הטקסט הזה נכתב בכתב יד. טוב, בואו. לא ממש בכתב יד. זה יותר היה פיצ'ר במכשיר ספציפי שלא ננקוב בשמו כדי לא לחטוא בפרסום סמוי שמאפשר את האופציה הזו, ואפילו מצרף עט אלקטרוני לצורך העניין; העניין הוא שאני כל כך התרגשתי והתלהבתי מהעניין, עד שהבנתי משהו שעלי לחלוק עימכם מיידית.
התגעגעתי אליו, לכתב היד שלי. כבר מזמן הבנתי שהוא מן הדברים שחלפו מן העולם. חכם אחד כתב פעם שהילדים שלנו לא מכירים את כתב היד של הוריהם, דבר שאצלנו היה כל כך נוכח בחיינו עד שחתימת היד שלי היא חיקוי מדויק של חתימת ידו של אבי. אמנם גם בתי מכירה מעט את כתב ידי כתוצאה מפתקים שאני משגר פה ושם ובהם המילים "איחרה שלא באשמתה", אבל את כתב היד כביטוי פנימי של עולמי היא בוודאי ובוודאי לא מכירה. אין יותר כתב יד.
והנה, כתב יד. ממש כתב יד. הע' שלי המתעגלת, והל' והה' המתחברות. והב' שנראית כמו 2. זה לא הטייפ דאבלקאסט שחלף מהעולם ולא טלפון החוגה ואפילו לא תיבת ההילוכים הרגילה, שבשהותי בחו"ל אני מקפיד לחזור אליה לפעמים. זה ממש־ממש עצמי ובשרי. כתב היד שלי.
ופתאום הבנתי עוד משהו: הוא נגזל ממני מוקדם מדי. ולטובת אלטרנטיבה כלל לא מושלמת. אני עוסק בכתיבה חלק מהזמן, וכשחושבים על זה יש משהו מאוד מטופש בפעולה הגמלונית של חיפוש אחר אות והקשה עליה. בהשוואה לנביעה הטבעית והזורמת של עט שרץ עלי גיליון ומנביע מילים - זה ממש עלוב וחסר השראה. תקשיבו לי טוב: גנבו לנו את כתב היד מוקדם מדי, בטרם סיפקו תחליף ראוי. ואנחנו צריכים להתקומם. קראו לי זקן. קראו לי עתיק ממש. לא אכפת לי.
והנה - כתב יד. עט, כאב אצבעות נעים, קווים מתעגלים ומילים נבנות. והאופן שבו הן מתורגמות לאותיות דפוס הוא עוד יותר מפעים. והכל יוצר גם תקווה גדולה לאיזושהי תחיית המתים כזו, שבה קמות עצמות נוסטלגיה יבשות ורוח באה בהן והן קמות והולכות. לא שכל כך דחוף לי סיפולוקס במטבח, ואני לגמרי מסתדר גם בלי לגרד תאריך ושעה מכרטיסי חניה המוצמדים לחלון מבפנים; אני רק רוצה להאמין שיש דברים שהיו צריכים להישאר, וכמה טוב, כמה טוב שהם חוזרים, ועוד בגרסה מושלמת.
אלה לא געגועים ל"מה שהיה פעם" (שגם אותם יש לכבד). אלה געגועים למה שהיה צריך להישאר. לדבר האמיתי. ואם יורשה לבחור עוד כמה מועמדים לחזרה: טלפון קלאפ שאפשר לטרוק בכעס, "מחפשים את המטמון" ברדיו, פאוצ'ים. המשך יבוא.
kobiarieli@gmail.com