קשה. עד היום אני לא מבינה, איך הם לא שאלו, לא התעניינו?"
"הרגשתי מושפלת, אנשים חשבו שאני בהזיות", נזכרת אילה אור. "אבל מאז תחילתן של הרשתות החברתיות, המודעות לחוויית סף המוות גדלה. פעם עוד היתה סטיגמה, אבל היום כבר לא. אני חושבת שאנשים צמאים לסיפורים מהסוג הזה. יש כל כך הרבה חוויות כאלה, ואנשים מבינים שלא מדובר בשטויות".
גם מעיין סבג - שבחלוף השנים הפכה למרצה, למנחת סדנאות ולמרפאה, ו"מסייעת לאנשים למצוא את הכוחות והריפוי בתוכם" - חשה את תחושת הבושה של הילה. "לקח לי תשע שנים לספר את הסיפור הזה, ועד אז חייתי בבושה מאוד גדולה. חשבתי לעצמי, מי יאמין לדבר כזה? סבלתי גם מתופעות של פוסט־טראומה. חשבתי שיאשפזו אותי. אני שמחה שהמודעות לנושא הולכת וגדלה בתרבות שלנו, כמו הכתבה החשובה הזאת, כי זה מייצר קבלה ופתיחות כלפי חוויות מסוג אחר".
בממסד הרפואי את מרגישה את הפתיחות הזאת?
"כן. יש לי לא מעט מטופלים רופאים, והם רוצים ואוהבים לשמוע על החוויות האלה. בעניין הזה, יש לנו יותר סטיגמה על רופאים לעומת מה שקורה באמת במציאות".
גם פרופ' ארזי מחזק את סבג. "לא קיימת התנגשות בין מי שעבר חוויית סף מוות לבין עולם הרפואה. להפך", הוא מדגיש, "אפשר לומר שכמעט כל מי שעבר חוויה כזו חב את חייו לעולם הרפואה".
האם מבחינת עולם הרפואה יש לדעתך סטיגמות על אנשים שעברו את החוויה?
"ממש לא. אגב, אין לנו סטיגמות על מטופלים. חיינו מוקדשים לעזרה לאנשים, ושכרנו הוא הצלת חיים. אנשים לאחר חוויה כזו ניצלו על ידי צוותי הרפואה ואנו מאושרים מכך. זו תכלית עבודתנו".
"בשנות ה־70 ובשנות ה־80 המוקדמות, אנשי רפואה ששמעו על חוויות סף מוות קטלגו אותן כפנטזיות או כהזיות הקשורות למחלות נפש", מסייג פרופ' גרייסון. "כיום כבר יש הבנה כמעט אוניברסלית שקיימות חוויות אופייניות מסוימות לאנשים שפוגשים במוות. אני לא חושב שקיים כיום קונפליקט בין שורדי חוויות סף מוות לבין הרופאים שלהם, שמבינים שמדובר בחוויה נפוצה, שהיא בוודאי אינה עדות לשום מחלה או לקות נפשית, מה שכמובן מסייע גם למטופלים עצמם בהתמודדות".
ערב השנה החדשה, חוויות סף המוות שעברו המרואיינים בכתבה זו עיצבו נתיבים חדשים בחייהם, ואפשרו להם עצירה והתבוננות בתוך מרחב אנושי סוער. החוויה הזו, מטלטלת ככל שתהיה, גם טומנת בחובה ממדים של ריפוי ותיקון: הסרת עטיפות הבושה, התמודדות עם נקודות העיוורון ובסופו של דבר - בריאת מציאות חדשה. לא לשווא רבים מעוברי החוויה משווים אותה ללידה מחדש.
אבל לסיום, אולי גם שווה להזכיר את דבריו של פרופ' ארזי על הנאמר. "השאלה היא מדוע אנו צריכים להגיע למצבי קיצון כאלה כדי להפוך לאנשים טובים יותר. למה שלא נהיה, סתם כך, יותר רחבי לב, סלחנים, ניתן למישהו לעבור אותנו בכביש או לחצות במעבר חציה, ניהנה מהחיוך שאנו מקבלים בתמורה ונרגיש טוב יותר?"
אז בערב ראש השנה, המסר החשוב ביותר של אלה שהיטלטלו בין חיים למוות הוא אהבת חינם, קדושת החיים, ומעבר לכך - אף שהשנה החדשה היא זמן מצוין להתחלות חדשות, אל תמתינו לרמזים משמיים או למועדים בלוח השנה העברי. פשוט תהיו אנשים טובים יותר, סתם כך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו