מתי בפעם האחרונה פחדת?
"בימים אלה. אבא שלי סבל מכאבים באגן, והלכנו לבירורים. הוא בן 74, והתברר לנו שלא מדובר בכאבי אגן: בבדיקות גילינו שיש לו מחלה קשה בשלב ראשוני. אני עוד מתכחשת לפחד, אבל הוא מבעבע מתחת לפני השטח. אבא שלי בוכה והוא כבר בפאזה של פרידה. כשאני איתו אני בתחפושת - אני מפחדת בבית, ובחוץ אני מרימה לכולם".
מתי בפעם האחרונה ערכת שיחת נפש עם מישהו?
"כל הזמן עם הילדים, כמה שיותר פעמים ביום, תלוי ברמת הפניות שלהם. יש לנו פינה בחוץ והם מזמינים אותי לשם, אני משוחחת גם עם חברות טובות שלי, יש לי חוג קבוע של שיחות. אני אוהבת להקשיב ולשאול שאלות. במובנים רבים אני מכורה לסוג הזה של האינטימיות, שאיבדתי את השריר של הסמול טוק. אני לא יכולה לדבר סתם, זה נראה לי בזבוז זמן - אם אנחנו לא יכולים להפשיל שרוולים ולדבר על הדברים המטרידים באמת, לשם מה התכנסנו?"
מתי בפעם האחרונה כתבת?
"אני כותבת כל הזמן. אני לא יודעת לכתוב במחשב ואני בכלל לא מחוברת לטכנולוגיה, הכל נכתב ב־NOTES בטלפון, וכשאני כותבת אני לא יודעת למה זה יהפוך. זה יכול להיות פוסט, כתיבה למגירה, או מה שיהיה בסוף הספר הבא שלי. בכל רגע נתון יש לי חמישה NOTES פתוחים עם דברים שאני כותבת. אני מאוד אוהבת לכתוב - זה צורך שלי כמו לדבר, רק בתדר הרבה יותר רגיש ולאוזניים שאני מדמיינת שהן קשובות. המנוע שמאפשר לי להמשיך לכתוב הוא הקהילה שלי. אני בן אדם שכמעט לא יוצא מהבית, אני אוהבת להיות עם המשפחה הגרעינית, שם אין לי קהל אוהדים שיגיד: 'אמא, איזו השראה את'".
מתי בפעם האחרונה עשית שינוי חיצוני?
"לפני שנה הסתפרתי קצר, ואהבתי את זה. מאז ומתמיד שינוי חיצוני עושה לי מצב רוח טוב, אני נורא אוהבת אופנה. זה נשמע קצת ילדותי, כמו להתחפש, וזו הפעם הראשונה שהסתפרתי ולא הסתכלתי במראה ואמרתי 'טוב, זה יגדל', אלא אמרתי 'זה ממש חמוד, אני די חמודה, איי לייק איט'.
אני יודעת שזה מעצבן, אבל אמא שלי - היא לא בחיים אז אל תקנאו - השאירה לי גנים טובים. אני לא עושה ספורט, יש לי עור פנים טוב, ואני חד־משמעית בעד בוטוקסים קטנים. אם אפשר לקחת את הקמט הזועף בין הגבות - העולם יהיה מקום טוב יותר. אני רוצה להאמין שאצליח להגיע להזדקנות מכובדת ולא אלך לחדר ניתוח, אבל אני לא מתחייבת".
מתי בפעם האחרונה חשבת על אמא שלך?
"אין יום שעובר שאני לא חושבת עליה. היא בתוכי, והרבה מהדיאלוגים שאני מקיימת עם עצמי הם בהרבה מובנים שיחות שלי איתה. ניקיתי היום את שולחן המטבח בתנועה של הסמרטוט שמנקה והיד השנייה שמחכה כמו יעה קטן לאסוף את הפירורים - ונזכרתי בידיים שלה. אני מנקה בדיוק כמוה, ותהיתי אם אנשים אחרים מנקים את השיש אחרת. אלו הדברים הקטנים.
