"סבא שלי היה האדם שהכי אהבתי בעולם. הערצתי אותו. הייתי 'הכי' שלו, הנכדה הפייבוריטית. היו לנו נושאים משותפים, סמכתי עליו, הגעתי אליו להרבה ביקורים בשבתות.
"אבל סבא שלי היה גם האיש שנגע בי והרס לי את הדבר הכי יקר בחיים. הוא פירק בי הכל. נפרמתי, והייתי צריכה להרכיב את עצמי מחדש. אחרי מה שהוא עשה לי, אף פעם לא אהיה אותה דקלה".
לדקלה קופלוביץ יש עיניים ערניות וקול בוטח. כשאנחנו יושבות לריאיון רגוע בבית קפה, איש סביבנו לא יודע שהאישה השלווה נושאת בתוכה כאב מרסק מהעבר. רק כשהיא עולה על הבמה, בהצגה האינטימית שלה "תיבת פנדורה", המבוססת על סיפורה המטלטל, כל הסודות משתחררים. שם היא פורקת ללא מורא את הסוד הטעון של חייה: התעללות מינית שחוותה, לדבריה, מצד סבה, שהלך בינתיים לעולמו.
"שואלים אותי, איך את מספרת לכולם, לא אכפת לך? אני עונה שמבחינתי זאת הצלת נפשות", היא פוסקת, מתעקשת לתת קול לכל מי שעלולים להימצא במצב דומה לשלה, ובעצם להגיד: פתחתי הכל. טופלתי. גם אתם יכולים.
"אם יש מישהי או מישהו שנמצאים כעת בבור הענק הזה, הם פתאום מבינים דרכי שאפשר להתרומם משם ולחיות. פגיעה מינית ממושכת זה דבר נורא, אבל אני רוצה שיידעו שאפשר לקום מזה. רוצה שיבקשו עזרה, שיילכו לשתף, שלא ישמרו את הסוד בבטן. ואני רוצה שיקבלו עזרה".
סיפור ההצגה של קופלוביץ (43) התחיל לפני כשלוש שנים, בסדנת משחק אצל טלי שרון ויפתח קליין בתל אביב. אבל שורשיו הולכים עשורים לאחור, כשהיתה נערה וספגה לטענתה פגיעה מצד מי שהחשיבה לבן משפחה אהוב ונערץ.
היא גדלה בשערי תקווה, במשפחה דתית־לאומית, לזוג הורים עובדים. השנייה מארבעה אחים. "ילדה דתייה תמימה, רגישה, מרצה, ילדה טובה. היה לי חשוב שהוריי יהיו מרוצים ממני, הייתי מאוד עסוקה בזה שיאהבו אותי".
כשהיתה בת 15.5, האידיליה התרסקה. סבה המנוח, ר', אבי אמה, ניצול שואה יליד הונגריה, גבאי בית כנסת, החל לטענתה לפגוע בה מינית. לעדותה, הפגיעה התרחשה בבית הוריה, בשבתות ובחגים, ונמשכה חמש שנים ארוכות ומייסרות.
את מסכת הבושה, נשיאת הסוד וכאב הבריחה, היא מגוללת ב"תיבת פנדורה", ובשיחה פתוחה שהיא מקיימת עם הקהל מייד בסיום ההצגה, שאותה היא מריצה בימים אלה ברחבי הארץ. "היום השמועה עלי ועל ההצגה עוברת מפה לאוזן", היא מספרת.
מה גרם לך להחליט להוציא הכל החוצה?
"כחלק מהעבודה שלי, כיועצת חינוכית ופסיכותרפיסטית, היתה לי סדנה שעסקה במיניות לא בריאה. שם התחלתי לדבר על הפגיעה שלי, והבנתי שזה סיפור שאני צריכה לספר לעולם. זה היה תהליך הבשלה ארוך".
בפגיעה הראשונה קפאתי
קשה לה לפרט מה בדיוק קרה שם, בשנים הבלתי נסבלות ההן, בחדרי בית נעוריה, שהיה אמור להיות המקום המוגן שלה. יומנים שניהלה אז, ובהם הקפידה לכתוב את קורותיה, הם העדות שנותרה בידיה, הנצחה אישית של נערה שמצאה עצמה לפתע בסיוט מתמשך.
"הפגיעה נמשכה מגיל 15.5 עד גיל 20. תמיד בחגים ובשבתות, כשסבא וסבתא היו מגיעים לשבת שלמה והיו מתארחים בחדר לידי. בפעם הראשונה שזה קרה, היה ערב חג. חשבתי שאולי אני טועה והוא התבלבל, ואולי אני לא מבינה, אבל למחרת בצהריים הוא שוב פגע בי, בסלון, והאחים הקטנים שלי היו לידנו. אז הבנתי שאני לא מתבלבלת, שקורה כאן משהו לא טוב, שאני לא יכולה להכיל אותו.
"בפגיעה הראשונה קפאתי. בהמשך זה כבר קרה בכל הזדמנות אפשרית - בלילה כשהלכתי לישון וגם לפנות בוקר. אני מתעוררת ומגלה אותו בחדר, ועוד סיטואציות שאני מנסה לברוח מהן. ובעיקר כשאני איתו לבד. לקח לי הרבה זמן להצליח לדבר, להבין שאני צריכה לבקש עזרה, לספר ולהיעזר במישהו".
תחילה שיתפה בסוד הגדול חברה טובה, והשתיים החליטו לפנות למוקד סיוע. גם הסצנה הקשה לעיכול הזאת מופיעה בהצגה.
"המליצו לי שם לדבר עם מישהו במשפחה, צעד שבאותו זמן לא יכולתי בכלל לדמיין. ואגב, זאת כבר לא עצה שנותנים בימינו. מרכזי סיוע נמצאים כעת במקום אחר לגמרי. היום יש קבוצות סיוע גם לנפגעים ולנפגעות, וגם להורים שיכולים לקבל תמיכה, מענה והדרכה איך להתמודד עם פגיעה - גם בתוך הבית".
ליומנים ששמרת מאותם ימים יש משקל כבד.
"נכון, לי יש הוכחות, כי תיעדתי. היומנים שלי באמת עזרו לי, כי יכולתי לקבל תוקף לפגיעה שהיתה. כתבתי אותה. לקח לי הרבה זמן לספר לאחרים איך נפגעתי, גם כי היה לי קשה לתאר מה שקרה, וגם כי לא זכרתי. הרבה חלקים מחקתי, וזה נשאר רק ביומנים".
כנערה התמודדת, מן הסתם, עם תחושת בדידות עצומה.
"הרגשתי המון בדידות, כי הייתי עסוקה בשמירת הסוד ובהישרדות. המשכתי להיראות הנכדה הכי קרובה לסבא, המשכתי לנסוע אליו. למדתי אצלו בבית לבגרויות, והייתי עם חברה שלי שם כשהוא פוגע בי - ולא יכולתי לומר משהו. החברה לא ידעה, וגם יתר החברות שלי אחר כך. הוא פוגע בי ואני לא יכולה לומר כלום, לא יכולה לפתוח את זה. זה מקום מאוד בודד.
"לא ראו עלי מה אני עוברת. מישהי שהכירה אותי מהאולפנה אמרה לי השבוע, 'את היית הכי שמחה ואנרגטית, בחיים לא הייתי רואה עלייך'. אני חושבת שעשיתי הרבה קאטים. כשהייתי בתוך בית הספר הייתי אחרת, אבל הייתי מאוד לבד, כי כשחזרתי הביתה, לחדר שלי, הכל צף.
"כשהתקרבו החגים והשבתות עלו החששות, ולא היה לי את מי לשתף ולאן לברוח. הייתי מתפללת שזה יפסיק, שזה כבר לא יקרה - ובכל פעם טעיתי".
ידוע אם הסב פגע באחרות במשפחה?
"אחרי שחשפתי את הפגיעה בי, עשו במשפחה בדיקה והתברר שלא. מבחינתי האישית, אני לא מאמינה שלא היו עוד נפגעות, רק שאנחנו לא יודעים על עוד כאלה. אני חושבת שהיו מקרים לפניי, והיו אחריי. התיבה רק נפתחה".
כל עוד סבך היה בחיים, ניסית להתעמת איתו?
"מצאתי את הכוח לעמוד מולו באיזה חג שבועות. איימתי עליו שאם עוד פעם זה יקרה - אני אספר לאמא ולסבתא שלי, אשתו. הייתי בת 16 בערך, והוא ישר אמר לי: 'ידעתי שהיום הזה יגיע, את לא צריכה להגיד לי דברים כאלה'. חשבתי שעמדתי מולו ושזה לא יקרה יותר, אבל טעיתי. זה המשיך. זה עצר רק כשהתנתקתי מהמשפחה".
עד שאזרה עוז לפתוח את הארון ולאוורר את השדים שרדפו אותה, העדיפה קופלוביץ להתרחק ולברוח. היא נמנעה אט אט מלהגיע לאירועים במשפחה המורחבת, ובהמשך, אחרי שיצאה לשירות לאומי, נישאה בגיל 20 ועברה להתגורר בעיר אחרת. בדיעבד, זה מה שהפסיק לטענתה את הפגיעה בפועל.
"במשפחה המורחבת, כל השבט, לא ידעו, ובאירועים משפחתיים גדולים אנשים דיברו איתי על סבא שלי כאילו הוא האדם הכי גדול בעולם. נדרשתי להשתתף במשחק ולהתייחס אליו ככה, וההשתקה הזאת פגעה בי, השפיעה על ההתנהלות שלי וגבתה ממני בעיקר מחיר משפחתי.
"באותם ימים התפוצצתי על כל דבר בבית הוריי, והיה לי קשה עם ההרגשה שכל משפט שלי יכול לפרק את שולחן השבת, אז התרחקתי. עברנו לצפון והתחלנו חיים חדשים, הגעתי ממש מעט לביקורים. נוצר מרחק שאי אפשר לגשר עליו. היה אפילו מקרה שאמא שלי חלתה ושכבה בבית חולים, ולא הגעתי אליה".
בעלך באותם ימים ידע על מה שחווית?
"סיפרתי לו, אבל לא היו לו כלים או יכולת להתמודד. הבאנו לעולם ביחד בן, את ינון, ואחרי כמה שנים כבר הייתי גרושה, עם ילד קטן בגן".
בשלב מסוים החליטה להפסיק לנצור את הסוד, ושלחה מכתב לאמה - עוד בחייו של הסב - שבו התייחסה לראשונה לפגיעה המתמשכת בה. "לא כתבתי לה במפורש מי הפוגע, לא הצלחתי להגיד לה מי זה. רק הדגשתי שזה לא אבא שלי. היא ידעה בעצמה שזה סבא, וכתבה לי בתשובה שזאת תיבת פנדורה, ושאם ארצה אפתח אותה - שאלוהים יהיה בעזרנו".
מההצגה אפשר להבין שאמך העריצה ואולי פחדה מהאיש שפגע בך, אבא שלה.
"אמי הכי העריצה אותו בעולם. היא חיה עם המורשת וסיפורי הגבורה שלו, ולא הצליחה להוקיע את דמות ראש השבט, האבא שהיה עבורה כל יכול. ידעתי שהיא לא תוכל להכיל את האימה שהילדה שלה, הדבר הכי יקר לה בעולם, נפגעה מאדם אחר שהכי יקר לה".
השלב הבא הגיע אחרי מות הסב ב־2007, בגיל 80, אז כינסה את שאר בני המשפחה לטיפול משותף. "הבנתי שכדי לפתוח את התיבה צריך לדבר עליה במעגלים הקרובים. בטיפול עשינו תהליך שלי מול הוריי ואחיי".
איך הם הגיבו לגילוי?
"ישבתי מולם עם היומנים שלי והקראתי להם. רק אז הם הבינו שלא מדובר היה בפגיעה חד־פעמית, שזה משהו שחזר על עצמו".
חשת הקלה כשסוף־סוף ידעו?
"לקח זמן להבנה לחלחל שזה היה פיגוע שקרה לנו בתוך הבית, ושצריך לשים אותו על השולחן ולראות איפה הוא פוגש כל אחד מאיתנו - כדי שהמשפחה תוכל להחלים ולהתגבר. היום אנחנו לא מסתירים".
צריך לטפל בפצע
ההצגה נמשכת כ־45 דקות, ולאחר ההשתחוויה מתיישבת קופלוביץ על הבמה ועונה לשאלות. הקהל מתחיל בהיסוס, ואט־אט מגביר את הקצב - עד שהשאלות לא מפסיקות לזרום. אחר כך משתרך תור של מי שרוצים לחבק אותה, לשאול עוד שאלה, להחמיא, לחזק ולשבח.
"שואלים אותי הכל. למשל, איך הפגיעה שחוויתי משפיעה על הזוגיות והמיניות שלי. אני עונה שהיא משפיעה. החבלות וההשלכות הן ארוכות, תמיד היו ותמיד יהיו. יכול להיות מגע שיעורר לי פלאשבקים, יכול להיות רגע שיציף אותי. אני גם יודעת שיש לחשיפת תיבת הפנדורה מחיר, ובכל פעם מחדש אני צריכה מרחב נשימה אחרי ההצגה".
שאלה שעלתה מהקהל היתה אם לא כדאי להתעלם מהפגיעה, להדחיק, לשים פלסטר, להמשיך הלאה.
"קטונתי מלהגיד לאדם אחר מה נכון לו. כל אחד צריך לטפל בפצע בזמן שלו ובקצב שלו, אבל אני כן חושבת שכדאי שיהיה מישהו שאפשר לשתף אותו ולשים עליו ראש. מישהו שיאסוף אותך, שיהיה אחד שיודע".
מאיפה שאבת את האומץ לעמוד על הבמה, פגיעה וחשופה להחריד?
"לצד הרצון שלי לעזור ולתת כוח לאחרים, המטרה היא גם להתחזק בעצמי. הרי גם אני צריכה עזרה, ומגיע לי חיבוק. התחלתי לזקוף את הגב ככל שהסיפור נפתח וככל שיותר אנשים האמינו לי. הרגשתי שיש לי יותר מקום לנשום, לחיות ולהבריא, ככל שיותר אנשים יודעים ומאמינים לי. כשיש הכרה בפגיעה שלי".
גם החשיפה ברשתות היא חלק מהשליחות שלך?
"כן. אני תמיד שם, עונה לשאלות, מתכתבת ומחזקת במה שאני יכולה. אני זמינה גם באמצע הלילה לכל מי שרוצה לכתוב לי".
קופלוביץ עובדת כמנהלת חלופת מעצר לנוער ביבניאל. היא מתגוררת בקיבוץ עין הנציב, נשואה לשי קופלוביץ, סמנכ"ל רכש ולוגיסטיקה במפעל מזון לבעלי חיים, ואם לשישה בנים: ינון (21), שמשרת כעת בצנחנים, עילי (15), לוטן (13.5), בארי (12), עברי (8) וגומא (6). המשפחה צירפה לחיקה לפני כעשור את ויקה, אז ילדת חוץ בקיבוץ וכיום רקדנית בת 29, תושבת ירושלים.
את שי פגשה שנה וחצי אחרי גירושיה. בדייט הראשון סיפרה לו על ינון שלה, ובדייט השני כבר חשפה בפניו את כל הפרשה. "די מהר הבנתי שהוא האחד, והכנסתי אותו לסיפור שלי. רק עם שי הבנתי איך אמור להיות קשר בשל, בוגר וטוב. זכיתי".
