בהיעדר רעיון מוביל למערכת הבחירות הזאת, הפך איתמר בן גביר לכלי ההפחדה המרכזי של מחנה המרכז־שמאל. בן גביר יהיה שר, אמא'לה! ואני רוצה לומר, בלי להצביע לאיתמר, תפחידו אותי עם משהו אחר, כי מבן גביר אני לא מפחד.
לפני כמה שנים, אחרי שלכלכתי עליו ברדיו, הוא הזמין אותי לארוחת בוקר בביתו בקריית ארבע. ישבתי שם, עם רעייתי ורעייתו, ואכלנו חביתה וסלט תירס־גמבה־שמיר מתחת לתמונתו של ברוך גולדשטיין. זה לא היה פשוט, תמונת רוצח המונים ליד הנס קפה, אבל כל הזמן זכרתי שבתל אביב אפשר לקבל בקלות ליד האספרסו תמונה של צ'ה גווארה, אדם שרצח יותר מגולדשטיין, ועדיין מככב על חולצות ועל כרזות של השמאל. מוסר היה ונשאר עניין של גיאוגרפיה.
בכל מקרה, הגעתי למפגש טעון, יצאתי קצת פחות. גיליתי שאמנם בן גביר מחזיק ברעיונות קצה, אבל יש לו גבולות, וכמשפטן הוא אמנם מנסה למתוח אותם כמה שאפשר, אבל נשאר בתוכם. אותי מפחידים אנשי קצה שלא מכירים בחוקי המדינה. עם אנשים שמשחקים בתוך קווי המגרש אני חי בשלום, גם אם הם קיצונים ימנים. גם עניין כהנא עלה, ועולה תמיד כשהוא בסביבה, ואני נוטה להאמין לו כשהוא מרחיק עצמו במידת מה מתורת הגזע של מורו ורבו, וגם אם בסתר ליבו הוא עדיין מאמין שכהנא צדק, בפועל הוא מכיר בכך שהצידקה הזאת לא תמומש לעולם.
בן גביר מדבר קיצוני. אותי זה מצחיק. כשהוא אומר שצריך לגרש חברי כנסת מהמשותפת, אני לא מאמין שהוא מאמין לעצמו. האיש שמכיר את מערכת המשפט כל כך טוב, וזוכה ברוב המשפטים שהוא מופיע בהם, מבין שאין דרך בעולם לעשות את זה. גירוש אדם המזדהה עם האויב למדינת אויב הוא צעד, שלמרבה הצער, אינו אפשרי. הדיבורים האלה הם רק אמצעי לאיסוף קולות מהגבעות הרחוקות.
בן גביר מעיד על עצמו שעבר דרך. בעיניי מי שממשיך להזכיר לו חטאי נעוריו הקשים לא מכיר בזכותו של אדם להשתנות, להתבגר, להתעדן. יש לו עוד לאן להתקדם, אופיו חם עד חמום, לשונו קלה בגידוף ובקללה. אבל אני לא מפחד שהוא יהיה שר. גם סמוטריץ' הפחיד רבים והיה שר תחבורה מצטיין. בן גביר לא יהיה שר המשפטים, גם לא ביטחון הפנים. אולי שיתוף פעולה אזורי. רוצים להפחיד אותי - דברו איתי על הליבה לחרדים שמתרחקת אל הדור הבא. בעיניי זה נורא. עם בן גביר אני חי בשלום קר.
סרטונים
חמש שנים על מיכאל(וב) יעברו בכלא. עידן מיכאלוב הפיץ סרטונים גנובים של נשים במגוון גילים תמורת תשלום לחבר עוקביו. הוא לקח רגעים פרטיים של נשים ומכר אותם למכורים כמוהו לפורנוגרפיה. השבוע הכיר בית המשפט בנזק העצום שנגרם לנפגעות, נזק שעשוי ללכת איתן חיים שלמים. הבחור נשלח לכלא וירצה בסוף אחרי הנחות שלוש שנים וחצי.
אפשר לטעון - מצוין. אם יש מגיפת צילום בנות זוג במעשה אינטימי והפצת התיעוד - ענישה בוודאי תרתיע. יידע כל משתף שאת הגמילה שלו מפורנו הוא יעבור במקום שבו אין סרטונים, אבל כל רגע הוא סרט רע, ואדם אף עשוי למצוא עצמו הפורנו של מישהו בתא. לא סימפטי. אבל אני חושב על העבירה ועל העונש ומעלה הרהור.
הבחור הזה, עידן, נולד אל דור הפורנו. הוא גדל על דימויים מיניים לא מותאמי גיל בכלל, סביר שראה אנשים מקיימים יחסי מין מגיל 8, תחילת החשיפה בישראל. עזבו מקיימים. איברים. איזה בן 8 צריך לראות אנשים עירומים בפעילות מינית? איזה אגרוף אל בטן התמימות. ואז היחסים עצמם, אלימים, מבזים, מחפיצים, מצבים שלרוב אינם מתקיימים במציאות, וטוב שכך. הם רק מצטלמים היטב, מרגישים הרבה פחות. וילד שגדל עם פורנו קבוע בחיים שלו, זה נראה לו סביר, וזה כל עולמו. ולכן כשהוא עושה את זה בעצמו הוא בסך הכל משתלב במה שנראים לו החיים הרגילים, אלה שבמסך שלו. אף אחד לא מנע ממנו, אף אחד לא תיווך לו, אף אחד לא הפסיק אותו. וככה הוא נהיה מפלצת לקורבנותיו, אבל אני בטוח שהוא עצמו לא מבין מה קרה. ואכן, בדיווח על המשפט נאמר - התקשה להביע אמפתיה לקורבנות. כי בשבילו הן לא קורבנות, הן חפצי מין, זה מה שלימדו בבית הספר הגדול של האינטרנט. אני הייתי מנסה לחשוב על ענישה מרפאת ולא מרסקת. חינוך מחדש, שטיפת מוח מכל הלכלוך.
השבוע התפרסם דירוג אתרי האינטרנט. מקום רביעי, אחרי פייסבוק ויוטיוב - פורנהאב, עם 203 מיליון כניסות בחודש. ילדים מכורים, וזה ישנה לנצח את המיניות האנושית. אלא אם כן... אנחנו המבוגרים נקום עכשיו להציל את ילדינו מענקיות הפורנו ומעצמם. סינון חובה לקטינים, שיחות על פורנו בלי התייפייפויות. הם ראו הכל. ייתכן שהילדים שלכם צופים עכשיו בפורנו. כן. גם רועיקי. אצל חבר, רואים ביחד מילפיות. אם תהיה התארגנות הורים, תצטרפו?
סלפי
איזו פרסומת לאפליקציה תפסה את עיניי. היא הבטיחה להפוך כל צילום עצמי, סלפי, לחגיגה אסתטית מחמיאה. זמני היה בידיי, הורדתי. צילמתי את עצמי, דבר שאני ממעט לעשות בדרך כלל, אבל התפתיתי. פתטי. והיישומון מייד הציע לי כל מיני פילטרים להפוך אותי ליותר נאה ממה שאני באמת. שיחקתי עם זה קצת. בלחיצה אחת עורי הפך לחלק ללא כל סימני גיל, בלחיצה נוספת קיבלתי תווי פנים של כוכב קולנוע. ככה אמרה האפליקציה. ואכן, הפנים שניבטו מהמסך הזכירו במעט אותי, אבל היו מצודדים פי מאה מכל רגע מובחר בתולדות הלוק שלי. המשכתי לשחק, הטלפון הצעיר אותי, וביגר, והוסיף זקן אופנתי, וצבע את שערי. והכל היה יפה לתפארת, ולאט־לאט ומהר־מהר התרחקה הדמות במסך ממי שאני וקיבלה חיים משל עצמה, כאילו לקחה תא אחד מוצלח ממני, ואת כל השאר יצרה בעצמה על פי טעם ההמון.
התלבטתי אם להשתמש בתמונות המעובדות האלה לתמונת פרופיל שלי. מי כבר ירגיש. והחלטתי שלא, ההונאה הדיגיטלית המקובלת כל כך היום בקרב צרכני וצרכניות הפילטרים לא מקובלת עלי.
כמוה ככל הונאת התחזות בעיניי, וגם אם היא מניבה רווחים, סופה אכזבה ומפח נפש. אז סיימתי את זמן ההתעסקות בצעצוע הזה וסגרתי אותו, ואז הרגשתי גל דיכאון שוטף אותי. ניסיתי להבין מה פשרו. חשבתי - אולי זה בגלל הפער בין התמונה לבין המציאות, כי כמה שאצליח לשפר את תמונתי, את עצמי לא אשפר באותו קנה מידה, ולכן התמונה המעובדת היא פשוט זיוף, וזיוף אף פעם לא גרם שמחה פנימית אמיתית לאף אחד. וזה מובן מאליו, אבל אז חשבתי עוד קצת והבנתי שעשר הדקות שבהן הייתי עסוק בחיצוניות שלי הן הבעיה, כי כשאני מנסה למצוא חן כדי לקבל אישור מבחוץ, אני מפריט את מצב הרוח שלי ומוסרו בידי זרים שיאהבו או לא את מראה פניי המזדקנים, ולא יקדישו ולו שבריר רגע לליבי ולנפשי, הצעירים תמיד.
בכל מקום אנשים מצלמים את עצמם. כל הזמן. ככל שאדם מצלם את עצמו, כך הוא שוקע בעצבות העיסוק בחיצוני על פני ההתפתחות הפנימית. זה תמיד או זה או זה. אין גם וגם. מחקתי את היישומון וכל התמונות שיצר. איזו הקלה. נשמתי עמוק. העליתי לפייסבוק. מלא לייקים.
avrigilad@gmail.com