"להיות אמא אחרי שאיבדת אמא זה דבר פרטי, ותלוי מה משליכים על היעדר האם. הרבה פעמים אני עושה אידיאליזציה ואומרת שאם אמא שלי היתה היה לי יותר קל, כי היתה סבתא שמגיעה לשמור על הילדים והיינו גרות קרוב זו לזו. זה פוגש אותי בקצוות - בשמחות ובקשיים הגדולים. יש תחושה של הפסד נורא גדול, של מין השלמה עם משהו נורא עצוב שאיננו, ואני חושבת שבהרבה מובנים זה הפך אותי לאמא שאני היום".
מתי בפעם האחרונה התנתקת מהנייד?
"כשאני ישנה, מ־23:00 בערך עד 5:00, וכשאני בקליניקה, בחופשות ובארוחות משפחתיות. אני משתדלת גם להתנתק בסופי שבוע. אני לא מתחברת להגדרה 'התמכרות לנייד', אני חושבת שהטכנולוגיה שמאפשרת לי להיות עם ילדיי, לאכול איתם ארוחת צהריים ולעבוד מהבית היא חרב פיפיות במובן של קשב, אבל היא גם מתנה. השאלה היא מי אנחנו עבור הילדים שלנו ומי הם עבורנו. הצורך בקשר אנושי הוא קיומי וגלובלי. כשכואבת לילד השן אנחנו יודעים לאן ללכת, וכשהוא רעב הוא יודע לאן ללכת, אבל כשהוא לבד זו בעיה.
"ילדים ומתבגרים גדלים עם תחושת בדידות קשה ועם הורים שקנו את התירוץ של 'המתבגר סגור בחדר כי הוא מכור למסכים' ושחררו את עצמם למסכים שלהם, וזאת פצצה מתקתקת אמיתית. ראינו שמתבגרים שחוו את הבית שלהם כמקום בטוח, שבו הם יכולים להיות אותנטיים, פרחו בקורונה: הם למדו עריכה, התחילו ליצור, הודו שחסרה להם החברה אבל הכל היה טוב. לעומתם, היו גם מתבגרים שעוד לפני הקורונה הבית לא היה מרחב בטוח ומכיל עבורם וההורה היה עסוק במשברים קיומיים אחרים, כך שיצא שהילד סבל עוד יותר. פגשתי הורים שאמרו לי: 'לא תכננו להכיר את המתבגרים שלנו כל כך טוב'. זה נורא ואיום, וזו חוויה לא מדוברת של הורים רבים שהקורונה לקחה לילדים שלהם את המסגרת".
מתי בפעם האחרונה הודו לך על העבודה שלך?
"אין יום שבו לא מודים לי. אני מצליחה לדבר אל ליבם של הורים ולהחזיק את הכוונות הטובות שלהם בניגוד ללהחזיק הפחדה או רגשי אשמה, שזו קלאסיקה בהשגת תשומת לב של הורים, ואני לא מאמינה בזה גם כי לנגד עיניי עומדים הילדים ועבור הילדים אני קמה בבוקר. מצאתי שהשיטה היעילה ביותר לאפשר להורה לצאת מהשוחה שהוא התחפר בה היא לראות את החיבור לכוונות הטובות שלו. כולנו קמים בבוקר וחשוב לנו להיות הורים טובים לילדים שלנו, וזה עולם שמאוד קשה בו להיות הורים, יותר קשה מפעם. 20 שנה אני פוגשת הורים בקליניקה, והיום יש דור חדש של הורים שמתקשים עם דברים שפעם היו ברורים.
למשל, לי זה היה ברור שתינוקות קמים בלילה. זה מוגזם ברמות שהולכים לייעוץ שינה, קשה לי לתאר כמה. זו ציפייה לא ריאלית מיצור חסר ישע. הדרכת שינה לא פסולה בעיניי כרעיון, אלא הדרכת שינה שמבטיחה 'תינוק שיישן כמו תינוק' אחרי ארבעה לילות שבהם 'הוא התרגל'. צריך חוק נגד זה.
"להורים יש היום פחות ופחות סבלנות לתהליכים שלוקחים זמן, הם רוצים הכל מהר לא כי הם מפונקים, אלא כי הם פשוט דור שרוצה גם וגם וגם.
"היום, אם לא חזרת למידה 36 אחרי לידה, ואין לך קריירה בינלאומית על הדרך, את אמא למופת וגם רצה מרתון - את בבעיה כי יש תחושה שצריך לעשות גם וגם. הכל הפך להיות חלק מהתרבות של האישה המצליחה וזה מייצר כל כך הרבה קושי, לחץ ובלאגן, ואת המחירים אנחנו, אנשי המקצוע, רואים שנים אחרי. הילדים משלמים את המחיר".
מתי בפעם האחרונה כעסת?
"אני כועסת על מבחני BMI, שזה האירוע שבו ילדה מתבגרת צועדת אל חדר עם חבריה לשכבה ויוצאת אחרי שקילה ולקיחת מדדים עם פתק שאומר שמשהו בה מקולקל.
"אני מגדלת שלוש בנות, ולכולן יש מערכת יחסים נפלאה ומורכבת עם משקלן, ואני לא צריכה לקבל שלוש שיחות מאחות בית הספר עם השאלה אם לקחתי את ילדתי בת ה־13 לדיאטנית. היא אשכרה התקשרה אלי שלוש פעמים על אותה ילדה רק כדי לוודא שחלילה לא שכחתי. הילדה שלי היא ההגדרה המילונית לשמש ולשמחה: היא יפת מראה, היא רוקדת והיא נהנית, וכן - יש עליה כמה קילוגרמים, אז?
"הדבר השני שמכעיס אותי הוא מבחני המחוננים. אפשר די עם זה בבקשה? גם אם אני בעד לגלות אותו אחוזון של פתיתי שלג שהמסגרות הרגילות אינן מתאימות להם - ואני בעד - כשאתה לוקח באופן רוחבי אוכלוסייה של ילדים בכיתה ב' ומעביר אותם מבחני מחוננים, ודאי שתגלה בתוכה פערים עצומים, זה הוכח מחקרית. "תעשיית הכספים של המבחנים לאיתור מחוננים רק מוסיפה ללחץ, שממילא קיים אצל ההורים ובונה קאסטות חברתיות. זו שיטה פשוט לא נכונה, לכן אני אומרת שבבית שלי כולם מחוננים".
מתי בפעם האחרונה יצאת להרפתקה?
"בקרוב אפציע על המסך (בתוכנית דוקו־ריאליטי עם דני פרידלנדר, שתשודר ב"קשת 12"; ש"ז). מעולם לא צפיתי בעצמי, והמסך זה מחיר שאני משלמת כדי להשתמש בשופר גדול יותר עבור המסרים שלי. מצד שני, ואני לא מתביישת להגיד את זה, כשישבתי במשא ומתן עם קשת אמרתי לסוכן שלי ששום דבר לא מעניין אותי מעבר לצוות ביוטי. ישבתי עם עורכת מאוד בכירה ומנוסה שאני מכירה, והיא אמרה לי: 'יש לי דבר אחד להגיד לך: צוות ביוטי. כל השאר יהיה סבבה'".
מתי בפעם הראשונה ילדת?
"הייתי בת 28. היינו אחרי היריון ראשון שהסתיים בהפסקת היריון אחרי בדיקת מי שפיר, כי לעוברית שלנו נמצא מום גנטי, ואז נכנסתי להיריון עם תאומים שנולדו בלידה שקטה בשבוע 39. שנה אחר כך נולד אייל. בדיעבד אני יודעת להגיד שזו חוויה מעצבת, שזו מתנה שקיבלנו את הלידה השקטה, כי קיבלנו פרופורציות ואת הידיעה שיש כאן ועכשיו, ואת המצווה הנוכחת של ליהנות ולשמוח, שזה נשמע הכי נח־נחמן־מאומן, אבל זה בדיוק זה. עברנו אירוע קשה, אבל אני חושבת שיש לי מתנה שעובדת על שני הקצוות - על הדברים המרגשים שקורים ועל האסונות והדרמות".
עינת נתן, בת 51, מנחת הורים, מרצה ואשת תקשורת. נשואה ליובל נתן, אם לחמישה (אייל, יואב, ליהי, רונה ושירה), מתגוררת בתל אביב. מחברת רבי המכר "חיימשלי" ו"משלנו", ומרצה לחברות ולארגונים, מנחת הפודקאסט "אמא ואבא". נתן תרצה ב־18.9 במוזה חוף הכרמל וב־20.9 בהיכל אמנויות הבמה בהרצליה.