רוני גמזו: "כל ספר הוא עולם ומלואו. כך גם כל מטופל"
"בשנתיים של הקורונה אני פחות קורא ביחס לעבר. לפני המגיפה תמיד היה לי ספר שאותו קראתי בין משימה למשימה, ולפני השינה", מגלה פרופ' רוני גמזו, מנכ"ל בית החולים איכילוב. "ובכל זאת, אני מנסה לשמור על זה. אני פחות מתחבר למדיום הדיגיטלי, וגם אם ספר יכול לשכב ארבעה חודשים ליד המיטה שלי עד שאסיים - זה גורם לי הנאה לדעת שהוא שם. שיש לי האפשרות לקרוא רבע שעה לפני השינה, להיכנס לזמן שבו אצוף ואבהה וארצד לעולם אחר.
"הקריאה שלי הגיעה מתוך התאווה לידע. לא תמיד אפשר להבדיל בין קריאה חווייתית לקריאה לצורך רכישת ידע, אבל הסיפורת פיתחה אצלי הרבה מאוד דמיון. אני זוכר ספרים שקראתי והתחלתי לצלם בעיני רוחי סצנות מתוכם. לא משנה אם מדובר בספרות עברית או מתורגמת, תמיד הגעתי לרמת המחזה בדמיון.
"כילד הייתי מחפש כל הזמן את הספר הבא בסדרת ספרי חסמב"ה, ולאחר מכן דנידין ואחרים. לאחר שהתבגרתי נכנסתי חזק לספרי המתח והבלשות, וזה עשה לי את זה מאוד - כולל ספרות אימה. בעולם השירה, ויסלבה שימבורסקה היא תמיד מספר אחת עבורי, למדתי להכיל את שירתה.
"ב־20 השנים האחרונות, שבהן אני מכהן בתפקידי ניהול, העניין שלי נדד גם לספרים על ניהול ומנהיגות, אוטוביוגרפיות, ספרים שעוסקים בעולם החדשנות והרעיונאות. אני מאוד משתדל לקרוא ספרים שרופאים כותבים על חיי הרופא - 'בית האלוהים' של סמיואל שם, או 'זה הולך לכאוב' של אדם קיי. אלה ספרים שעוסקים באנשים שחיים את אותו עולם שאני חי, ובכך הם מחדדים אצלי את החושים. בשנתיים האחרונות עסקתי רבות בנושא האמפתיה, והספר של ד"ר קיי אפשר לי לטעון את עצמי לעומק - לבחון ולא להיות ציני.
"בספרי המנהיגות, אם אלו ביוגרפיות או אוטוביוגרפיות, אני מחפש את עצמי בתוך הספר. איך להתנהל מול אנשים, איך להוביל. הביוגרפיות של סטיב ג'ובס וג'ף בזוס העניקו לי פרספקטיבה לגבי המורכבויות שעומדות בפני אנשים שעוסקים בחדשנות. אל ג'ובס התחברתי גם בגלל האירוע הרפואי שאותו עבר".
איך אתה מגיע אל הספרים?
"לפעמים זה קשה מאוד לבחור ספר. אחת השיטות שלי היא לקנות ספרים לאחרים, ולקחת לעצמי יומיים-שלושה לעלעל בהם. לפתע, הספר יכול להפוך להיות שלי. אבל אימצתי את המנהג הזה: כשאני רוצה לציין קשר עם אנשים, או להעניק להם מחווה עם משמעות - זה דרך ספר, והאתגר היפה בעיניי הוא להתאים ספר לבן אדם.
"לפעמים הבחירה הנכונה לוקחת לי שעות. כשעזבתי את תפקיד פרויקטור הקורונה הייתי צריך להעניק מתנות ל־20 אנשים, וכל אחד קיבל את הספר המיוחד לו. אני מרוויח מזה, כי אני קורא את הספר תוך כדי, ולפעמים הם מקבלים אותו, בחיוך, אחרי שימוש קל. כשאני בוחר לילדה שלי ספרים, במדור של ספרי הילדים, אני נכנע לרצונות שלה, אבל בכל מקרה הבחירה איתה משלימה לי רפרטואר שהוא מרגש באופן אחר".
איך עולם הרפואה זולג לתוך האקט של הקריאה? איפה הספרים נכנסים לחיים של הרופאים?
"יש לרפואה ולספרים את הממשק הבנאלי שבו אנחנו טוחנים טקסט־בוקס, לומדים ובולעים חומר מקצועי. אבל ההקבלה האמיתית בעיניי היא ברמה האנושית. כשאני נכנס לחדר מיון ופוגש 30 מטופלים, אני צריך לשאול שאלה ועוד שאלה, ולאט־לאט להכיר את האדם שמאחורי המטופל ולחוש בנוח בהיכרות החדשה הזו. כך גם בקריאת ספר - אתה עובר פרק אחרי פרק, מגלה עוד טפח ועוד אחד. כל ספר הוא עולם ומלואו כפי שכל מטופל הוא עולם ומלואו".
יבגניה דודינה: "לפעמים משפט אחד בודד יכול להיות מפתח לתפקיד שלם"
"במשך חודשיים מאז פרוץ המלחמה באוקראינה לא יכולתי לקרוא או לשמוע מוזיקה. נחנקתי", מספרת השחקנית יבגניה דודינה. לדבריה, רק עכשיו היא משתחררת לאיטה ומתחילה לחזור אל הספרים. "אני המון בדרכים, אז אני אוהבת לקרוא תוך כדי הנסיעות, נמנעת בהן מגלישה באינטרנט. הספר הוא תרופה לנפש. הקריאה, וגם התיאטרון, מספקים לנו מהות פרדוקסלית - באמצעותם אנחנו מתרחקים מהמציאות, כדי למלא לעצמנו את המציאות".
את הרגלי הקריאה רכשה, לדבריה, בבית הוריה במוגילב שבבריה"מ לשעבר (היום בלארוס). היא מספרת על נוכחות אינטנסיבית, בלתי פוסקת, של ספרים בסביבה הביתית, שהגיעה לכדי תלות קיומית בהם. "הייתי חוזרת מבית הספר, ועוד לפני שאכלתי הלכתי לקרוא. משכתי את הזמן ולא ניגשתי לשיעורי הבית בגלל הספרים. היו בבית המון ספרים, קראתי אינספור ספרי שירה עוד בנעוריי".
הטקסט, השינון, הזיכרון הפנומנלי - אלה נותרו בה בעיקר לגבי ספרים זכורים ואהובים במיוחד. "הסופר איוואן בונין, למשל, נשאר איתי עד היום. יש הרבה ספרים שאני זוכרת גם כעת את משפט הפתיחה ואת משפט הסיום שלהם. הם משתנים עם הזמן, כמו העידן שלנו, אבל באיזשהו מובן הם נשארים יציבים. כשחקנית, אני צריכה לקרוא המון - בכל מיני שפות ובכל מיני צורות של טקסט - מחזות, תסריטים, חומרי רקע. כהכנה לתפקיד אני לא קוראת רק את המחזה, אלא גם את הספרים והטקסטים מסביב לו.
"כשאני משחקת בהצגות שהן אדפטציה לספר - כמו 'אנה קרנינה' או מחזה על פי בשביס זינגר, אני קוראת כמובן את המקור הספרותי, אבל גם ספרים אחרים של האמן, וזה חשוב לי וממלא אותי. למרות האתגר הגדול, אני מתגברת על הקצב של העידן שלנו, שבו עצם קריאת ספר הפכה לאמנות.
"אחד הספרים שאני הכי אוהבת הוא 'יוצאים לגנוב סוסים' של הסופר הנורבגי פר פטרסון. הוא חדר לי ישירות לאזור הזה של הריאות שנקרא 'הנשמה' - שם אני מאמינה שהיא נמצאת. יש ספרים שמספקים חוויה אינטלקטואלית ויש אחרים שהם צלילה ממושכת, שקיעה איטית אל תוך הרגש. זה ספר כזה".
כשאת קוראת, את מדמיינת את המתרחש על במה? הספרות מספקת לך הנעה למחשבה תיאטרלית?
"זה מאוד תלוי בספר. כשקראתי את 'אנה קרנינה' ראיתי ממש סצנה שאפשר לצלם על סט של סרט. זה ניכר אצל טולסטוי - ואולי בגלל זה התחברתי מאוד גם ליומנים של אשתו, סופיה, שראו אור בספר 'לחיות עם גאון'. כשחקנית, כל העולם הוא מקור להשראה עבורי, אז מובן שמתוך ספר אפשר לשאוב הרבה, ולפעמים משפט אחד בודד יכול להיות מפתח לתפקיד שלם.
"לעתים קרובות אני קוראת תיאורים, והם מכתיבים לי הבעת פנים לדמות. 'הכאב הוא דבר בלתי נמנע, אבל הסבל נתון לבחירה' - כשאני קוראת משפט כזה אני ישר מדמיינת אדם שחי כך. איך הוא נראה ואיך הוא מביע את עצמו".
אביהו מדינה: "אני קורא במיטה, אבל את קהלני קראתי ליד השולחן, דרוך"
"בילדותי הייתי מטורף על ספרי סדרת חסמב"ה, ממש מכור אליהם", מגלה אביהו מדינה, זמר, פזמונאי ומלחין חתן פרס ישראל. "אחרי שמיציתי, וחסמב"ה קצת נעלמה מהשוק, עברתי לקרוא חוברות של טרזן, אבל לאט־לאט בגרתי ומאסתי בעלילות הקלות האלה. התחלתי לקרוא תנ"ך".
מדינה מעיד שמשיכתו אל הטקסט התנ"כי באה בעקבות הספרים המאוחרים, מלאי העלילות, התפניות והדרמה. "את חמשת חומשי התורה אני מכיר, זו לא היתה הבעיה, אבל הסיפורים של ספרי שופטים, מלכים, שמואל א' ו־ב', ישעיהו וירמיהו ריתקו אותי. השילוב בין הסיפורת לבין השפה העברית התנ"כית שבה אותי.
"יכול להיות שבגלל הקריאה המרובה שלי בתנ"ך והאהבה העזה שלי לעברית העתיקה והישנה - השפה הזו מופיעה בשירים רבים שכתבתי. אני רואה בעברית החדשה שפה קלוקלת, ולא מוותר על שימוש במונחים או במשפטים שנשארו אך ורק בתנ"ך.
"סיפורי התנ"ך מציעים לקורא חוכמת חיים, לצד תיאורים היסטוריים פיזיים. בחלק מהמקומות אלה תיאורים חדשניים מאוד. בספר יחזקאל, למשל, יש את תיאור מלאכי האל והמרכבה האלוהית - שהם ממש דימוי של חללית. קראתי את זה כמה פעמים והגעתי למסקנה שייתכן שכבר אז הנביא ראה חללית נוחתת. כך או כך, הספרים המאוחרים הללו, בתנ"ך, כוללים עניינים והיבטים רבים מחוץ לקודש, הם לא צפויים ומלאים בהפתעות. צריך לקרוא אותם בעיון כדי לחדור למשמעותם האמיתית".
אז התנ"ך פתח לך פתח ספרותי, או שהוא נקודה שבה הקריאה שלך השתנתה?
"אחרי התנ"ך כבר לא קראתי יותר רומנים. הבנתי שאני מעוניין לקרוא ספר רק אם הוא ילמד אותי משהו נוסף, שימושי, לגבי החיים. אני קורא הרבה אוטוביוגרפיות של אישים כדי ללמוד על ההקשר ועל התקופה, על הפוליטיקה ועל הסביבה של הכותב. גם בטלוויזיה הפסקתי לצפות באופן סתמי, וראיתי רק נשיונל ג'יאוגרפיק או ערוץ המדע, כדי להעשיר את עצמי.
"כשאביגדור קהלני הוציא את 'עוז 77', ראיתי את עצמי בתוך הסצנה הכתובה. נוכחתי לדעת ששריונאים פוגשים את אותן סיטואציות במלחמות, ולא חשוב באיזו חזית הם נלחמו. את הספר הזה קראתי בנשימה אחת, בלילה אחד. בדרך כלל אני קורא במיטה, אבל הספר של קהלני קראתי ליד השולחן, דרוך.
"רגע נוסף כזה היה כשקראתי באוטוביוגרפיה של יהורם גאון, על ילדותו בירושלים. אמא שלי, ילידת ירושלים, נפטרה כשהייתי בן 12 - ולא הספקתי לדלות ממנה מספיק מידע לגבי הירושלמיות של המשפחה שלנו. דרך הספר של יהורם, הרגשתי שאני חי מחדש את הירושלמיות הזו - הבנתי שכל מה שהוא כותב עליו היה אצלנו בבית ולא הספקתי להעמיק בו".
אבי נשר: "בתור במאי, הדמיון שלי מתחיל מהשפה, לא מהסיפור"
"אני מבמאי הקולנוע המוזרים שרוב חבריהם הם סופרים ולא במאים", מעיד על עצמו הבמאי, התסריטאי והמפיק אבי נשר. "הגעתי לקולנוע מכתיבה - התחלתי בתור תיאורטיקן של קולנוע, ואני תולעת ספרים ידועה. כילד הייתי אוקסימורון מהלך: בכל יום הייתי יוצא מהספרייה העירונית אחרי ארבע שעות של קריאה וחיפוש ספרים - ישר למגרש הכדורגל של הפועל רמת גן, הקבוצה שבה שיחקתי ארבע שנים.
"בקולנוע שלי אני אוהב להפליג למחוזות העבר ולהתחקות אחרי התפר שבין היסטוריה למיתולוגיה. זו בדיוק החוויה שהזדקקה אצלי בספר שקראתי זה עתה, 'הספר האדום' של אסף ענברי, פרוזה מרתקת, רזה ועוצמתית, שמאז ארי דה לוקה לא קראתי כמותה. הספר של ענברי פושט על מרחבים מרתקים בהיסטוריה של השמאל הישראלי, אבל לכתיבה שלו יש גם ערך אסתטי; היא נוגעת בגבוה ובנמוך של החוויה האנושית.
"עברתי עם הספר הזה חוויה מהממת, ואני קורא אותו בפעם השנייה. הוא הזכיר לי, איכשהו, את 'שואה שלנו' של חברי הטוב, אמיר גוטפרוינד ז"ל, שאף הוא היה מסוג הסופרים שלא מנותקים מהעבר. יש לי עניין מיוחד בסופרים שכאלה".
איך אתה צד את הספרים שלך? חברים ממליצים? אתה מעורה בשיח הספרותי הביקורתי?
"על אסף ענברי סיפרה לי אלונה קמחי, אבל באופן כללי אני קורא מדורי ספרות בכל שבוע, וגם את ה־TLS, מוסף הספרים של ה'סאנדיי טיימס', הרגל מימיי כסטודנט באוניברסיטת קולומביה. אפילו בתקופות שבהן אני עושה סרט ונמצא כל היום על הסט, אני קורא ויכול להיות שקוע בספרים דוגמת 'נפילת ברלין 1945' של אנטוני ביוור.
"כשאני קורא ספר, הדמיון שלי מתחיל מהשפה, אני מתענג עליה. גם בקולנוע, אצל האמנים הגדולים ביותר - היצ'קוק, ברגמן, אנטוניוני - השפה קודמת לתוכן. אתה זוכר סצנות ושוטים, ופחות את הסיפור. השפה היא זו המכשפת. אני אף פעם לא קורא ספר וחושב אם הוא מתאים לקולנוע. יותר מכך, שנים סירבתי לעבד ספרי פרוזה לסרטים, כי אני חושב שמה שאפשר לאצור בספר, קשה מאוד בקולנוע.
"היצ'קוק אמר שרק ספרות בינונית היא חומר לקולנוע, ואפשר להבין את דבריו. 'הסנדק' של מריו פוזו הוא ספרות פופוליסטית, אבל היה קרש קפיצה ליצירת מופת קולנועית של קופולה. הדבר נכון גם לגבי ספרות בלשים אמריקנית. מהסיבה הזו, למשל, סירבתי לעשות עיבוד קולנועי ל'שואה שלנו' של גוטפרוינד. אבל בכל זאת יש לי גילוי קטן - הגיבור בסרט שאני מתחיל לצלם בעוד כשבוע, הוא סופר. הסרט, 'גן קופים' שמו, מתרחש כולו בעולם הספרות הישראלי ונכתב בהשראת סיפור אמיתי".
מתי אתה קורא?
"בשישי אחר הצהריים ובשבת בבוקר - אלו מסגרות זמן שבהן הקריאה היא אקט ריטואליסטי עבורי. אני רואה אנשים הולכים ומתרחקים מהרגלי קריאה, וזה מצער אותי. אנחנו דור שמופצץ בגירויים, ולרוב הצעירים אין בכלל הרגלי קריאה. אני לא נוסטלגי, אבל לגבי הקריאה, לצערי אנחנו במקום לא טוב. כשילדיי היו צעירים מאוד, הייתי עושה איתם הסכמי קריאה כדי להקנות הרגל. אני לא יכול לומר שהצליח לי".
אז מה עושים לגבי זה מכאן והלאה?
"אמנויות שונות מצליחות בזמנים שונים. אם אני חוזר לספר של ענברי - אז הנה, הפרוזה המאוד רזה ואינטנסיבית שלו מתאימה כנראה לעידן הצפוף והאגרסיבי שבו אנחנו חיים, בטח יותר מאשר פרוזה רכה ומתפייטת. המקצב שלו תואם ביט של טכנו, זה פשוט נכון יותר לתקופה. גם אני מוצא את עצמי כותב סרטים שיש בהם המון סצנות. אני לא עושה את זה בתכנון, זה קצב של הלמות לב שמסתדר טוב יותר".
מיכל אנסקי: "אין לי קנדי קראש בסלולרי. רגעים מתים הם הזדמנויות לעבור לעולם של הספרים"
"אני בת של קוראים - ולאמי ולאבי יש הרגלי תרבות וקריאה די זהים", אומרת הגסטרונומית ועיתונאית האוכל מיכל אנסקי. היא מספרת ששני הוריה קוראים שני ספרים במקביל, ובכל רגע נתון; "יש להם ספריות מפוארות שבהן ספרים מונחים אחד אחרי השני במדף, בשתי שורות, כי אין מספיק מקום להכיל הכל.
"הם לא הכריחו אותי לקרוא, אבל גדלתי בבית שזה מה שכולם עשו בו - גם האחים שלי וגם אני כל הזמן קראנו. עשיתי תואר ראשון בהיסטוריה ובספרות עברית כי הרגשתי שייכת למילים ולעברית, ולמה שנקרא 'עולם מקביל'. העולם הזה נוכח והכרחי עבורי גם כיום, בקצב החיים המטורף שלנו, וגם כשאני עצמי שייכת כיום לעולם הטלוויזיה. אני אוהבת מאוד קולנוע, אבל הוא לא מספק לי את הניתוק המוחלט שאפשרי רק בספרות. כך שביומיום שלי הספר חייב להשתלב. זה צורך".
העולם המקביל מתממש עבור אנסקי, לדבריה, בקריאת פרוזה. "החוויה הזו חזקה במיוחד כשאני קוראת ספרות יפנית. מעולם לא הייתי ביפן, אבל בספרים של הרוקי מורקמי אני מרגישה בהווייתי יפנית. כשספר שלו יוצא בעברית, אני מייד רוכשת אותו, והזכור מכולם הוא 'קפקא על החוף'. מורקמי מספק לי את האפשרות ללכת לאיבוד בעולם רחוק שהוא ממכר עבורי".
איך משלבים את הקריאה עם ימי הצילומים הארוכים והעומס המקצועי?
"עכשיו אני קוראת את הספר 'היסטוריה של מהירות' של עמית נויפלד, שמציג אלטרנטיבה לעולם המהיר מאוד שבו אנחנו חיים ולדרך שבה אנחנו אוכלים, מסמנים יעדים, מתקשרים ומנהלים שיחות. הוא מדבר על המחיר הסמוי של כל זה. עבורי, הדיאלוג סביב ספרים זה האאוט־ברייקר המושלם, ואם הייתי יכולה להשתייך לחוגים ספרותיים שבהם מדברים על ספרות - הייתי הראשונה לצאת מהארון.
"גם בימי צילומים של 18 שעות ביממה, אני מנהלת עם אייל שני שיחות ארוכות על ספרים, ולפעמים בהפסקות שנינו תופסים פינה, פותחים ספר והשעות עוברות. אין לי קנדי קראש בסלולרי. רגעים מתים הם הזדמנויות לעבור לעולם של הספרים".
את מגיעה לספרים במקרה, או שמדובר בהתכווננות ממושכת ובאיתור מדוקדק?
"יש לי מערכות יחסים ארוכות עם כמה נשים שעובדות בחנויות ספרים בתל אביב. הן מכירות אותי. וכשאני נכנסת ל'תולעת ספרים' בכיכר רבין או לסטימצקי בכיכר המדינה או בגן העיר, אני מרגישה בנוח. זה קצת כמו מערכות יחסים עם מוכרת הבגדים או עם המלצר בקפה, שיודע בדיוק איך אתה שותה. אני לא מסוגלת לקרוא בקינדל, כי יש לי הרגלי קריאה מאוד משונים - אני מסמנת ומקפלת משפטים שגרמו לברכיים שלי לרעוד. אולי יום אחד אדם שאני אוהב ישאל למה קיפלתי דווקא שם.
"קראתי לא מזמן את 'בארבע עיניים' של הייזל רולי, על חייהם ואהבתם של ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר. מאוד אהבתי את הביוגרפיה הזו. 'חיי נישואין' של דוד פוגל הולך איתי תמיד, 'יוצאים לגנוב סוסים' של פר פטרסון, 'בבית הקפה של הנעורים האבודים' של פטריק מודיאנו. הבנות שלי רואות אותי קוראת, אבל בינתיים אני לא ממש מצליחה לגרום להן לקרוא. עם זאת, אני מאמינה בדוגמה אישית, ופחות בחינוך. אני מקווה שזה יידלק אצלן".
המטבחים הולכים ונעלמים מהדירות, וגם הספריות נכחדות מהמרחב הביתי. את מוצאת קשר בין הדברים?
"בהחלט. אנשים מעדיפים לאכול בחוץ. החיים המודרניים מאפשרים להתייחס לאוכל כאל דלק; הוא מקבל תפקיד של פגישות עסקיות או של דייטים, והמטבח הביתי הפך למיותר עבור הפונקציות הללו.
"ספרים נמצאים, אפשר לומר, באותו המצב. יש לנו סלולר, קינדל או טלוויזיה גדולה - והם יורשים בצורה מצומצמת את הספרים. אם יש דבר שמזעזע בעיניי, זה השימוש בספר כמוצר עיצובי, אינסטגרמי, בחנויות עיצוב, כאילו ספר הוא עוד כלי מקרמיקה".
מוטי איוניר: "לפעמים אני נזכר באולפן ממשפט שקראתי בספר, ואני יכול להשתמש בו"
"בגלל שיש לי לא מעט זמן פנוי, אני יכול לקרוא כמעט בכל שעה ביום," אומר המאמן וכדורגלן העבר מוטי איוניר. "אני לא מהמר על ספרים – אני תמיד מכוון לאותו מקום מוכר ואהוב עליי, ספרים שאני אוהב או שאני יודע שיהיו משמעותיים עבורי.
"הקריאה ירדה למקום האחרון בסדר עדיפויות של אנשים רבים מדי, ובגלל זה העולם עומד להיות מטומטם למדי. רק עכשיו אני מבין את הכוח של הקריאה. בצעירותי לא ממש קראתי, כי לא היתה לי ילדות רגילה – התחלתי לשחק כדורגל מקצועני בגיל 16. לא גדלתי בבית קורא, וספרים לא היו סביבי. רק אחרי שפרשתי נכנסתי לקריאה, וזה הפך לסוג של התמכרות. יש לי עכשיו תשעה ספרים ליד המיטה.
"ספרים מרגשים אותי בעיקר באמצעות השפה שלהם. אני נהנה מהאסתטיקה שלה, היא חשובה לי. סיימתי עכשיו את שני כרכי 'הר הקסמים' של תומאס מאן. הקריאה בספר אמנם התמשכה ארבעה חודשים, והיה לי קשה למדי, אבל לא נכנעתי. זה היה שווה, כי בסוף הספר אתה מבין שכדי ליהנות מהיצירה באמת - צריך לקרוא אותה שוב. באופן כללי, אני מאוד אוהב את תומאס מאן, ו'בית בודנברוק' זה אחד הספרים האהובים עליי.
"אם אני קורא פרוזה או רומן היסטורי, אני יכול לקרוא במקביל ספר עיון – שלא חודר לסיפור המקביל שאני קורא ולא מפריע לי. למשל, ספר על נשיאי ארה"ב, שקראתי לאחרונה. אבל אחרי שאני מסיים קריאה של ספר אני חייב יום של הפסקה, לעכל ולחשוב על מה שקראתי. אני בעיקר אוהב קלאסיקות אירופאיות ישנות, לא מתחבר לספרי בלש או מדע בדיוני. קראתי המון ספרים על תקופת השואה ועל ימי הביניים. הם נותנים לי גם פרופורציות לגבי קשיים ומכשולים בחיים, ומאפשרים לשנות כל מיני הרגלים מגונים שהם פינוק של העידן המודרני".
איך אתה מגיע אל הספרים? איפה מתקיים הדיאלוג שלך איתם?
"אני קורא ביקורות ספרים בעיתונים וגם מתעניין מאוד מה קורה בחנויות. אתמול קניתי 17 ספרים חדשים. את הספר החדש של ג'ונתן פראנזן קניתי כי הוא אמר בראיון שזה הספר הכי טוב שהוא כתב. אני גם ממשיך עם סופרים הלאה. קראתי את 'תיקון חצות' של יניב איצקוביץ, וזה ספר ענק בעיניי – בטוח אקרא גם את ספריו האחרים.
