הקושי לנהל שיחות קשות

לא סותר

מה היית עונה אם היו שואלים אותך מהי התכונה שהכי מקשה עלייך? אם ישאלו אותי, אענה ללא התלבטות: התכונה שמסרבלת את מערכות היחסים בחיי היא הנטייה להתחמק משיחות לא נעימות, בדרכים מגוונות ויצירתיות יותר או פחות.

קוראי הטור שאולי מכירים אותי מהטלוויזיה או מהכתיבה, עלולים להרים גבה. אני מודעת לכך שהתדמית התקשורתית שלי היא של אישה בעלת דעות מוצקות שלא מתביישת לומר מה היא חושבת או מרגישה, גם כשמדובר בביקורת או בהתמודדות עם קונפליקט. זה נכון, התדמית הזו משקפת חלק נכבד ממני, חלק אמיתי, אבל זה לא סותר את החלק האחר, המתחמק והנבוך.

אישה כנועה

אחת הדוגמאות הבולטות היא מקרה שקרה בפברואר השנה, עת ביקר באולפן התוכנית גבר שמחפש אהבה, לטענתו לפחות. הוא סיפר שהוא רוצה "אישה כנועה", אבל "הבעיה שאישה כנועה היא לא מספיק חכמה בשבילי. וגם חשוב לי שתהיה רזה. אני לא אוהב מלאות". ובכן, אם תחפשו בגוגל: "מחפש אישה כנועה", תוכלו להיווכח שאכן, במקרים שבהם אפגוש טיפוסים מסוג מסוים, אין לי בעיה להסתכל לו בעיניים ולומר דברים קשים, הקול שלי לא ירעד ולו לרגע. באותה המידה, כשטוקבקיסט כותב מילים פוגעניות, עלי או על כל אדם אחר, לא אהסס להעמיד אותו במקומו.

בפסח האחרון, בעודנו ממתינים יותר משעתיים לבידוק הביטחוני לפני הטיסה, כמה משפחות החליטו לפתוח את סרט ההפרדה ולעקוף את הפראיירים שמחכים כבר שלוש שעות. בלי להתבלבל, ארגנתי כמה מהחבר'ה שהכרתי בתור (אחרי זמן ההמתנה הארוך כבר ממש התגבשנו) ונעמדנו כחיץ בין המשפחות החצופות לעמדת הבידוק, חסמנו בגופנו את האפשרות שיעלו את המזוודות שלהם על המסוע. כשהם ניסו לגשת, אמרתי להם בקול תקיף: "אף אחד מכם לא יעשה צ'ק־אין, לפני שכל מי שעומד פה בתור והגיע לפניכם יסיים". עשרות אנשים פתחו את המצלמות בנייד וצילמו את צוות ההצלה שארגנו. באמת שזה לא הפריע לי. גם אם המשפט הזה יישמע לכם יומרני, זו האמת: אני אוהבת להרגיש שאני נלחמת למען מטרה צודקת. זה מעניק לי כוח.

האנשים המתעתעים

נדמה לנו שהימנעות מעימות או מקונפליקט היא תכונה ששייכת לאנשים שהם ביישנים או מופנמים קלאסיים, אלו שלא נעים להם להחזיר מנה למטבח במסעדה אפילו אם מצאו שערה בתוך הצלחת, או אלו שלוקים בחרדה חברתית ונמנעים מלהביט בעיניים בזמן השיחה, או אלו שכל "סמול טוק" עבורם הוא גיהינום עלי אדמות.

אבל לפי תחקיר קצר שערכתי, יש הרבה אנשים גם מהסוג הבא, ואני בהם: אנחנו אלו שלא חוששים מאינטראקציות חברתיות ואפילו נהנים מהן, שיכולים בקלות יחסית לדבר מול קהל או לייצג את הקבוצה שאליה אנחנו שייכים במאבק על זכויות, אבל לצד היכולת להילחם למען הכלל, אנחנו גם האנשים שלא מסוגלים להתמודד עם מצב של קונפליקט כשזה מגיע אל הדברים האישיים והפרטיים שלנו, כשמדובר בסיטואציה של אחד על אחד שבה אנחנו צריכים לומר מה מפריע או לבקש שיתחשבו בצרכים שלנו. אנחנו האנשים שעבורם שיחות פשוטות לכאורה הן בלתי אפשריות.

כסף לפח

במקרים שבהם אני נקלעת לסיטואציה שבה עלי להזכיר לאדם להשיב סכום כסף ששילמתי עבורו, הכלל הוא מאוד פשוט: זה לא יקרה לעולם. להתמרמר, להתבאס - זה כן, לקטר על כך לחבריי הקרובים - בוודאי, אבל לא אומר דבר בנושא לאדם היחיד שאליו אני אמורה להפנות את תחושותיי.

לפני כמה שבועות הגעתי לפגישת עבודה בשעות הצהריים, ותחושת הרעב אחזה בי. בפגישה נכחו עוד שמונה אנשים, רובנו מכירים זה את זה באופן שטחי בלבד. פתחתי את אפליקציית המשלוחים ושאלתי את הנוכחים אם מישהו רעב, כי אני מזמינה לעצמי משהו. כמה מהנוכחים הביעו עניין ובחרו מנה. באותו הרגע כבר ידעתי: יש רק סיכוי אחד ויחיד שהארוחה הזו לא תעלה לי 680 שקלים - רק אם הנוכחים יציעו מיוזמתם להחזיר לי. אין שום תסריט אפשרי אחר. כשהגיע המשלוח, כבר היינו בעיצומה של הפגישה. שניים שאלו אותי כמה הם חייבים לי על ההזמנה ומלמלתי את הסכום במבוכה. ארבעה אחרים שכחו לשאול. אני יכולה להבין, זה יכול לקרות לכל אחד. העניין הוא שאם אדם ישלם עבור האוכל שלי ואני אשכח להשיב לו את התשלום, אני אשמח מאוד־מאוד שיזכיר לי.

אני לא רוצה להיות חייבת. אני מתארת לעצמי שאותם אנשים שהתביישתי להזכיר להם, חשים בדיוק אותו הדבר.

אמא ואני

אם קראתם את הפסקה הקודמת ולא הבנתם מה אני עושה עניין ועל איזו מבוכה אני מדברת, אז שתדעו שאני מעריצה אתכם. יש את אלו שבאמת לא מתחשבנים, ששוכחים מזה ועוברים הלאה, "המשחררים". הלוואי שזה היה המצב, אבל אני לא מהקדושות האלו: אני זוכרת ולא שוכחת, נוטרת, כועסת, מתעצבנת על מי שלא זכר והכי מגוחך - לא אומרת מילה, וכך לא מאפשרת לתקן את המצב.

ייתכן שמדובר בתכונה תורשתית או בהתנהגות שהפנמתי מאמי. אני זוכרת אותה שבה עם אבי מבילוי בבית הקולנוע עם חברים, מסתובבת בבית מוטרדת, מספרת שוב ושוב שהיא שילמה על הכרטיסים לסרט ושוב שכחו להחזיר לה. אני לא זוכרת שאמא שלי העלתה את האופציה המובנת מאליה, כלומר פשוט להזכיר להם את ששכחו. אני אפילו לא זוכרת שהעלתה את האופציה לבקש ממישהו אחר לשלם על הכרטיסים בפעם הבאה שיצאו לבלות יחד. אני בהחלט זוכרת אותה משלמת על הכרטיסים של כולם גם בבילוי הבא ומשתפת אותנו שוב בתסכול כשהיא חוזרת הביתה, כאילו מדובר בגזירת גורל שלא ניתן לשנות

יראו אותי

סיבה מרכזית לכך שאיני מסוגלת לדרוש שישיבו לי את כספי היא הפחד שיראו בי חלילה קמצנית או קטנונית או מתחשבנת או לא נדיבה. זה מפחיד אותי כי אני ממש לא כזו, לפחות לא בעיני עצמי. אחד הדברים שמחזקים את הערך העצמי שלי ועוזרים לי להירדם בלילה הוא האמונה שאני נדיבה וחולקת את מה שיש לי עם האחרים. העניין הוא שאני רוצה לבחור מתי ואיך וכלפי מי להפגין את הנדיבות הזו.

מייד אחרי ששלחתי לעורך שלי את טיוטת הטור שלפניכם, הוא אמר שאני חייבת להתקשר לאותם אוכלי חינם, לבקש את הכסף ולתעד את ההרגשה שלי ואת התגובה שלהם. הוא חשב שאולי התגובות שלהם יגרמו לי לחשוב קצת אחרת. התפקעתי מצחוק לשמע דבריו והסברתי לו שיש סיכוי גדול יותר שהוא ואני נצא לארוחת ערב עם ביונסה וג'יי.זי מאשר שאפנה אליהם ואבקש החזר. אגב, אם הארוחה עם ביונסה וג'יי.זי אכן תתממש, אני אשלם על כולם בשמחה גדולה ולא אתייסר ולו לרגע.

דיסוננס קוגניטיבי

דיברתי על זה עם חברה חכמה שהיא גם דוקטור לפסיכולוגיה. היא אמרה שלדעתה, אחת הסיבות שבגללן קשה לחלקנו לבקש מאדם שיחזיר הלוואה או לדרוש דבר שגורם אי־נוחות לאדם אחר, היא העובדה שזה יוצר דיסוננס קוגניטיבי, כלומר פער בין מה שאני חושבת על עצמי לבין ההתנהגות שלי בפועל, פער בין האישה הלארג'ית שאני רוצה להיות לבין זו שמבקשת ממישהו להחזיר לה כמה עשרות שקלים. כשאנחנו מתקשים ליישב את הפער בין מי שהיינו רוצים להיות לבין הצרכים שלנו, אנחנו מוכנים לוותר לעיתים על מה שאנחנו צריכים כדי לשרת את הדימוי שאנחנו שואפים אליו.
אגב, כסף הוא כנראה הנושא שבני האדם הכי מתקשים לדבר עליו. מחקר מאוניברסיטת לונדון מצא שאנשים מעדיפים לנהל שיחת פרידה מבני הזוג מאשר לבקש מהבוסית העלאה בשכר.

עסק ביש

ארבע פעמים בלבד ב־15 שנה שבהן היתה לי קליניקה, נדרשתי לבשר לעובדת שאני גודעת את מטה לחמה ונאלצת לסיים את עבודתה. זכור לי במיוחד מקרה שבו נאלצתי לעשות זאת כי העסק לא הצדיק את עלות משרתה, פשוטו כמשמעו.

לאחר חודשים ארוכים שבהם המשכתי לשלם לה למרות המינוס המעמיק בבנק, הבנתי שדי, אני לא יכולה להמשיך לתת לתכונה הבעייתית שלי לנהל את העסק. הזמנתי את העובדת לשיחה, התיישבתי מולה - והתחלתי לבכות. תוך כדי בכי הסברתי לה שאני לא יכולה להרשות לעצמי שהיא תמשיך לעבוד איתי. איך הסתיימה השיחה? היא ניגשה אלי, הניחה ידה על כתפי וניחמה אותי(!) שהכל בסדר ושהיא תמצא עבודה אחרת.

זה ייזכר כאחד הרגעים המעפנים שלי בתור מנהלת, ועדיין, בקצה של האכזבה מעצמי יש עדיין חלק שמתנחם בהתנהגות הזו, שאומר "הנה פאולה, את רואה? את אישה טובה".

רווח והפסד

האתגר הוא לצלוח שיחה עם אדם שהוא גם וגם, שהוא לא נגדי אלא בעדו, מבלי לכעוס או להתמלא טינה.

האם ניסיונות השמירה על הדימוי של "האישה הטובה" באמצעות ויתור על הגדרת צרכיי באמת משיגים עבורי את הדימוי שאני רוצה בעיני הצד השני? האם ההתחמקות מהשיחה גורמת למישהו לחשוב עלי טובות? התשובה המדכדכת היא שקרוב לוודאי שלא, או יותר נכון - ממש לא. לא רק זאת, אני משלמת מחיר אישי כבד, אני מרגישה שזה פוגע בי: העומס הרגשי גדול ממה שאני רוצה, זה לעיתים מדיר שינה מעיניי, ואני לעיתים לא רחוקות עושה בעצמי עבודה שכבר שילמתי עליה למישהו אחר.

הנקודה האופטימית היא שניכר שיפור מזערי: פעם לא הייתי מסוגלת אפילו להתקשר למסעדה כדי להודיע שנבצר מאיתנו להגיע וזה היה מלחיץ אותי וגוזל אנרגיה, היה לוקח לי זמן לאזור אומץ ולנהל שיחה בת חצי דקה עם מלצר או אחראית משמרת שכלל אינם מודעים לקיומי. אני גאה לשתף שאני מבטלת היום שולחן במסעדה בקלות יחסית. התקדמתי.

זה שנים שאני קוראת ספרים ומקשיבה להרצאות על אסרטיביות ועל גבולות ועל התמודדות עם קונפליקטים. היישום, כמובן, קשה הרבה יותר מההבנה, אבל אני בדרך הנכונה, כך אני מקווה.
חשבתי לשבת עם עצמי לשיחה של ביקורת בונה ולהעיר שכדאי להגביר את קצב ההפנמה, אבל תכלס על מי אני עובדת? בטח אמצא את הדרך להתחמק גם מהשיחה הקשה הזו.

עשה לי את זה:

Info@paulanatural.co.i