נפש של אמנים

הכניסה לכפר שאול ממוקמת באזור התעשייה המהביל של שכונת גבעת שאול בירושלים. ניחוח מאפיות נמהל בריח גריז מוסכים, צפירות נהגים מתערבבות בתקתוקי מכונות דפוס זריזות, וש"ג בודק בקפידה את אישורי הכניסה של הבאים. המעבר מההמולה העירונית לשקט הכפרי חד ומפתיע, ותופס את המבקרים לא מוכנים. אלמלא האישה המבוגרת, שהלכה בצעדים כבדים ועל גב חולצתה הדהויה הכיתוב "מחלקה ג'", היה קל לטעות ולחשוב שמדובר בכפר נופש, ולא במרכז הירושלמי לבריאות הנפש.

דגלי ישראל מתנוססים כאן בכל מקום, משכיחים את העובדה שהמרכז יושב על אדמות הכפר דיר יאסין שנכבש במלחמת העצמאות. זה המרכז הגדול מסוגו בירושלים והשלישי בגודלו בארץ. הוא מכיל 333 מיטות, מפעיל עשרה מרכזים בקהילה ונותן מענה לאוכלוסייה של כמיליון אזרחים. "זה מקום מרתק, שמספר את הסיפור של כולנו בצבעים עזים מאוד", אומר ד"ר גדי לובין, פסיכיאטר ומנהל המרכז.

הוא יושב בחדר הממוקם בבית אבן ישן, בעל חלונות מקושטים. "ב־48', אחרי המלחמה", הוא מספר, "הכפר שימש מעון עולים שבו טיפלו בעולים מצפון אפריקה ובניצולי שואה שדרשו טיפול רפואי מורכב. ב־1952 עבר השטח למשרד הבריאות והפך למרכז לבריאות הנפש. לא נראה שהיתה תוכנית מסוימת. המקום פשוט היה רחוק ומבודד מספיק, כפי שהפסיכיאטריה היתה אז - מאוד סטיגמטית, מאיימת, סגורה ומסוגרת".

גשר פורץ דרך

גבעת שאול היתה פעם סוף העולם של ירושלים; מקום בטוח מספיק לשלוח אליו את מי שלקו בנפשם, כדי שאלו המגדירים את עצמם נורמליים או בריאים יוכלו לשכוח אותם ולהמשיך בשגרת חייהם.

ד"ר לובין: "למרבה הצער, לפעמים זה היה הבית של המטופלים, כי האשפוז נמשך שנים. היום אשפוז אורך כחודש בממוצע. זו תוצאה של טיפולים חדשים וממד ערכי, שמנסה לתת מקום ראוי למטופלים, לשלב אותם בקהילה ולא למדר אותם".

הדס תדהר, המנהלת האדמיניסטרטיבית של המרכז ומי שקישרה בין הכפר לאמנים, מחזקת את דבריו. "כמו שאחרי התקף לב מקבלים טיפול בבית חולים ושיקום בקהילה, גם בפסיכיאטריה האשפוז נועד למצבי משבר קיצוניים".

ד"ר לובין: "בעיניי, יש משהו משמעותי ועמוק בכך שמקום שהיה סמל לסבל העצום של העימות הפלשתיני־יהודי הוא היום מקום שמציע מזור. מקום שבו גם הצוות וגם המטופלים באים מכל קצווי הקשת האנושית - יהודים, ערבים, חרדים, עולים".

הוא מציג לי תמונה של שני מטופלים מתפללים על הדשא. האחד יהודי עטוף בטלית, השני מוסלמי על מחצלת. פניהם מטושטשות.

ד"ר לובין: "החזון של כולנו הוא להגיע למצב שבו מטופלים יוכלו להצטלם בלי לכסות את הפנים. אנחנו עדיין לא שם. ארגון הבריאות העולמי בדק ב־14 מדינות שונות את מידת הסטיגמה כלפי אנשים שסובלים מבעיה נפשית, ומצא שבישראל חומרת הסטיגמה גבוהה באופן משמעותי בהשוואה למדינות מפותחות אחרות".

כדי להילחם בסטיגמה ולטשטש את הגבולות בין מי שהוגדר כחולה לבין האזרח הפשוט, נענה צוות כפר שאול ליוזמה של עמותת "המקרר" בפרויקט פורץ דרך, שבו אמנים נבחרים הגיעו לכפר כדי ליצור בו במשותף עם המטופלים. העמותה שמה לה למטרה לקשר בין אמנות לאחריות חברתית, וכן להנגיש את השפה האמנותית לקהילות מגוונות בפריפריה החברתית.

איריס פשדצקי, מנכ"לית העמותה, פרסמה קול קורא לאמנים להגיש הצעות לתוכנית שהות בת חודש בכפר שאול וליצור לצד המטופלים יצירות שיישארו בכפר. היום, בשניים בספטמבר, נפתח הכפר לסיורים של מבקרים חיצוניים, שיוכלו להתרשם מתערוכת העבודות המשותפות ומהכפר עצמו.

פשדצקי, תושבת גבעתיים, בוגרת לימודי צילום במכללת הדסה ובעלת תואר שני בבצלאל, היא אוצרת ויזמית. החלום שלה לתערוכה בכפר שאול נולד עוד כשעבדה כסטודנטית בהוסטל שיקומי ובעמותת "אנוש". כך נכנסה לראשונה לבית חולים לבריאות הנפש.

"אני זוכרת את השוק שחוויתי כשמצאתי את האנשים שאני מכירה ואוהבת במחלקה הסגורה, לא כמו שאני מכירה אותם. עסקתי בשיקום ויזמתי סיורים סביב בתי חולים פסיכיאטריים במסגרת פרויקט 'הליכות ג'יין' (סיורים התנדבותיים על שם חוקרת תכנון הערים ג'יין ג'ייקובס - הט"א). עניין אותי התפר בין בית החולים לשכונה. כך הגעתי גם לכפר שאול.

"כיום בונים תוכניות שיקום אישיות במטרה להתגבר על חרדות, להתקדם ולתפקד - אבל אז מתמודדי הנפש יוצאים מההוסטל ונתקלים בסטיגמות, בהשפלה, בהתנגדות מצד שכנים שלא רוצים אותם ליד הבית. לא יכול להיות שכל האחריות להשתלבות בחברה תהיה על מתמודדי הנפש, שגם ככה קשה להם. גם לאנשים רגילים צריך להעניק כלים לקבל אותם.

"כשמתרחשת תאונת דרכים אנשים באים לבקר בבית החולים, אפילו שזה לא מקום נעים, אבל בבית חולים פסיכיאטרי לא מבקרים. לכן ניסיתי לייצר אירוע פומבי שבמסגרתו אנשים ייכנסו לתוך המרכז לבריאות הנפש. אמנות היא העולם שלי, והיא מאפשרת לבנות גשרים חברתיים".

את הלילה שלהם מרגיעים

מפעל הפיס והקרן לירושלים הרימו את הכפפה ומימנו את הפרויקט, שאותו אצרה פשדצקי לצד יצחק "איזי" ג'יברה. לקול הקורא הוגשו 40 פרויקטים מתחומי אמנות שונים. בסופו של דבר, שישה פרויקטים ושמונה אמנים נבחרו בידי ועדה מקצועית, שחיפשה איזון בין איכות אמנותית לרגישות גבוהה לזולת. האמנים, שהתחייבו להעביר פעילות במחלקות וליצור יצירות אמנות עם המטופלים, קיבלו ליווי של ג'יברה ופשדצקי, שכר אמן צנוע ותקציב לחומרים.

מבין האמנים שנבחרו, מעניין במיוחד המקרה של ד"ר פטריסיה אודונובן ובנה, דוד רפאל לוקרד. השניים יצרו "קופסאות אור" - קופסאות שחורות שדפנותיהן עשויות זכוכית, ובתוכן גזירי נייר שחורים המוארים מבפנים - עם קבוצת מטופלים ממחלקה ד'. נוסף על עבודה עם המטופלים יצרה אודונובן - בובנאית, במאית ושחקנית, שהצגותיה מועלות בפסטיבלים ברחבי העולם - קופסת אור המורכבת משלוש עבודות של חיתוכי נייר, בשם "סוף טוב הכל טוב". הכותרת הזו מתייחסת לזיכרונות מהאשפוז שלה עצמה בכפר, לפני חמש שנים. לצד קופסת האור מוצגים טקסטים שכתב בנה, דוד, אמן ועיתונאי, המודפסים בצורות גרפיות שונות.

וכך, למשל, הוא כותב: "מכאן רואים ממש רחוק וכאן יש בניין עם קשת ענקית וכאן זה מחלקה ה' וכאן יצא דורבן מהאדמה וכאן יש קשת ענקית וכאן יש חורשה וכאן יש פרחים וכאן עץ שסק וכאן היינו אוכלים וכאן איבדתי את הסבלנות שלי וכאן מישהו שאל אותי איך קוראים לראש הממשלה של החתולים? ביבי נחמיאו? וכאן בראש השנה הביאו את כולם לקריוקי, זה הזמן לסלוח וכאן מצאתי בלטה יפה מפעם וכאן ראינו את השותפה שלה לחדר מטיילת לבדה וכאן זה החדר של המכות חשמל, ג'סי, את זוכרת כמה היינו צריכים לשכנע אותה לנסות? המקום הזה נהיה המקום שכל העולם שלה התנקז אליו ונעלם דרכו כמו מערבולת ואני בינתיים עושה סיבובים מסביב לגדר. עוד סיבוב ועוד סיבוב. וכאן יש עץ תות וכאן אקליפטוס וכאן פינג פונג ואיפשהו כאן שרפו גופות אחרי הקרב וכאן לאמא שלי ניצלו החיים וכאן השער".

את קופסת האור שיצרו פטריסיה ודוד עם המטופלים תלו בכניסה לחדר הריפוי בעיסוק. שני מטופלים יוצאים מהחדר, עוצרים ליד הלוח ומזהים כל אחד את מגזרות הנייר שעשה; הם חוזרים למחלקה ועל פניהם גאווה גדולה.

כמה מטרים משם, על שני עצי אורן גדולים, נתלה המיצג "טווה חלומות הכפר". האמנית והאנימטורית הדס כהן יצרה אותו בשיתוף פעולה עם אוהד אמויאל והמטופלים במחלקות א' ו־ב'. יחדיו הם טוו רשת חוטים, פרמו אותה והרכיבו מחדש כלוכד חלומות, שאליו נקשרו פסלונים וקמעות שהכינו המטופלים. כדי שהיצירה לא תסכן את העוברים והשבים, היה צורך במנוף שיקשור אותה אל צמרות העצים; כעת היא מרגיעה את שנתם של כל דרי הכפר.

לסרוג כאב לכאב

"כשראיתי את הקול הקורא, צרחתי 'אני אני אני'", מספרת שירה משולם־חזקיה (44), ציירת מתל אביב. אני פוגשת אותה בסמטה צרה שבה נתלתה העבודה "יאסין יקירי 2022", שיצרה עם מטופלי מחלקה א' הסגורה. מדובר בטריפטיך עץ המורכב משילוב של רישומי המטופלים עם רישומים וחריטות שביצעה חזקיה עצמה, ומתכתב עם ההיסטוריה של הכפר. "אני רגילה להגיש הצעות כאמנית. זה לוקח הרבה זמן וכסף, זו ממש עבודה בפני עצמה. בדרך כלל הבקשות לא מתקבלות, ולרוב ההצעות נגנזות. כשקיבלתי תשובה חיובית צרחתי 'יש!', ודקה אחר כך חשבתי, 'אמא'לה, מה הולך לקרות".

כבת לצייר דוד משולם, שנפטר כשהיתה בת 9, היא עוסקת בעבודותיה בעיקר בנושאים אינטימיים הקשורים לעברה כילדה בשכונת עג'מי ביפו. "אני מסיימת תואר ראשון בפסיכולוגיה והתקבלתי לחוג לטיפול קליני באוניברסיטת חיפה. יש לי רגישות גדולה לכאב האנושי, אני נמשכת לראות את המקומות האלה. אני מאמינה שאמנות יכולה להקל; 'לטפל' זו מילה גדולה. אני מלמדת ציור במוזיאון פתח תקווה ורואה מה קורה לתלמידים שלי אחרי שיעור אחד. אני הכי נמשכת לחיבור של עולם הנפש עם אמנות. אף פעם לא ביקרתי בבית חולים לבריאות הנפש - עד לפרויקט הזה".

ואיך היה הביקור הראשון?

"הסתובבנו בכפר חצי יום. בדרך הביתה, בירידות מירושלים, התקשרתי לבעלי יואב בהתרגשות גדולה מאוד. ניסיתי להסביר לו מה אני מרגישה. כבר חודש אני מנסה להבין. זה קצת כמו לעבוד על צוק. עדיין אין לי מילים לתאר את זה.

"כל אמן שובץ במחלקה שונה. אני שובצתי במחלקה הסגורה עם גברים אלימים. לא פשוט בכלל להיכנס למחלקה עם דלתות כפולות. עד שדלת אחת לא נסגרת, השנייה לא נפתחת. לא ידעתי מה הולך לקרות.

"היה מטופל שהיה לי קשה להביט בו. היה לו ריח רע, שן אחת בפה, לא הצליח לדבר. אמרתי לעצמי, 'איתו אני אעבוד'. במפגש השני אמרתי לו 'תודה'. הוא חייך. הוא שמח שמישהו ראה אותו כאדם ולא כמחלה. הבנתי כמה לאמנות יש כוח".

היה לך חשוב שהיצירה תהיה משותפת. איך דאגת לזה?

"למדתי תוך כדי תנועה. ביום הראשון, בתמימותי, הבאתי כל מיני אופציות לצילומים של הכפר, בשחור־לבן. פרשתי על השולחן, ניסיתי לשאול מה רואים והצעתי שננסה לצייר. הבנתי שזה גבוה מדי. למחרת הבאתי שקפים, שעליהם המטופלים ציירו. אחד המטופלים בחר לצייר נשר על השקף, ואני הגדלתי וחתכתי. תרגמתי את כתב היד שלהם לחיתוך. מתוך העבודות שלהם בחרתי את אלו שהיו חזקות ויזואלית. רציתי שהעבודות ידברו את הכאב של המטופלים בהווה, וגם את כאב העבר. ההיסטוריה של הכפר נוכחת כל הזמן, אי אפשר להתעלם ממנה. סרגתי כאב לכאב".

למה ביצעת את החיתוך במקומם?

"אסור להכניס לתוך המחלקה מכשירים חדים - סכינים, מספריים, גם לא עפרונות מחודדים - כי המטופלים מסוכנים לעצמם. הם אפילו אוכלים רק בכפות. החלום שלי הוא שתהיה בתוך המחלקה תערוכה עם העבודות שלהם - מכיוון שמדובר במחלקה סגורה, אין למטופלים יכולת לראות את היצירות שפזורות בכפר".

בלי רגע של שקט

לפני חמש שנים נחנך מרכז אשפוז חדיש בשטח בית החולים. המבנים הישנים, שבהם מוקמו המחלקות, הוסבו מאז למנהלה, למרפאות ולחדר כושר. המבנה הישן של מחלקה ד' הוקצה לסטודיו שבו עבדו האמנים - לעיתים לבדם, לעיתים עם המטופלים מהמחלקות הפתוחות.

ארבעה חדרים עם קירות מתקלפים מכיל המבנה. מיטות אשפוז ישנות, לצידן ארונות שבורים. על הקיר בחדר הראשי תלויים ציורים מחוברות צביעה של ילדים, שלט המצהיר על מטרות הליבה של המקום ואיור מצהיב, דמוי פאזל, המתאר את הפעולות הדרושות להחלמה: "סדר וניקיון, פעילות גופנית, שיחה עם חברה, עבודה וטיפול תרופתי".

הסיור בתערוכה שבכפר יעבור גם בסטודיו. בחדר אחד נמצאות העבודות של פטריסיה ודוד; בחדר נוסף שטיח קיר ענקי, שתוכנן לפי מידותיה של הכניסה למיון, שאליה יועבר בתום התערוכה. האמנים שיצרו את השטיח הם דבי פישר, בוגרת בצלאל, וירדן קולסי, בוגר אקדמיית איינדהובן שבהולנד. מאחורי השטיח סקיצות תלויות על הקיר.

אהרון (28) וכנרת (22), שני מטופלים במחלקה הפתוחה, סיימו לאחרונה את תקופת האשפוז. הם באים עם המזוודה, בטרם יחזרו הביתה, לליטושים אחרונים של העבודה.

"אני סובל מפוסט־טראומה מורכבת", משתף אהרון, "רק לאחרונה ביקשתי עזרה ונשלחתי בידי הפסיכיאטרית של קופת חולים כללית לכאן, למחלקה הפתוחה. הייתי צריך מקום לנוח. להתאזן. הגעתי במצב של מאניה פסיכוטית. לא היה לי רגע של שקט. בכי, לא ישנתי בלילות. לא פשוט לראות כאב של אנשים אחרים בזמן שאתה מתמודד עם שלך. צריך לשים חוצץ - כל אחד והאתגר שלו. למדתי לא לתת לאחרים להפעיל אותי".

את תהליך היצירה המשותפת במסגרת התערוכה הוא יזכור כחוויה אדירה ומעצימה. "ההשתתפות בפרויקט נתנה לי הרבה מקום לביטוי. לא הייתי על תקן מטופל בסטודיו, אלא אמן. בהתחלה לא ידענו מה אנחנו הולכים לעשות. אני מצלם במצלמת פולארויד. הבאתי את המצלמה, עשינו סיבוב בכפר וצילמנו. לקחתי השראה מאנדי וורהול. יש ביצירה תמונת פולארויד שלי, עם הפנים שלי.

"דבורה וירדן, האמנים המדהימים, חיברו את התמונות בפוטושופ, הקרינו על השטיח את האלמנטים שצילמנו בכפר ושרטטו בצבע. עברנו על הכל באקדח אריגה. ההכנה לקחה לנו שבועיים־שלושה. שעות כל יום, עם הפסקות אוכל. זה נתן לי הרבה כוח לדבר עם אנשים על נושאי שיחה רגילים".

במחלקה פגש אהרון את כנרת, ומאז הם הפכו חברים טובים. עבור כנרת מדובר באשפוז הרביעי מגיל 16. "הייתי במצב אובדני", היא מספרת, "וביקשתי מהפסיכיאטרית בקהילה להתאשפז כדי להתאזן תרופתית ולהיות בהשגחה". במחלקה היא פגשה את אהרון, שסיפר על היצירה הנרקמת בסטודיו המאולתר במקום משכנה הקודם של מחלקה ד' והציע לה להצטרף.

"הגעתי אחרי שהם עיצבו את השטיח לתהליך של האריגה. בהתחלה פחדתי להרוס את היצירה, רציתי רק לפתוח את גלילי הצמר. האמנים הרגיעו ותמכו. עזרו לי בפרטים הקטנים, הסבירו שגם אם לא הייתי בדיוק בתוך הקווים זה עדיין בסדר. למדתי שגם להרוס זה חלק מהחיים. באחד הימים הגעתי לסטודיו והייתי במצב רוח על הפנים. ישבו איתי, דיברו איתי, עודדו אותי. זו היתה חוויה ארוכה ומלמדת".

את מסתירה מהעולם בחוץ את ההתמודדות שלך?

"אני באשפוזים חוזרים מגיל 16, המשפחה שלי אוהבת ותומכת. הם ליוו אותי ואני יודעת שיעשו הכל בשבילי. הם באו לבקר אותי כמעט כל יום. עשיתי שירות לאומי, עבדתי כמזכירה בהדסה ובתיאטרון החאן. כשאני מתחילה עבודה חדשה, אני מניחה את הנושא על השולחן, כדי שאם המצב יידרדר - ידעו לאן נעלמתי.

"הייתי רוצה להגיד לאנשים, שכמו שאדם לא מתבייש שהוא שבר את הרגל, לא צריכה להיות בושה שאני במשבר נפשי. אני מבינה את הפחד. מניסיוני, הרבה פעמים הפחד לא תואם את המצב.

"ירדן ודבי רצו שאארוג על השטיח ציטוט משיר שכתבתי. מי שמגיע למיון נמצא במצב קצה, וחששתי שאולי משהו שאותי מחזק עלול לפגוע בהם. יחד החלטנו לא לכתוב, אבל אהבתי את זה שהם העלו את האפשרות".

רגע לפני שהם אורזים את המזוודות ויוצאים החוצה, אהרון מהרהר בקול: "אני יודע שבית החולים הוא חממה. מפחיד לצאת החוצה, אל העולם, אבל קיבלתי כלים טובים ואני מקווה לא לחזור לכאן". כנרת מבקשת לשתף בשיר שהיא כתבה אך בחרה לשים לצרף לעבודה: "האמנות היא אלוהינו, אלוהי היוצרים והשבורים. אנו עבדיו מכורח, כבולים בנדרים שלא נדרנו ובריתות שלא כרתנו, אסירים לחובה לאחוז בעיפרון ולהתפלל לגאולה".

פתאום חודרת לסטודיו קריאה ממערכת הכריזה: "צוות למחלקה ד', צוות למחלקה ד', צוות למחלקה ד'", מהדהדות המילים בין הקירות. כולם מבינים את המשמעות: אירע מקרה חירום עם אחד המטופלים. במעבר חד שב הסטודיו והופך לבית חולים.

בלי לקום מהשטיח

לחדר נכנסת אפרת יגור, בת 35 מירושלים, ופורסת מזרן לג'וחה, כלבת השירות שלה, שמסייעת לה להפיג את המתח ולחוש שלווה. אפרת, אמנית המשתתפת בפרויקט, מתמודדת עם דיכאון בעצמה. "קיבלתי הבוקר טיפול תרופתי. אני מתנצלת אם אאבד את הריכוז, לפעמים לוקח לי זמן למצוא את המילים", היא מצהירה בגילוי לב.

יגור, עובדת סוציאלית במקצועה שעסקה באקטיביזם חברתי ובניהול קהילות, מתארת באומץ איך לפני חמש שנים, בעקבות סיבוכים בלידת התאומות שלה, נפגעה מערכת החיסון שלה - אירוע שהצית בעיות רפואיות נוספות, שהובילו לעייפות כרונית. משם הדרך לדיכאון היתה קצרה. "זה לא דיכאון לאחר לידה", היא מקפידה לציין.

את הבוקר שבו השתנו חייה היא זוכרת היטב. "עבדתי אז בשלוש עבודות, ואמרתי זהו. נשכבתי על השטיח לשלושה ימים. לא הסכמתי לקום. התחלתי טיפול תרופתי. די מהר הגעתי לאשפוז יום בטלביה. תוך כדי כך פרצה הקורונה, ופתאום נפסק הטיפול ולא היו קבוצות תמיכה. הטיפול היחיד שנותר קבוע הוא הטיפול באמנות. זו היתה הצלה גדולה. מצאתי את עצמי דרך היצירה".

לפני כמה חודשים, בכפר שאול, היא החלה ליטול תרופה חדשה. היה אך טבעי שהיא תשתתף בפרויקט ובתערוכה. "שבוע לפני שהתחלנו התאבד אח של חברה טובה, וזה טלטל אותי. לא הבנתי איך אמצא את הכוחות לפרויקט הזה. לקח לי זמן להבין שאני רוצה לעשות אותו, אבל שאני חייבת לעשות משהו משמעותי. רציתי להעביר את החוויה של האשפוז לאנשים שלא חוו אותה, וגם להעביר ביקורת.

"זה מעבר מגבעת שאול המשוגעת, עם הצפירות והקקופוניה, לשקט כאן. הפסטורליה המדומה היא חלק מחוויית האשפוז. לשקט הזה יש מחיר גבוה. אין עשייה, אין תנועה. רוצים לכבות שריפות לפני שהן קורות. זה יוצר חוסר תקווה. אין התרחשות. בתי החולים הם כמו פגייה, שומרים אנשים עטופים בצמר גפן. אבל הם צריכים לצאת מפה בלי לאבד את מה שהיה להם. הם צריכים להתאמן בכישורי חיים, כמו בפיזיותרפיה, גם כשקשה להם, גם כשכואב".

העבודה שעוררה את ההדים הרבים ביותר היא, ללא ספק, מיצג הסיגריות. "עישון תופס בבית חולים פסיכיאטרי מקום מרכזי, וזה אבסורד", אומרת אפרת, "הרבה חברים שלי התמכרו לסיגריות בעקבות אשפוז. זה הדבר היחיד היציב שנתפס כמקור הרגעה. יש מחלקות שבהן יש סיגריות ללא הגבלה ומעשנים כל היום, ובמחלקות אחרות מחלקים סיגריות במשורה, ואז כל היום הולך על לחכות לסיגריה. ועוד לא דיברתי על הצוות, שגם הוא מעשן בהפסקות כדי להירגע.

"אספתי בדלי סיגריות מכל המחלקות ומהחצר, ויצרתי מיצג שמורכב מכ־6,000 בדלים. שישה קילוגרמים בסך הכל". את בדלי הסיגריות היא הניחה בתוך מכל תצוגה מוזיאוני במרכז הכפר, מול פינת העישון המרכזית, מתחת למשרדי ההנהלה, כדי לעורר דיון.

"לא תיארתי לי שלאיסוף תהיה משמעות. מעבר לקושי הפיזי הגדול, נוצרו בזכות המיצג הרבה אינטראקציות ומפגשים עם אנשים. במחלקה הסגורה מצאתי שכבות גיאולוגיות של בדלי סיגריות בכל מקום. תמיד מתעלמים מזה, אבל בזכות המיצג התחילו לשים לב לזה. רצו לעזור לי לאסוף, גם מטופלים שלא יוצרים קשר עם אף אחד. היו שהתנצלו שאני מרימה מהרצפה בשבילם, אפילו הביאו לי פרחים. הצליחו לראות אותי. הרגשתי שכל בית החולים התגייס לאיסוף הזה.

"ליד אחד הספסלים פגשתי מטופל שנראה כמו הסטיגמות של החולים, מרייר ולובש פיג'מה בלויה. הוא שאל מה אני עושה עם הבדלים, הסברתי לו שאני יוצרת פסל. הוא אמר 'אבל זה מוזר'. פתאום אני המוזרה, שמראה לכולם שסיגריות בבית חולים זה לא בריא ולא אמורים להשתמש בהן כפתרון להרגעה".

לפני שחזרה הביתה, נאבקה בנוהג נוסף של הכפר - איסור להכניס אליו ילדים מתחת לגיל 18. "אתגרתי את גדי, המנהל. אתם מדברים על הורדת סטיגמה, אז למה הבנות שלי לא יכולות לבא לבקר אותי כאן? למה לבית חולים ילדים יכולים להיכנס ולראות דברים קשים, ולכאן לא? בסוף קיבלתי אישור מיוחד להכניס אותן, והיה להן מדהים. טיילנו בחלק הפסטורלי. בגן, כששואלים אותן במה ההורים עובדים, הן אומרות 'אמא במיטה'. אני לא רוצה להסתיר מהן כלום".

"טיפול מציל חיים"

רגע לפני פתיחת השערים לסיורים בתערוכה, המטופלים והאמנים - אם אפשר בכלל להפריד - מתרגשים. שירה עדיין מחפשת עם ד"ר לובין משכן קבע למיצגים שיצרה עם המטופלים. איריס פשדצקי, הוגת הפרויקט, מסרבת לסכם. "אני צריכה עוד לעכל ולראות את התגובות", היא אומרת.

ד"ר לובין, מצידו, מרוצה מההישגים שכבר נקטפו בזכות הפרויקט. "זה משפר את הדימוי העצמי של המטופלים. שום טיפול תרופתי לא עוזר לזה. אני מעודד את כולם להגשים את עצמם. מתוך השבר העמוק היצירה מעלה אנשים למקומות אחרים באשפוז".

המטופלים מקבלים נזעי (מכות) חשמל?

"יש, אבל גם זו סטיגמה. אלה לא מכות. זה אחד הטיפולים היעילים ביותר, ובאופן שבו הוא מתבצע היום תופעות הלוואי קלות יותר מאלו של התרופות. זה טיפול שהיום מוכח כיעיל בעיקר לאחר שהטיפול התרופתי לא צלח. זה טיפול מציל חיים".

תדהר מסכימה. "אין לנו מה להסתיר, אך כל פתיחה כרוכה בהרבה מחשבה על האיזון בין השמירה על פרטיות לבין הצורך לשבור את הסטיגמות. אנחנו נמצאים בתהליך מול יזם וחולמים להקים בית קפה שמטופלים יעבדו בו, ושמבקרים מבחוץ ייכנסו אליו גם ביום־יום. מי שנכנס לכאן, יוצא אחרת מאיך שהוא נכנס".