"הספרות והקריאה סייעו לי מאוד בחיים. אני בנאדם עם זיכרון לא רגיל, וכל מה שאני קורא נספג בתוכי. בנוסף, הקריאה שיפרה לי מאוד את העברית, וזה חשוב לי בהופעות שלי כפרשן בטלוויזיה. לפעמים אני נזכר תוך כדי דיבור באולפן במשפט מאיזה ספר שקראתי, ואני יכול להשתמש בו. זה נפלא".
קרולינה: "אמרתי להם: 'זה לא התנ"ך – זו לאה גולדברג'"
"לתחושתי, קראתי בחיי מעט מדי ספרים - אבל הם היו משמעותיים עבורי", אומרת הזמרת והפזמונאית קרולינה. עם הספרים שליוו אותה באופן משמעותי בחייה היא מונה את "הנדרסון מלך הגשם" של סול בלו, "עולם הסוף" של אופיר טושה גפלה, "וכמובן 'חולית' של פרנק הרברט, שליווה אותי בגיל ההתבגרות. אבל בעשור הנוכחי של חיי, תודה לאל, ילדתי ילד, יש לי בן זוג – והז'אנר שהתמסרתי אליו הוא ספרות ילדים. בארבע השנים האחרונות אני קוראת בכל יום פרק עם בני בן התשע, או בלעדיו, ואני מגלה אוצרות.
"אוצר שכזה הוא סדרת ספרי המומינים של טובה ינסון – שהיא כל כך פסיכדלית ומיוחדת גם לקוראים מבוגרים. גם דוקטור סוס מלא דמיון והשראה, ואחרי קריאה בו נפתחות לי מחשבות מבחינה הורית. עוד ספר שאני ממליצה להורים לקרוא הוא 'אנונימוס בלפי הגדול' של יוסי בנאי.
"כשקראתי עם בני בדוקטור דוליטל גיליתי שהוא כל כך ישן, עד שהערכים של החברה בתקופה שבו הוא נכתב היו אחרים – היום היו קוראים להם גזענות. אבל הוא ספר מדהים וקסום, וכשהפער של הערכים צץ אני משנה לילד שלי את העלילה. אני לרגע לא חושבת להחרים ספרים, כי מדובר באבולוציה של ספרות ואמנות – מה שפעם היה נשמע לנו טריוויאלי עשוי היום לעורר זעקה לשלילה".
מעבר לקריאה בספרי ילדים, קרולינה מעידה על אהבה גדולה לספרי שירה, "כמו לדוגמה שיריה של חואנה דה איברבורו, משוררת אורוגוואית שאני מאוד אוהבת, ויסלבה שימבורסקה, ספר הכמיהה של לאונרד כהן, וכמובן לאה גולדברג, שאותה אני מעריצה כאילו היא איזו ראפרית ענקית. יש לנו בספרייה מאות ספרים, אבל אני לא מצליחה לסיים ספר עלילתי. פה ושם כן – קראתי את אבני הדרך של הספרות העברית, אבל ההרגלים שלי חלשים, אני מודה. אני אומרת לעצמי בסלחנות שכשספר טוב ייפול לי לידיים - אז זה יקרה. אין לי בתיק ספרים כשאני יוצאת לחופש, ומאוד הייתי רוצה להיות קצת יותר קוראת".
איפה נקודת ההשקה של קריאת השירה והספרות עם היצירה המוזיקלית שלך?
"אתן לך דוגמה פרקטית – לפני חמש או שש שנים היה לי שיתוף פעולה עם שני מפיקים מאוד נחשבים בלוס אנג'לס. הם הזמינו אותי לבוא אליהם לחמישה ימים ולהקליט איתם שירים, וכשארזתי את המזוודה, ברגע של אינטואיציה מאוד גבוהה - בגלל ששרתי את הפסקול בסרט על לאה גולדברג בסדרת 'העברים', לקחתי איתי שני כרכים של שירתה – 'לאה גולדברג שירים א ו-ב'.
"את השירים שהקלטתי בלוס אנג'לס כתבתי באנגלית, ולפעמים מספיק משפט אחד ממשוררת גדולה כדי להניע אותם. וכך, באולפן, פתחתי את הספר ושמתי את האצבע על משפט אקראי של גולדברג – ואמרתי לעצמי שמפה אתחיל לכתוב את השיר באנגלית. המפיקים באולפן אמרו 'שי איז רידינג פור דה בייבל'; אמרתי להם שזה לא התנ"ך, זו לאה גולדברג - משוררת שהיא כולה השראה שעשתה מבחינתי ספוקן וורד ברמה מאוד גבוהה.
"זו נקודת ההשקה שלי בין ספרות לבין מוזיקה. לא תמיד אקח השראה ממשמעות השיר שאני קוראת או אתחקה אחריו. אני מתייחסת אל השירה כמעט כמו מיסטיקה, ומצפה לראות לאן הטקסט יוביל אותי".
הרב דוד סתיו: "להיות חלק מהרעיונות הגדולים"
"שלושה ספרים חזרתי ושניתי וקראתי בלי הרף בצעירותי: 'המרד' של מנחם בגין; 'ארוכה הדרך לחירות' של יעקב מרידור; ו'עד עמוד התלייה' של יהודה אטלס על יהדות עיראק. אלה היו הספרים שהייתי מאוהב בהם עד מאוד", אומר הרב דוד סתיו, רב היישוב שוהם ויו"ר ארגון צהר.
"מטבע הדברים, הרבה זמן לקרוא אין לי כיום - כי רוב הזמן אני עסוק בהכנת שיעורים ובהעברתם. אבל בזמן המועט שיש לי, יש כמה אנשים שספריהם מעוררים בי השראה, הראשון והחשוב שבהם הוא הרב יונתן זקס. אני מתמלא התפעלות בכל פעם שאני מעיין ב'השותפות הגדולה' ב'לא בשם האל' ו'בלשון עתיד' - שלושה מספריו שכשאתה קורא בהם, אתה שואל את עצמך איך אפשר להיות שייך לרעיונות הגדולים ולמשימות הללו.
"גם פרוזה אני קורא, וכעת אני באמצע קריאה ב'הספרנית מאושוויץ' של אנטוניו איטורבה. העיסוק בעולם השואה מרתק אותי כקורא, וכמובן קראתי את ספריהם של פרימו לוי ואלי ויזל. מה שמיוחד בספר של איטורבה הוא שהוא לא מתאר דווקא אירועים נוראיים, אלא הוויה יומיומית אנושית של אנשים רגילים ברגעים קשים - בעמידה במבחן או באי עמידה בו. מעבר לז'אנר הזה יש עוד ספרים רבים שזכורים לי, למשל 'אדל' של יוכי ברנדס, שעורר בי מחשבות ותהיות".
איך הגעת אל הקריאה ואל הספרים?
"אבי היה מנהל ספריית ישורון בירושלים. זה היה בימים שבה לא היתה ויקיפדיה ולא אינטרנט, וכל תלמיד מתיכון ליד"ה, מהגימנסיה או מתיכון 'מעלה' שביקש לעשות שיעורי בית - הגיע לישורון. אני זוכר את עצמי מתרפק על ברכיו של פרופ' יוסף יואל ריבלין, אביו של הנשיא הקודם, בזמן שתירגם מערבית את 'אלף לילה ולילה'; וגם בסביבתם של פרופ' זאב וילנאי, פרופ' מנחם אלון ופרופ' אפרים אלימלך אורבך. בבית הוריי היתה אהבת ספר גדולה – כמעט כמו אל דבר-קדושה. אסור היה להניח ספר על הרצפה, ובוודאי לא לקרוא בזמן האוכל, שמא חלילה ייפול פירור אל בין הדפים. ברוך השם, חרף כל אתגרי הטכנולוגיה הצלחנו בביתנו שלנו להעביר את קריאת הספרים לילדנו שלנו".
דב מורן: "עם אלזה מורנטה בטיסה לסן פרנסיסקו"
"גדלתי בתקופה שבה לא היה טלוויזיה, והדבר שהילדים עשו זה לקרוא ספרים", אומר היזם ומשקיע הון סיכון דב מורן. "הייתי הולך כל יום לספרייה, ועד היום אני קורא בקצב גבוה. אשתי דתייה, ובשבת אני לא פותח טלוויזיה בשבת ולא נוסע, ובכלל - אין לי טלוויזיה בסלון. אני קורא. שבת זה יום בשבוע שבו הדבר היחידי שאני עושה חוץ מלישון ולאכול זה לקרוא.
"מאז שהפכתי למנכ"ל של חברה עסקית אני קורא המון ספרי ניהול, אבל גם ספרי הגות. כל ספר של מלקולם גלדוול הוא פנינה בשבילי; בספרו הלפני אחרון, 'לדבר עם זרים', הוא עוסק במקרה של בחורה שחומת עור שעוברת ממדינה למדינה בשביל ראיון עבודה, ובעטיו של מפגש שרירותי עם שוטר תנועה היא נעצרת, ואחרי יומיים בכלא היא מתאבדת. גלדוול מנתח את המקרה מכל צדדיו, ובאמצעות הניתוח שלו מתואר כיצד שיח בין אנשים שמדברים בצורה שונה ובהבנה אחרת של מילים יכול להפוך לטרגדיה. והרי כמה פעמים זה קורה לנו בחיים - מין מאבק או ריב או הבנה לא נכונה של האדם שעומד מולנו. זה ספר שמבחינתי משפיע על החיים.
"אני אוהב פרוזה עברית, קראתי לאחרונה את החדש של מאיר שלו, 'אל תספר לאחיך', ומאוד נהניתי ממנו. יש לי בת, מיתר, שעבדה בהוצאה לאור, היא חיית ספרות, כל הזמן קוראת ומעדכנת אותי, וכך אני חי באקו-סיסטם של ספרות. אין לי שעות קבועות לקריאה, אבל בדרך כלל אקרא לפני שינה".
הספרים הם איזשהו גורם מתווך בינך, כיזם וכמנכ"ל, לבין עובדים או עמיתים סביבך?
"היתה תקופה ב'אם-סיסטמס' שבה הייתי קונה ספרים לכל העובדים שלי. 'על העיוורון' של סאראמאגו למשל, כדי לעסוק ולחשוב על עולם אחר שבו אתה רואה מי בן אדם ומי לא. הסוף של 'על העיוורון' הוא ברמת ההיי-לייט של החיים שלי, כלומר האושר שהוא הביא אותי אליו. זה ספר שנוגע לקשר אנושי ומדבר על חמלה, ביטוי שאנחנו לא כל כך משתמשים בו.
"חוויה דומה היתה עם 'אלה תולדות' של אלזה מורנטה. התחלתי לקרוא אותו בטיסה לסן פרנסיסקו, קראתי כל הטיסה, וגם בדרך משדה התעופה למלון. לא פרקתי מזוודות כשהגעתי, נפלתי למיטה עם הספר, וסיימתי אותו באותו הלילה. כשזה קרה, פרצתי בבכי נורא. כל כך נגע הספר הזה לליבי".
מה בין משקיע קרן הון סיכון לבין אדם קורא? איפה החיבור?
"שניהם עוסקים באנשים. מה עושה מנהל קרן הון סיכון כשהוא רוצה להשקיע בחברה? הוא מסתכל על המנכ"ל, על המנהלים, על האנשים, לא על האיי-קיו שלהם אלא על האי-קיו – על היכולת להוביל ולתקשר עם אנשים. המנכ"ל צריך להיות איש שמסוגל לעמוד בטלטלות. להיות סטרטאפיסט זה קשה, ובדרך כלל סטארט אפ לא נגמר בסיפור גבוה. כשאתה קורא ספר, אתה לומד על אנשים ועל העולם. שתי טיפות מים נראות זהות בהתחלה, אבל לאט לאט מגלים שהטיפות שונות, ומורכבת בדרכן. הקריאה מביאה איתה את החמלה, את ההבנה ואת התחושה העמוקה יותר לגבי אנשים, מאיפה הם באים, לאן הם הולכים".
דניאל פרץ: "הקריאה היא אימון מנטלי מחוץ למגרש. אבל לא רק"
"התחלתי לקרוא לפני שנה וחצי בערך, אחרי המלצה שקיבלתי מחברי לקבוצה, דור פרץ", אומר שוער מכבי תל אביב והנבחרת הצעירה של ישראל, דניאל פרץ. הספר שהומלץ לו היה "מועדון ה־5 בבוקר" של הסופר והמדריך הרוחני רובין שארמה.
"זה הספר הראשון שקראתי מאז שסיימתי בית הספר, ונדלקתי. אחר כך היו לי שיחות ארוכות עליו עם חבר נוסף לקבוצה, מתן חוזז. וכך גם אחרי שדור עזב את מכבי לליגה האיטלקית - המשכתי הלאה וקראתי עוד ספרים. נפתחתי לזה".
הוא מספר שהקריאה הפכה לחלק מטקס הבוקר שלו. "אפשר להגיד שזה אימון מנטלי, אבל לא רק. אני קורא בדפוס, בכוונה, כי אני לא אוהב מסכים דיגיטליים ומנסה להימנע מהם בבוקר. הקריאה בבוקר גורמת לי להתחיל את היום באופן רגוע. אני לא נוגע בסלולרי. אני קם, שוטף פנים, מצחצח שיניים, עושה תרגילי תנועה ומפרקים, פותח חלון, מניח תפילין, מכין קפה ושותה חצי ליטר מים. אחרי שאני רושם את המטרות שלי לאותו יום - ריטואל שאני מקפיד עליו מדי בוקר - אני קורא חצי שעה. אחר כך אני עושה מדיטציה, ורק אז אני מדליק את הסלולרי ונוסע לאימון.
"קראתי את כל הספרים של רוברט קיוסאקי, והבולט שבהם הוא 'אבא עשיר אבא עני'. לאחרונה גם קראתי את 'הרגלים אטומיים' של ג'יימס קליר, שעוסק בשבירת הרגלים רעים. אני לומד על הדברים האלה גם מאוטוביוגרפיות של ספורטאים, ובעיקר כדורגלנים, אם כי האוטוביוגרפיה שהכי התחברתי אליה היתה של קובי בראיינט - גיליתי איך הוא שם לב לפרטים המקצועיים הכי קטנים ואיך ההתנהלות המנטלית שלו מחוץ למגרש תורמת ליכולת שלו. זה ספר שקראתי במקור באנגלית, אז זה קצת אתגר אותי והוסיף להנאה".
מה הקריאה תורמת לספורטאי פעיל?
"היא נותנת המון הרגלים טובים והעמקה בדפוסי חשיבה. דרך הקריאה למדתי דרכים לנהל את הזמן בצורה יותר יעילה. הקריאה עצמה היא גם אקט מאוד בריא, פיזית ונפשית. אחרי משחקים אין סיכוי שאצליח לקרוא, כי האדרנלין זורם והמוח טרוד, אבל בשגרת האימונים זה חובה עבורי.
"לספורטאי לא תמיד יש כוח לקרוא. לפעמים עייפים מדי, ויש גם אדרנלין אחרי משחקים. אבל כמי ששייך לדור הצעיר של הספורטאים, אני מרגיש שזה חשוב לי מאוד - להתפתחות המקצועית שלי וגם למי שאני כבן אדם".