בשקט המדברי שעטף ביום ראשון את שדה בוקר, לא היה אפשר לשמוע את הטרקטורים שעובדים ללא הרף, אי שם בשומרון הרחוק. מההצהרות היפות בתום הפסגה לא עלה מסר של התפתחות בזירה הפלשתינית. אף אחד מארבעת שרי החוץ הערבים אפילו לא טרח לעבור ברמאללה לפני הוועידה החגיגית. אבו מאזן פשוט לא קיים בסדר העדיפויות שלהם.
גם המארח, יאיר לפיד, מתעקש שאין היתכנות למהלך מול הפלשתינים בשנים הקרובות, בגללם ובגללנו כאחד. הרי שותפו הראשי, נפתלי בנט - וטוב שכך - הוא ראש הממשלה הראשון זה 20 שנה שלא מוכן להוציא את המילים "מדינה פלשתינית" מהפה. על הרש"פ בוודאי אי אפשר לסמוך. כך שלמרות סחרחרת הפגישות של ראשי הממשלה והנשיא הרצוג עם שועי האזור, לא נראה שפריצה מדינית על הפרק.
ואכן, לא מארמונות הפאר או מהצריף של בן־גוריון נשקפת הסכנה, אלא מהעובדות שנקבעות בשטח. אחרי 150 שנות ציונות, בהיפוך היסטורי מפחיד, מי שקובעים אותן הם הערבים. בשיתוף פעולה הדוק ובמימון של מדינות אירופה, ומתוך הסכמה שבשתיקה של ישראל. דרכים שנפרצות, כבישים שנסללים, בתים ומבני ציבור שמוקמים, ומאהלים שהופכים ליישובי קבע. אלה רק חלק מהפעולות שהפלשתינים נוקטים. ישראל, במקום להילחם על החזקת השטח החיוני לה, מסיבות ביטחוניות והיסטוריות כאחד, מפקירה אותו.
אין אכיפה, אין הריסות, אין נוכחות ישראלית. 30 אלף בתים פלשתיניים בלתי חוקיים נבנו בעשור האחרון. אף אחד לא מתכוון להרוס אותם. במערכת הביטחון, שהיא הריבון בשטח, מתחילים כנראה לשכוח את לקחי מבצע חומת מגן, שבימים אלה מציינים לו 20 שנה. הרי בלי ההתיישבות, לצבא היה קשה פי אלף להוציא את המבצע לפועל.
יש פה תנועת מלקחיים. מצד אחד, הקפאה של ההתיישבות היהודית, כמתואר בעמודים אלה. מצד שני, שחרור הרסן לפלשתינים, שהתגבר מאז התחלף בארה"ב הממשל. בלי הצהרות, בלי הכרזות, בלי טקסים ובלי הסכמים, מציאות מדינית נקבעת לאיטה ביהודה ושומרון. יש סיפוח זוחל. של הערבים.
אם הממשלה לא תלחץ על הבלמים, יהיה מאוחר מדי. ההצהרה המטרידה של שר החוץ האמריקני אנתוני בלינקן, "מטרתנו ליצור את התנאים לפתרון שתי מדינות במשא ומתן", מתארת בדיוק מה שקורה. מכשירים את השטח לשתי מדינות, תרתי משמע.
גם תוכנית טראמפ וגם תוכנית קלינטון להסדר עם הפלשתינים שרטטו גבולות מדיניים מתוך התחשבות במצב בשטח. המגמה המחריפה של השנים האחרונות, ובפרט של השנה האחרונה, היא הגברה פלשתינית של האחיזה באדמות והיחלשות ישראלית. זו המגמה שחייבת להתהפך.
הממשלה המכהנת מאז 13 ביוני, לקחה על עצמה את המשימה. תקווה חדשה התעקשה להכניס להסכם הקואליציוני סעיף שבו נאמר כי "יש להבטיח את האינטרס הלאומי בשטחי C. לשם כך יוקצו תקנים ומשאבים ייעודיים לאכיפת הפרות בנייה ולהשתלטות בלתי חוקית על קרקעות".
כיום הסעיף הזה מיושם בהיפוך משווע. מתוך 50 תקנים מובטחים, רק 20 הוקצו להתמודד עם הבנייה הבלתי חוקית. אלה מתוכם שגויסו לעבודה, מתמקדים באכיפת החוק כלפי הבנייה היהודית ומתעלמים מזו הפלשתינית. חברי הכנסת של מרצ פונים לשר הביטחון בני גנץ בכל מקרה שבו יש לדעתם הפרת בנייה יהודית. בפלשתינים כמעט לא נוגעים. זו תמונת המראה של הקפאת ההתיישבות.
שר המשפטים גדעון סער הגדיר השבוע בוועידת "ישראל היום" את אובדן שטחי C "דבר חמור מאוד, שהוזנח הרבה שנים". הוא צודק, אך הוא ועמיתיו למפלגה נדרשים לעמוד על מימוש המשמעות המקורית של סעיף "הבטחת האינטרסים הלאומיים בשטחי C". כי כרגע, יש מי שמקדם את האינטרסים הלאומיים שלו באזורים אלה - הפלשתינים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו