הכל אני יכול? החופש הגדול מזכיר לי בעיקר עד כמה התבגרתי

עד גיל 18 הייתי בטוח שהחופש הגדול הוא התקופה הכי מרגשת בלוח השנה. פעם אחר פעם ספרתי ימים לקראתו. הכל אני יכול בחופש הגדול - אמרתי ומימשתי. אך בתום כיתה י"ב, בבת אחת, איבדתי כל חיבור רגשי עם יולי-אוגוסט. כעת, כשהמוני ילדים ונערים מציפים את חופי הים ואת הקניונים, ומתנגשים בי על המדרכה עם הקורקינט שלהם, אני מבין שהחופש הגדול התהפך עלי.

כמה שאז השתוקקתי להגעתו, היום הוא צוחק לי בפנים ומזכיר כל שנה מחדש כמה התבגרתי. כמו שיומולדת מהדהד בקול את הגיל שלא עוצר, כך עושה החופש הגדול למבוגרים - הוא תזכורת שנתית להזדקנות.

במרחק הזמן, בין קייטנה לבריכה, דווקא הרגעים הכי זכורים לי מתקופות החופש הגדול הם אלו שביליתי מול הטלוויזיה. גדלתי בשנות ה־80, ומכשיר הקסם במרכז הסלון סיפק את כל צרכיי. טיילתי בעולם עם מרקו, עם נילס הולגרסון ואווזי הבר. הפכתי לילד אמיתי, ממש כמו "פינוקיו" ששודרה מדי בוקר.

זהו זה

לוח השידורים נהג להתאים את עצמו לילדים בחופשה. "זהו זה!", לדוגמה, נבראה לפני יותר מ־40 שנה כתוכנית ייעודית לחופש הגדול. לכן היו לה מנחים שהפעילו בשידור חי את הצופים בבית, היא ארגנה שעשועונים, יציאות לשטח, אירחה נערים, דיברה לקהל בגובה העיניים וחגגה איתם את הקיץ. בעקבותיה נולדו בהמשך גם "רואים 6/6", שם קובי מידן, ארז טל, מרב מיכאלי, עודד מנשה ואחרים עשו סיפתח טלוויזיוני; וגם "כדור פורח", שבמשך יותר מעשור היתה קייטנת הקיץ של ערוץ הילדים.

אפשר להמשיך להתענג על הנוסטלגיה, כי בימינו אין דבר דומה בטלוויזיה. למרות עשרות גופי שידור ובערך עשרה ערוצים ייעודיים לילדים ולנוער, אף אחד לא פתח אולפן קיץ יומי עבור התלמידים שבבתים. אף ערוץ לא מייצר קשר אישי דו־כיווני עם צופים צעירים. אין שידורים חיים, אין מנחים, אין במות בפריפריה, אין כמעט כלום מעבר לכמה סדרות חדשות, תוכניות שחזרו לעונה נוספת, ונועה קירל בדרמת הנוער "פלמ"ח". דלות תוכן שלא מעודדת ילדים להישאב לחוויה יומיומית בלתי נשכחת בתוך הטלוויזיה.

תוכן מבוסס גיימינג

הילד שלי בן 6. יש לו בריכה וארטיקים, כדורגל בפארק וסרטים בקולנוע, חוויות אצל סבתא והתעוררות מאוחרת, אבל את שיא הרגש הוא חווה דרך היוטיוב. שם הוא מוצא את הקשר האישי ההוא בין מנחים וצופים. אמנם התוכן שהוא צורך מבוסס בעיקר על גיימרים עם כינויים מוזרים, שמשדרים משחקים בליווי צרחות בלתי נשלטות, אך הם מדברים אליו בגובה העיניים, מפעילים צופים, וחוגגים את החופש.

אחרי שהפצרתי בבן שלי לקחת הפסקה מיוטיוב ולשים לעצמו סדרה טובה או בינונית בטלוויזיה, והוא כמובן התעלם ממני - פתאום הבנתי. אולי העולם השתנה, אבל הכל בעצם אותו הדבר. נזכרתי איך בילדותי המבוגרים הפצירו בי לעזוב את הטלוויזיה ולקרוא ספרים, ועכשיו אני מבוגר.

נעמי שמר כתבה לפני כמה דורות: "ללבוש סינר כחול בחופש הגדול, וככה לעמול... אולי ניסע לכפר בחופש הגדול, לרוץ שם בקציר בחופש הגדול, וקצת לקצור חציר בחופש הגדול". היום, תציעו לילד לעזוב את היוטיוב כדי לעמול ולקצור, והוא יתקע בכם מבט חודר ולא ידבר איתכם יותר בחיים.