
השוואה היא תכונה אנושית, גם כלפי מעלה וגם כלפי מטה. ובעצם, ההשוואה הכי מורכבת היא זו שביני לבין עצמי: האני הריאלי מול האני האידיאלי.
הדשא של השכן
מפתיע אותי לגלות, בכל פעם מחדש, עד כמה תחושה עצמית חיובית היא דבר שברירי. מספיק שאקבל פוש לנייד מאתר חדשות ואקרא שההיא הולכת להנחות פרויקט חדש שהייתי רוצה להנחות בעצמי - כדי להרגיש שאולי אני לא מספיק מצליחה. מספיק שאפתח את האינסטגרם ואקרא את הפוסט של ההיא שנסעה לחופשה עם חברות והן מצטלמות מחובקות באיזו מסיבה - כדי שתתחיל לנקר בי השאלה "למה החברות שלי ואני לא מבלות ככה?".
לפני כמה ימים נתקלתי בכתבה על בני זוג שקנו ושיפצו בית עם חצר גדולה וכר דשא ירוק מאוד (לא רק בגלל שהוא של השכן) שמשובץ בעצי פרי. בכתבה הם מצולמים מחובקים בזמן שהילדים משתוללים מאחוריהם בגינה, ואז, באופן בלתי נמנע, המחשבות שלי מספרות לי שאולי זה באסה שהמרפסת שלנו כזו קטנה. שתבינו, אני בכלל שונאת לטפל בגינה ולא אוהבת לגור על הקרקע, ובכלל, כפי שכבר ציינתי, המרפסת הקטנה שלנו לגמרי מספיקה לי, ובכל זאת – באותו הרגע החיים שלהם נראים לי יותר כיפיים וטובים משלי.
יחיו הקנאים
ההשוואות האלו הן בכלל לא עניין רציונלי ואפילו לא תמיד מבוססות על תמונת המציאות המלאה, כי אנחנו משווים רק את החלקים שמעוררים בנו רגש: נחמה או תסכול, שמחה או קנאה.
אני לא תופסת מעצמי אישה קנאית באופן מיוחד, אבל יש אנשים שאני מקנאה בהם. אני לא מתביישת בזה. קנאה היא תכונה אנושית, והשוואות לאחרים אנחנו בדרך כלל עושים באופן אוטומטי.
אז כשהיינו ילדים אמרו לנו שאסור להשוות, ובאותה נשימה יכלו לומר "למה את לא יכולה להיות קצת יותר מסודרת, כמו אחותך?" לימדו שאסור לקנא באחרים, אבל גם היו מדברים ביניהם ואומרים: "בוא'נה, ראית את האוטו החדש של השכנים? מאיפה הכסף?!"
מחסן מול חלון ראווה
השוואה של אירועי החיים שלנו, שאנחנו מכירים מכל צדדיהם, אלו הנעימים ואלו שפחות, אל חלון הראווה שמציגים האחרים מולנו, היא מתכון בטוח לתסכול ולעוגמת נפש. בכל פעם שנתעסק בהשוואות ונעמיד את עצמנו לשיפור מול רגעי השיא של מישהו אחר, נרגיש לא מספיק טובים, לא מספיק חכמים, או יפים, או מוערכים, וכן הלאה. אבל לפעמים זה בדיוק ההפך. לפעמים ההשוואות הן דווקא דרך להתנחם, או שיטה להתכחש לצורך שלנו להתאמץ ולשפר את דרכינו.
לפני כמה שנים נכנסה אלי אישה לקליניקה וסיפרה שהיא מתקשה להירדם, ולכן סובלת מכאבי ראש ומחולשה. היא שאלה על איזה תוסף או צמח מרפא אני יכולה להמליץ לה. הסברתי לה שאין תוסף או צמח קסם, שהבסיס הוא לשנות הרגלים כדי לשפר את איכות השינה: לוותר על הנס בערב ולהחליף אותו בחליטת צמחים, להתעמל כמה פעמים בשבוע כדי לשחרר אנרגיה מהגוף ולתרגל נשימות לפני השינה. הרגשתי איך היא נבהלת. חשבה שבאה לקבל מרשם ולחזור לשגרה המוכרת ושהכל יסתדר בלי מאמץ, ולפתע גילתה שזה לא בדיוק ככה. הפתרון הגיע מהר מאוד: "תשמעי, אבל אני עוד במצב טוב יחסית. יש לי שתי חברות טובות שלא נרדמות כמעט בכלל, את לא מבינה, הן הרבה יותר סובלות ממני. קודם שהן יטפלו בעצמן".
האם החברות שלא נרדמות מקילות את כאב הראש או את הסבל שבנדודי השינה של אותה אישה? האם הן באמת סיבה מוצדקת לדחות את המאמץ שהיא נדרשה אליו כדי לטפל בעצמה כמו שצריך? מובן שלא, אבל בעולם הפנימי של אותה אישה ההשוואה הזו היתה סיבה מספקת לא לשנות הרגלים. השוואה כלפי מטה היא תירוץ מושלם כדי לא להתבונן ולא להודות בחלקים שלנו שדורשים עבודה פנימית.
כשאנחנו משווים את עצמנו למודלים שאנחנו מחשיבים מוצלחים, סביר להניח שנרגיש נחיתות. לעומת זאת, ביחס לאדם שאנחנו מחשיבים פחות מוצלח מאיתנו או פחות בר מזל מאיתנו, רובנו נרגיש נחמה או אפילו, עם יד על הלב, נתמלא מדי פעם תחושת עליונות או חשיבות עצמית.
זה לא אני, זה המוח שלי
אז הסכמנו שהשוואת העצמי מול אחרים היא שיטת פעולה של המוח האנושי, ובמובנים מסוימים היא סוג של ״ווייז״ חברתי להבין את ההתקדמות היחסית. מחקרים אכן קבעו שזו דרך יעילה להגביר מוטיבציה, להנעה לצמיחה ולהתקדמות, כל עוד השוואות לא נעשות בתדירות גבוהה מדי ובעוצמה גדולה מדי.
כשאנחנו משווים כלפי מטה, ההכרה שהכישורים שלנו נמצאים בדרגה מעל עשויה להגביר את ההערכה העצמית. השוואות עלולות להזיק כאשר הן משאירות אותנו בתחושת נחיתות כרונית, כלומר כשאנחנו רוב הזמן משווים כלפי מעלה, אל מישהו שהשיג דבר שאנחנו חושקים בו, או שנולד אל תנאי חיים משופרים משלנו.
תנו לי לייק
בספטמבר 2021 התעוררה סערה עולמית, שלדעתי לא קיבלה מספיק דגש בישראל: על פי תחקיר של ה"וול־סטריט ג'ורנל", מחקרים שפייסבוק שמרה בסוד במשך שנים הוכיחו בבירור שבני נוער דיווחו כי הסיבה המרכזית לרמות מוגברות של חרדה ודיכאון שמהן סובלים רבים מהם, היא העובדה שהם מבלים זמן רב באינסטגרם. 32 אחוזים מהנערות המתבגרות אמרו כי האינסטגרם גורם להן להרגיש גרוע יותר לגבי הגוף שלהן, גם אם הרגישו רע לגביו לפני כן. כ־13 אחוזים מבני הנוער בבריטניה ושישה אחוזים מהמשתמשים באינסטגרם בארה"ב קשרו מחשבות אובדניות לתכנים שהם נחשפים אליהם באינסטגרם.
הרשתות החברתיות הביאו את עניין ההשוואה כלפי מעלה לדרגת קיצון פתולוגית: המשפיענים שאנחנו עוקבים אחריהם הם בדרך כלל אנשים מפורסמים, עשירים, שתואמים את מודל היופי בצורה מושלמת.
כשאנחנו חשופים יתר על המידה באופן יומיומי למה שמשפיענים קונים (או מפרסמים), למסעדות הגורמה שבהן הם אוכלים ולמכוניות הפאר שבהן הם נוסעים - המוח שלנו באופן אוטומטי מוריד את הערך של החיים שלנו. זה מה שהמוח יודע לעשות: לאסוף נתונים ולמקם אותנו יחסית לנקודות האחרות במרחב.
מרוויחה מיליונים
השבוע מישהי כתבה בתגובה לפוסט שהעליתי על יוקר המחיה כך: "פאולה, איך את מעיזה לדבר על יוקר המחיה, את הרי עובדת רק שעתיים ביום ומרוויחה מיליונים". היא כנראה צופה בתוכנית הבוקר, רואה אותי במשך שעתיים, מראיינת אורחים באולפן, מאופרת ומחייכת, ומכך מסיקה על כל שאר תחומי חיי.
התחשק לי לענות ולהסביר לה שאני עובדת יותר מ־12 שעות ביום, ושהנחיית תוכנית מפרנסת בכבוד אבל רחוקה מרחק אפסים רבים מהמיליונים שהיא מייחסת לי. אבל היא לא שאלה דבר, ואני בספק רב אם יש לה עניין כלשהו לאפשר למציאות לחבל בטענותיה. כי לפעמים המציאות של אחרים היא בלתי נסבלת עבורנו, וזה לא אומר שאנחנו אנשים קטנוניים או לא מפרגנים, זה אומר שאנחנו אנושיים.
להסיר עוקב בחיים האמיתיים
זה לא סוד שאני נמצאת ברשתות החברתיות, ואפילו נהנית מהשיתוף ומהדיון שנוצר שם לפעמים. אבל אם תבדקו אחרי מי אני עוקבת באינסטגרם, תגלו שרוב החשבונות שממלאים את הפיד שלי הם דווקא של כאלה שלא מציגים רק את רגעי השיא הזוהרים, אלא בדיוק להפך. אני מעדיפה את זו שתעלה תמונה כשהיא גמורה בסוף יום ואין לה כוח לסדר את הבית, מאשר את זו שמספרת שהכל תלוי רק בכוח הרצון, שרק צריך לרצות ולהאמין והכל יסתדר. "את יכולה הכל" זה משפט שמעורר בי סלידה עמוקה ועושה נזק לנשים, אבל על כך ארחיב בפעם אחרת.
אבל זה נכון לא רק בעולם הווירטואלי, אפשר ליישם את המסקנה הזאת גם במציאות: מותר ואפילו רצוי לפעמים לנתק קשרים עם אנשים שהם יותר מדי מוצלחים עבורנו, נחמדים ככל שיהיו. לא חייבים להמשיך להתאמץ להתגבר ולהתמודד כל הזמן, לפעמים זה קשה מדי.
באושר ובעוני
פעם נפרדתי מזוג חברים כי הם היו עשירים מדי, והחיים שלהם עוררו בי קנאה שאפילו לא ידעתי שקיימת בי. זה היה כשהייתי סטודנטית, לפני יותר מ־20 שנה. נסעתי בכל בוקר בשני אוטובוסים כדי להגיע ללימודים. גרתי עם בן זוגי דאז בדירה קטנה ועבדתי למחייתי בשתי עבודות. הרגשתי שהחיים שלי טובים, אהבתי את החבר'ה מהפקולטה למשפטים, נהניתי מהעבודה כמלצרית ואפילו לא סבלתי מהנסיעות באוטובוסים, כי אחרי הכל, רוב חבריי ללימודים היו באותו המצב. השוואה רוחבית, כלומר השוואה לקבוצת השווים, הרבה פעמים מחזקת את התחושה שהחיים שלי בסדר.
מעבר לקבוצת השווים היו לנו זוג חברים מאוד־מאוד עשירים, או יותר נכון, שההורים שלהם היו מאוד עשירים. בילינו איתם בסופי השבוע, ואני חשבתי שאין עם זה בעיה, כי אני לא קנאית ומרוצה מהחיים שלי.
אבל לאט־לאט זה חלחל: בכל שנה הם התלבטו יחד איתנו איזה אוטו חדש כדאי להם לקנות והייתי יושבת ומתלבטת יחד איתם על ריפודי עור או ריפודים אחרים, ולאחר כמה שעות מנקבת את הכרטיסייה. הם, מצידם, באמת ובתמים לא הבינו איך אני מסוגלת לעבוד וללמוד בו בזמן. לעיתים הם רצו שנצא למסעדה, אבל התקציב שלנו לא עמד בעלות הבילויים שלהם. בכל פעם מחדש הם היו מתבאסים שאנחנו לא יכולים להצטרף אליהם לחופשה בחו"ל.
לאט־לאט הבנתי שגם אם הם חמודים וכיפיים, החברות הזו לא בריאה עבורי, אלא גורמת לי לתסכול, תסכול שלא הרגשתי עד שנחשפתי לחייהם המרופדים.
זה היה קשה, אבל התרחקנו. אני גם מודה שלא הודיתי בפניהם מהי הסיבה האמיתית להתרחקות שלי. אני לא עד כדי כך אמיצה, אבל זה היה עניין הכרחי לבריאות הנפשית שלי.
ראש לשועלים או זנב לאריות?
מובן שאין להסיק מהאמור לעיל שאנחנו צריכים להקיף את עצמנו אך ורק באנשים שאנחנו תופסים כפחות מוצלחים מאיתנו, חלילה. מה שכן חשוב להבין הוא את מידת הרדידות של ההשוואה שאנו עושים. הקשר שלנו עם אותה דוגמנית אינסטגרם, גם אם אנחנו מחבבים אותה ואת תמונותיה מאוד, הוא שטחי לחלוטין. לעומת זאת, היכרות אמיתית ושיח אותנטי, גם עם אנשים שאנו תופסים כמוצלחים יותר, כנראה יאיימו פחות על הערך העצמי שלכם, כי הכרתם אותם לעומק, על החיובי וגם על השלילי, הרבה מעבר לתמונה פלקטית ברשת החברתית.
חיבור אנושי אמיתי, מעבר לגובה, למשקל או לגודל המרפסת, הוא המפתח לקשר בריא. היום, אם אני משווה את עצמי למישהי שנראית לי יותר מצליחה או יותר יפה או יותר חכמה באופן אוטומטי, אני מנסה להזכיר לעצמי שיש המון פרטים קטנים על החיים שלה שאני כנראה לא יודעת.
אני עדיין מקנאה כמובן, משווה ולפעמים גם מתבאסת על עצמי. אבל זה בסדר גמור. זה אומר שאני חיה.
עשה לי את זה:
אני רוצה להמליץ על שני חשבונות ברשתות החברתיות, שלא יעוררו בכם השוואה כלפי מעלה, אלא להפך, יעזרו לכם להרגיש שאתם בסדר. הראשון באינסטגרם, של רותם כהני, פסיכולוגית קלינית בהתמחות, שמדברת בדיוק על כל הרגשות שאנחנו נבהלים מהם: קנאה, חרדה, בושה, דיכאון.
החשבון השני הוא בפייסבוק: ברק פלדמן שירים. יש לו שירים יפים על הרגעים הקטנים של החיים. שירה זו גאונות, לתמצת במילים מועטות חוויה זה כישרון על. ברק עושה את זה מעולה.

Info@paulanatural.co.il