כשהיא נושקת לסוף העשור השמיני לחייה, דבי הארי חזרה בשבוע שעבר אל הבמה בסיבוב הופעות חדש של להקת "בלונדי" - כמעט יובל אחרי שהוקמה בתחילת שנות ה־70.
לא פחדת לחזור?
"אני לא אחת שחווה פחד במה. אם כבר, עבורי זה ריגוש שמגיע מתובנה שאני באה לתת עבודה. ככה מערכת העצבים שלי פועלת בצורה ממוקדת מטרה ואני במיטבי", הארי נשמעת טוב בראיון מיוחד שהעניקה לנו מביתה שבניו ג'רזי. "אחת התקופות המאושרות ביותר בקריירה המוזיקלית שלי ובחיי האישיים היתה השנים הראשונות שבהן הופעתי בכל מיני מועדונים קטנים, מול קהלים מצומצמים, באווירה אינטימית שלא מותירה לך ברירה אלא להתוודע למי שנמצא מולך בקהל. זה היה שיעור מאוד משמעותי עבורי להמשך הדרך. כצעירה ביישנית וחסרת ניסיון, הייתי עולה לבמה וקודם כל מחכה לתגובת הקהל, שאראה מה הוא מסמן לי, אם הוא מקבל אותי לחיקו או שמא מתעוררת בו איזו סלידה כלפיי. רציתי לראות מה המוזיקה עושה לו. אחרי כמה זמן היתה לי הארה שזה בידיים שלי, שבכלל לא משנה מה קורה אצל הקהל, אם כבר - אני זאת שמעוררת אותו ואפילו דורשת את התגובה שאני מצפה לה. ברגע שהכל התבהר יצאתי רשמית לדרכי המוזיקלית, והכל הסתדר לי בראש בבת אחת".
ומאז ועד היום אין לך חששות?
"לא, רק התלהבות. אני מבטלת כל סיכון לחרדה עם התמקדות בהופעה עצמה, בהיבטים הטכניים שלה, כי הכל די טכני בסופו של דבר. כשכל הלהקה יחד, אנחנו מרימים זה את זה והאנרגיות הגבריות של כל הבחורים שאיתי בשיא, זאת תחושה נהדרת. זה הג'וב שלי, ואני אסירת תודה שיש לי אותו עד היום".
כשאת על הבמה, את מרגישה שאת ב"דמות של בלונדי"?
"אני אוהבת להתחפש, חובבת בגדים ואופנה כמו הרבה בחורות ונהנית לבחור לוק. אבל בלונדי אינה דמות נפרדת עבורי. המראה שבו אני מופיעה לוקח אותי למקומות שמעצימים את הנוכחות שלי ומעניקים לי הרבה צבע. זה נושא מאוד חשוב עבורי, ולאורך השנים התנסיתי בכל מיני סגנונות, מהכי סולידי עד הכי פרוע. לבשתי שמלות ערב קלאסיות, תלבושות מורכבות וכל מיני אביזרי וינטג' ובגדים שגזרתי וקרעתי. עבדתי עם סטייליסט בשנות ה־70 שעזר לי למצוא את הסטייל שלי, מבחינתו זה היה הרבה צבעי ניאון וחגיגה לעיניים. אהבתי להיות שפן ניסיונות אופנתיים, ובאמת בכל פעם הלוק שלי הכתיב את האווירה של סיבובי ההופעות".
רוקסטארית ואייקון אופנה
כבר בתחילת הראיון בזום עם הארי, ברור שמדובר עדיין ברוקסטארית עם תעוזה. הבלונד־פלטינה הוא עדיין סימן ההיכר שתופס את העין מייד, גם בתיווך שיחת וידאו, ותזכורת נצחית לכך שהיא אייקון אופנה פורץ דרך.
בספטמבר שעבר בחר בה מעצב האופנה המוערך זאק פוזן, מי שהלביש כוכבות ענק כמו ביונסה וריהאנה, לצעוד איתו במט גאלה, נשף האופנה השנתי והמתוקשר של מגזין "ווג" במוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק, שבשנה שעברה נערך בסימן הצדעה לאופנה אמריקנית. פוזן הלביש את הארי בשמלת קרינולינה עם פסים אדומים ולבנים ומעל ז'קט ג'ינס מחויט, בפרשנות שלו לדגל ארה"ב. היא הוכתרה כאחת המתלבשות המצטיינות באירוע.
"הייתי אומרת שבמובנים רבים אני מוכרת, אבל גם לא מאוד. כלומר, עדיין יש לי היכולת לשמור על איזון בין מעמד האייקון שמצמידים לי והקריירה ארוכת השנים שלה זכיתי, לכך שאני גם מצליחה לקיים חיים פרטים בצנעה ובנועם בקרב חברים קרובים. ואני מרגישה בת מזל שזהו המצב", היא אומרת, "זה תמיד מחמיא כשאנשים זוכרים מי את ומזהים אותך פתאום ברחוב. זה חלק מהמקצוע, ונראה שאם עדיין יודעים מי אני, עשיתי עבודה די טובה. אבל תמיד ידעתי למצוא לעצמי את אותם אזורי נוחות שבהם ארגיש מוגנת. בתקופות שיא ההצלחה של בלונדי לקח לי זמן להבין כיצד להחזיר את השליטה לידיים שלי בלי לאבד חשיפה או להיעלם. הדרישה להציץ יותר לחיים הפרטיים שלי היתה אדירה באותם ימים. זה השתנה בהדרגה עם הזמן, אבל אני לא יודעת לומר עד היום אם לטוב או לרע. כל אחד עושה את השיקול שלו אם הוא יכול לחיות בסיטואציה כזו. אני, למשל, לא יכולה להעלות על הדעת איך זה להיות זמרת כמו שר או ג'ניפר לופז. הן כוכבות ענק בינלאומיות. לי, למרבה המזל, אין אותה בעיה".
אגב בינלאומיות, את זוכרת את ההופעה שלך ברעננה ב־2008?
"בהחלט זוכרת, למרות שהופענו אצלכם רק פעם אחת. המופע נערך באמפי פתוח לקהל, זה היה יפהפה והאווירה היתה נהדרת. אני בעיקר זוכרת שטיילנו ונתקלנו במקרה באיזה פסטיבל קיץ שהתקיים בדיוק בימים שבהם ביקרנו. הלכנו לאירוע על החוף בתל אביב שגילינו במקרה, היתה שם מסיבה פרועה וכיפית כל הלילה. לא היה לנו מושג במה מדובר, אבל זרמנו. לאחר מכן המארחים הסבירו לנו שזה היה 'לילה לבן'. שמחתי שהייתי עדה לאירוע כזה ושזכיתי לקחת בו חלק. כך שיש לי זיכרונות טובים מישראל ואני מאוד אשמח לבקר בה שוב".
סיבוב ההופעות החדש של בלונדי, הנקרא "כנגד כל הסיכויים", יצא לדרך בחוף המזרחי של ארה"ב ובהמשך ינדוד גם לאנגליה. על הדרך הלהקה מוציאה אוסף חדש, במארז ראשון בתולדותיה ובו כל ההקלטות שנערכו בשנים 1974-1982. המארז יכלול 124 שירים, מהם 36 שמעולם לא יצאו, ועברו הפקה מחודשת באולפני "אבי רוד" המפורסמים. הם יהיו זמינים במהדורות תקליטי ויניל או בתקליטורים, ויגיעו עם פריט אספנות - חוברת שבה סיפורים של הארי וחבריה ללהקה על שלל הלהיטים שלהם משכבר הימים מאלבומים שנמכרו עד היום ב־40 מיליון עותקים ברחבי העולם.
בין הלהיטים בולטים: ,"Heart of Glass" ,"Atomic" ,"Rapture" ,"One Way or Another" גרסאות הכיסוי לשירים "Denis" ו"The Tide is High", וכמובן השלאגר מ־1980 "Call Me", שהיה שיר הנושא לסרט הדרמה המצליח "ג'יגולו אמריקני" בכיכובו של ריצ'ארד גיר (ושיעלה בחודש הבא בעיבוד חדש כסדרת טלוויזיה, שבה יושמע הביצוע המוכר), שהיה מועמד לגלובוס הזהב בקטגוריית השיר המקורי ולפרס הגראמי בקטגורית ביצוע הרוק ב־1981. הלהקה היתה מועמדת לגראמי נוסף שנה לאחר מכן על הקליפ ל"Eat to the Beat".
"זהו עונג צרוף לראות כמה רחוק הגענו בעודי מאזינה לכל אותם ניסיונות מוקדמים ללכוד את הרעיונות שלנו בעזרת ציוד פרימיטיבי יחסית", מסבירה הארי, שחגגה יום הולדת 77 בחודש שעבר,
"המהות של להיות בלהקה בתחילת שנות ה־70 היתה המשך של התנועות האנטי־ממסדיות שהשפיעו על התרבות האלטרנטיבית שיצאה משנות ה־60. אני מתרגשת מחדש מאוסף האלבומים שלנו. כשאני מאזינה לשירים הישנים, אני מייד חוזרת בזמן. עד כמה שהיה לפעמים רע, באותה מידה גם היה טוב. אין לי חרטות. העיקר מוזיקה וכמה שיותר".
כשהתחלתם בשנות ה־70, הרגשת חלק מהמאבק הפמיניסטי?
"אני לא בטוחה, עברנו כברת דרך מאז. בשנות ה־70 קראו לכולן לשרוף חזיות ועודדו אותנו ליטול גלולות למניעת היריון. הזמנים השתנו. גם חלק מהחוקים. אבל עדיין כידוע יש מקום לשיפור, ואני מקווה שנמשיך בשינוי. מבחינתי כולנו בני אדם לפני הזהות המגדרית שלנו. אני לא מומחית בנושא, זה בטוח. אבל אני אישה, ואני מגדירה את עצמי כדי עקשנית וכאדם עצמאי. לנו, הנשים במערב באמריקה ובאירופה, יש חיים די טובים, אנחנו מקבלות הזדמנויות לנסות דברים שונים בחיים. הבעיה האמיתית היא במה שמכונה מדינות העולם השלישי, שם נשים ממשיכות להיות מדוכאות, חוות התעללות רגשית ונפשית, ובעיקר נשללת מהן עצמאות. אני מקווה שעבורן העולם ישתנה.
"מההתחלה נהניתי להיות סולנית בלהקה שכולה גברים, בניגודיות הזאת של בחורה עם מיקרופון ומאחוריה רוקרים מאצ'ואים. שרתי טקסטים שלא היו אופייניים לאישה. מעולם לא שרתי טקסטים של אישה כנועה או כזו שמתחננת לגבר שלה שייקח אותה בחזרה, אלא אישה בועטת, שמראה לו מי שולטת בעניינים.
"כשיצאנו לדרך היתה תחושה של מרד, לנסות ולעשות דברים אחרת. ראינו כל מיני הרכבים גרנדיוזיים שעשו עניין מכל דבר, עם יותר מדי סולואים ארוכים של גיטרה, והרבה מלל. זה מה שמכר אז אלבומים כנראה. ואנחנו באנו בגישה של לדלל את זה לכדי סגנון הפופ של הסיקסטיז. ניסינו להביא מוזיקה באופן טבעי, בלי יותר מדי התעסקות מיותרת. ובסופו של דבר, זוהי אבולוציה די מתבקשת, נדמה לי שבכל עשור הגישה משתנה, הסגנון הוא אחר. אנחנו היינו מאופיינים עם פאנק, וזה גם השתנה לאורך הזמן. זה מה שמהנה אותי בתור מוזיקאית. אני אוהבת להיות שובבה. הלוואי שהייתי יותר כמו קארדי בי".
את מי הערצת בתור נערה?
"שחקניות איטלקיות מאוד השפיעו עלי, כמו אנה מניאני, ג'ינה לולובריג'ידה וסופיה לורן. אלה נשים עם הרבה נוכחות ותעוזה, שיודעות לבטא את העומקים שלהן, כמו גם החולשות, בצורה יפהפייה. והייתי אומרת שגם נשים רגילות מעברי השפיעו עלי, כמו מורות שלימדו אותי בתור נערה, הן היו אדיבות וטובות אלי. רוח הנדיבות ניכרת אצל נשים יותר מגברים, במיוחד במקצוע שלי. שר הגיעה מכלום והפכה לכוכבת ענקית, זה כישרון אמיתי.
"גדלתי בשנות ה־50 ולא היתה אז כוכבת גדולה יותר ממרילין מונרו. החברה אז לא נתנה ביטוי לכישרונות האמיתיים שלה כשחקנית וכקומיקאית. וכיוון שהיא היתה חתיכה אמיתית, הרבה נשים מהמעמד הבינוני הסתכלו עליה בביטול כזנזונת, בהמשך לתדמית שלה כאלילת מין. עבורי היא היתה משהו אחר לחלוטין. הרגשתי שהיא חיה בתוך דמות, ובכל פעם שאני מופיעה על הבמה עם בלונדי, אני חושבת שאני חולקת לה כבוד. הסמל המסחרי שלה היה בלונד הפלטינה, שפרץ מבעד למסך הגדול אפילו בעידן הסרטים בשחור־לבן. הכריזמה הצליחה לחדור את גבולות הצבע, וההילה שלה זרחה בצורה אדירה. זה מה שרציתי לעצמי. היא השראה ומודל לחיקוי עבורי בכל מיני מובנים. היא כוכבת ענקית אבל גם מאוד שברירית, עם נשיות מאוד מסוימת שאני מזדהה עימה. וכמוני, היא נזקקה להמון אהבה מילדות. העיסוק בשתינו נסב תמיד סביב המראה. כאילו זה מפתיע שהשגתי משהו בחיים מעבר למראה החיצוני".
ילדה שרצתה לטרוף את החיים
היא נולדה במיאמי בשנת 1945 בשם אנג'לה טרימבל לפסנתרנית צעירה, שהרתה בעקבות רומן עם גבר נשוי. בגיל שלושה חודשים נמסרה לאימוץ לבני הזוג קתרין וריצ'ארד הארי, בעלים של חנות מתנות בניו ג'רזי. הם שינו את שמה לדברה־אן. כשהיתה בת 6 נולדה לבני הזוג אחותה של הארי, מרתה. לימים איתרה את אמה הביולוגית, שלא רצתה להיות איתה בקשר, לדבריה. לפני שלוש שנים פרסמה אוטוביוגרפיה שבה סיפרה כי חלמה על העיר הגדולה עוד בהיותה נערה, בניגוד לבית השמרני הממוצע שבו גדלה.
"אף אחד לא היה יכול לנחש שאהפוך לדמות ציבורית מוכרת", היא נזכרת, "בני המשפחה שלי לכל היותר שיערו שאתבגר ואנהל חיים רגילים, אתמסד ואקים משפחה, אתרום לקהילה ואעבוד בעבודה מסודרת. הרעיון הזה של לשבור את הכלים ולפצוח בחיי רוקנרול לא היה משהו שמישהו הכיר. הוריי חיו חיים שלווים ומאושרים שהתאימו להם, אבל אני ידעתי שזה לא בשבילי. הסקרנות התפרצה מתוכי ורציתי לחוות כמה שיותר בחיי ולצאת מאזורי הנוחות שלי. אמא שלי הגיעה ממשפחה מקובעת. היא חשבה שאמנים הם אנשים נחותים, ועצם המחשבה שאני אלך לכיוון הזה הפחידה אותם מהמקום של להגן עלי. אבל אני נמשכתי אל האסור, אל הלא נודע, ורציתי לצאת ולטרוף את החיים".
אחרי שסיימה לימודי תואר ראשון באמנות בקולג' מקומי בפרברי ניו ג'רזי, עברה לניו יורק ודילגה בין עבודות כמו מלצרית, מזכירה במשרדי רדיו ה־BBC, רקדנית גו־גו בדיסקוטק ומארחת שפנפנה באחד המועדונים למבוגרים בלבד של "פלייבוי". במקביל החלה בקריירה מוזיקלית, ואחרי שהיתה סולנית בשני הרכבים, הכירה את הגיטריסט כריס סטיין, שהפך לבן זוגה, ואיתו ייסדה את להקת בלונדי, בהשראת הכינוי שגברים נהגו לשרוק לעברה ברחוב.
אחרי שני אלבומים ראשונים, ב־1978 יצא האלבום השלישי "קווים מקבילים", שדורג על ידי מבקרי מוזיקה כאחד המצטיינים של השנה, לרבות להיט הענק "Heart of Glass" שרשמית שם אותם על המפה והעניק להם פרסום בינלאומי כחלק מז'אנר הגל החדש במוזיקה באותה תקופה. הם הוציאו שלושה אלבומים נוספים, והארי החלה להתמקד בקריירת הסולו שלה, הן כזמרת עם חמישה אלבומים והן כשחקנית. בין השאר שיחקה בסרטים כמו "וידאודרום" של הבמאי דיוויד קרוננברג, מותחן האקשן "קופלנד" ובקומדיית הקאמפ "היירספריי".
אבל אז באה הנפילה: דעיכה בפופולריות של בלונדי, התמכרות לסמים, ששלחה אותה למכון גמילה, ואבחונו הרפואי של סטיין כחולה במחלה אוטואימונית בשם פמפיגוס. ב־1982 הם החליטו לפרק את הלהקה. ב־1987 סיימו השניים גם את הזוגיות, אבל נותרו חברים קרובים. הארי היא הסנדקית של שתי בנותיהם של סטיין ואשתו. עם מחזריה לאורך השנים נמנו הבדרן פן ג'ילט והרוקר ג'ואי ראמון. אחרי 17שנות הפוגה, ב־1999 בלונדי התאחדה לאלבום שביעי, "אין יציאה", שכלל להיט קאמבק ענק - "Maria", שכבש את המצעדים ברחבי העולם. משם המשיכה הלהקה לפעול לסירוגין בסיבובי הופעות והוציאה ארבעה אלבומים נוספים. הארי גם הפציעה מדי פעם בתפקידי משחק בסרטים עצמאיים, אך מעולם לא התמסדה ולא ילדה ילדים.
"האנשים שבחיי מסיבים לי אושר, יש לי כמה חברים קרובים, ואחד מיוחד שאני לא מעוניינת לדבר עליו, אבל באופן כללי אני אוהבת להיות עם חברים - מה שהיה מאתגר בשנתיים וחצי האחרונות שעברו על כולנו", היא אומרת לקראת סוף השיחה, "אני נהנית ללכת למופעי בלט בניו יורק, אני עושה מדיטציה, שמאוד חשובה לי, ומתאמנת די בקביעות, אני משתדלת להיות פעילה גופנית ולהפעיל את האנדורפינים. לרוב אני גם אוכלת נכון, איזה סלט קייל עם עוף מאודה או משהו כזה, אבל לפעמים חוטאת בצ'יזבורגר או בפיצה".
את מתרפקת על העבר בנוסטלגיה?
"שנות ה־70 היו תקופה יוצאת דופן עבורי, מבחינה אישית ומבחינת הקריירה. כשקרה אסון התאומים, נשענתי לאחור על הכורסה בבית וחשבתי שהלוואי שהיינו חוזרים לשנות ה־70. כלכלית אלה היו שנים של עוני, אבל מבחינה יצירתית לא ידעתי שובע, ואני בת מזל שאני יכולה להישען על הימים הללו. אף אחד לא באמת התייחס אלי ולא הייתי מוכרת, אבל יכולתי לעשות מה שבא לי ולהתפתח כאמנית.
"כיום אני מסתכלת מהצד בכל מיני טכנולוגיות ודברים חדשים, ונזכרת שבלונדי היתה אחת הלהקות הראשונות שהשתמשו בסינתיסייזר. זה נחשב לשכלול בזמנו. אבל אם הייתי צעירה בימינו, אני לא יודעת אם הייתי בוחרת שוב בקריירה מוזיקלית. על פניו כל אחד יכול ליצור מוזיקה במחשב, קצת סבלנות ויכולת טכנית ואתם מסודרים. וכדי לפרסם את עצמך, יש כל מיני פלטפורמות חדשות ברשת".
את צופה בסרטים או בסדרות טלוויזיה?
"אני אוהבת כל מה שהבמאי דיוויד לינץ' עושה וגם פדרו אלמודובר. אהבתי את החידוש של 'חולית' ועקבתי גם אחרי העונה הקודמת של 'יורשים'. אחת הסדרות הכי נהדרות שצפיתי בהן לאחרונה היא 'בית הנייר', ובטח יש עוד כמה, אבל תפסת אותי לא מוכנה. חצי מהזמן אני צריכה להיזכר בדברים, הזיכרון שלי הוא כבר לא מה שהיה פעם, אתה יודע".
dcaspi@goldenglobes.org