אחרי שנישאו, הביאו לעולם חמישה בנים משותפים. "לא דמיינתי שבסופו של דבר יהיו לי שישה בנים, רציתי בת", היא צוחקת, ואז מרצינה: "האמת היא שבגלל הפגיעה, הרבה שנים לא חשבתי שאוכל להיות אמא לבת. בהריונות הראשונים התפללתי שלא תהיה לי בת. בסוף יצא שרציתי בת - אבל קיבלתי שישה בנים.
"אני כל הזמן שואלת את עצמי, מה הסיכוי שאצליח לגדל ילדים בריאים אחרי כל מה שעברתי, וכל מה שזה מציף לי. אני באמת מתפללת שאצליח לעשות הפרדה בין אני, הנערה הפגועה, לבין אני האמא. שיהיו לי כוחות להיות שם עבורם, ולא להיות כל הזמן קורבן. שאגדל אותם להיות בטוחים בעצמם ולהיות אנשים שיודעים להגיד 'לא'".
הם מודעים למה שעברת?
"סיפרתי לכל אחד בגבולות שלו ובהתאמה לגילו. הקטנים ביותר לא יודעים. מי ששאל, יודע שנפגעתי מסבא שלי, שנגע בי בלי שרציתי ושזה לא היה לי נעים בכלל. סיפרתי גם איך התגברתי, ואיך היום אני אמא שאוהבת את החיים ואת המשפחה.
"לדבר על הפגיעה עם הילדים זה קשה מאוד. הילדים שלי יודעים שאמא צריכה זמן לעצמה, ולפעמים קשה לה כי היא מוצפת. וזה חשוב. הם מבינים שזה חלק ממני, שיש מגע מסוים שהוא לא נעים לי".
לנוכח הפרשות האחרונות שהתפוצצו בקול רם גם במגזר החרדי, אי אפשר להתעלם מהפרסומים על יהודה משי זהב, חיים ולדר המנוח וצביה רוטנברג.
"פגיעות יש בכל מקום, גם במגזר הדתי וגם בחילוני. אי אפשר לתת לזה כותרת. היתה במשך שנים ארוכות השתקה גדולה, אבל היום ניכרת התעוררות.
"ועדיין, יש מקומות שקשה לפצח אותם. אני מחכה, למשל, שיזמינו אותי לאולפנה. עדיין לא הוזמנתי לאף אולפנה ולשום בית ספר, גם לא לחילוני. מנגד, השיח התחיל, וזה כדור שלג שאני מאמינה שיתגלגל. אני לא אעצור. לכל מקום שיזמינו אותי אני אבוא, כי אני מאמינה שזו משימת חיי.
"למערכת החינוך ולפנימיות עוד לא הצלחתי להגיע. אמרו לי שנכנסים לשם תכנים מאוד מעודנים, למשל עם בובות, כי ככה זה יותר קל לעיכול. אשת מקצוע הציעה לי להוריד את שמו של סבא שלי מההצגה. יש קול ברור שאומר 'תביאי את זה יותר עדין, מוסתר ונקי, וככה נוכל לעכל, זה יהיה לנו יותר קל' - אבל אני לא אעשה את זה".
למה? זה יפתח לך דלתות נוספות.
"כי רוב הפגיעות הן לא מזר בסמטה, אלא מאדם מוכר - סבא, דוד, אבא, חבר משפחה או אח. צריך לשים את זה על השולחן, כי אם לא נעשה את זה, זה יימשך. אם נהיה במודעות, אם נזהה את הסימנים ואם הילדים שלנו יידעו לזהות את הסימנים - אולי זה יהיה מה שיעצור את הפגיעות".
אני מוכרחה לציין שהיום את נראית שמחה ומאושרת.
"טוב לי, זה לא פייק. אני נורא אוהבת לצחוק, ואני יודעת שזה לא מובן מאליו שיש לי משפחה משלי ושאני מוקפת באהבה, שאני אמא, ושהיום אני מדברת עם המשפחה ועם אמא שלי. כל דבר כזה הוא גם עבודה קשה ומלחמה שזה יקרה".
היום את עדיין מאמינה באלוהים?
"כן, אבל יש לנו יחסים מורכבים לגמרי".
shirz@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו