"בקרוב יהיו הז'ידים שותים את דמו של העם", כך התנבא ב־1873 הסופר הרוסי הדגול פיודור דוסטויבסקי, ופרס ב"יומנו של סופר" את דעתו המפורטת בנוגע לתפקיד המלוכלך שהיהדות הבינלאומית ממלאת בכלכלה, במדינאות ובחיי הרוח.
קשה להבין כיצד סופר גאון, בעל ראיית נפש רגישה, חודרת כליות ולב, אדם שכולו חמלה לחלכאים ולנדכאים, היה בעת ובעונה אחת אנטישמי שפיו קוצף ריר שנאה יוקדת. ב־1877 פרסם דוסטויבסקי את ה"אני מאמין" שלו נגד היהודים והיהדות, ובמרכזו הטענה כי מהות החוויה היהודית היא "הצימאון לרוות זיעתנו ודמנו".
אחד העם (אשר צבי גינצברג), מראשי הוגיה של הציונות הרוחנית, השיב ב־1892 לדוסטויבסקי ולדומיו במאמרו המפורסם "חצי נחמה". על פי אחד העם, אפילו היהודים שכבר קיבלו על עצמם את עלילות הגויים - שעל פיהן היהודים הם שקרנים, נוכלים, חלאות המין האנושי ועוד - אינם יכולים להאמין בעלילה שהם משתמשים בדם ילדים נוצרים לאפיית מצות בפסח. דווקא בעלילת הדם יש חצי נחמה, משום שכל יהודי שפוי יודע שזהו שקר נתעב. מכאן, שגם יתר ההשמצות האיומות שהטיחו ביהודים חסרות אחיזה במציאות.
במשך 2,000 שנה, לקראת האביב, יהודים רעדו מפחד והסתתרו בבתיהם, פן יבולע להם ממלאך המוות המשוטט צמא דם ברחובות כדי לצוד יהודים ולעשות בהם שפטים. 2,000 שנה העיב ענן קודר על שמחת החג של בית ישראל בכל גלות וגלות. טירוף הדעת, אכזריות משולהבת ביצרים הנמוכים ביותר של האדם באו לידי ביטוי בעלילות הדם שנרקמו נגד עמנו. ראשית העלילות בעולם ההלניסטי (ע"ע יוסף בן מתתיהו "נגד אפיון"), ומשם נדדו לאירופה והגיעו לשיא בזמן מסעי הצלב. הן לא פסחו על המזרח המוסלמי (סוריה, לבנון ומצרים). הן התחוללו אף במאה ה־20 (משפט בייליס, 1911) ועלו מן האוב בעולם הערבי. לפני 20 שנה, במהלך האינתיפאדה השנייה, שידרה הטלוויזיה המצרית תוכנית שהציגה את אריאל שרון שותה דם של ילדים ערבים. חוסני מובארק הסכים לגנות חלקית, "לא כל היהודים אותו הדבר".
באורח פלא שרדה עלילת הדם וזכתה לעדנה בחוגי השמאל במערב. פניה אמנם מוסוות באיפור אנטי־ישראלי, ואף המוליכים את הבושה אינם אספסוף צמא דם אלא אינטלקטואלים, שמאלנים רדיקלים, העושים יד אחת עם שונאי ישראל המתועבים ביותר. כמובן, בין המנאצים והמחרפים בולטים יהודים.
לעלילת הדם חיים משלה. פושטת ולובשת צורה. ממציאה עצמה מחדש, ורק היהודי נשאר אותו יהודי.
והנה השבוע, כמה שעות לפני הפיגוע בחדרה, בהצהרה משותפת עם ראש הממשלה נפתלי בנט, אמר מזכיר המדינה האמריקני כי יש "למנוע את אלימות המתנחלים לקראת הרמדאן ופסח". בלינקן היהודי כנראה לא קרא את "חצי נחמה".
אחד הטיעונים המקוממים של השמאל המערבי הוא ששורשי הטרור המוסלמי הם תולדה של קיפוח כלכלי ותרבותי. הבל ורעות רוח. בן לאדן, למשל, היה מולטי מיליונר, מבצעי הפיגועים האחרונים בישראל באים ממשפחות מבוססות. ההיסטוריה לועגת לתירוצים הללו, וההיסטוריה יודעת שאין טעם במשא ומתן עם אידיאולוגיה של רוצחים.
בערב סתווי בשנת 1092 עמדו שני גברים על צוק מבצר "אלמות" בפרס, המשקיף לים הכספי. הצעיר היה נציג השלטון המרכזי בפרס. השני, חסן אבן סבאע, הידוע גם בכינויו "הזקן מההר", היה מנהיג הכת המוסלמית הרצחנית, החששין.
הזקן סימן בידו לאחד השומרים, וזה זינק מייד אל תהום הים ואל מותו. "אתה רואה", אמר אבן סבאע לצעיר, "עומדים לרשותי 70 אלף איש ואישה כמותו. כל אחד מהם מוכן לפקודתי. האם לאדונך, המאליק שאה, יש אחד כזה?" נציג השאה שתק. הזקן המשיך: "והשאה שלך עוד מבקש ממני להיכנע למרותו?"
הזקן סימן בידו, ושומר נוסף זינק לים. "זו התשובה שלי אליו. עכשיו, לך".
הסיפור הזה, מתוך כרוניקות פרסיות, מתאר את החששין, כת שיעית שלמעשה היתה הארכיטיפ של הארגונים הרצחניים של האסלאם הג'יהאדיסטי. המקור וההשראה למתאבדים השיעים כמו למופרעים הסלפים, למחבלי אל־קאעידה, לדאעש, לחמאס ולכל מי שרוקד את מחול הדם.
החששין היו חסרי עכבות, אכזריים באופן בלתי נתפס וחסרי פחד מפני המוות. להפך, מות קדושים בקרב היה משאת נפשם.
ממקום מושבו במצודת "אלמות" הפרסית היה אבן סבאע שולח את שלוחיו הקטלניים אל קצות ארץ. סולטנים, וזירים, גנרלים - כולם היו נתונים לאיום מוות של מתנקש מזדמן בדמות קבצן, דרוויש נודד או אף ידיד נאמן, המתגלה כחבר בכת הסודית. המילה מתנקש, Assassin, בשפה האנגלית ובעוד שפות אירופיות, מקורה במילה חששין, כינוי שהודבק להם בשל שימושם בחשיש.
הם התפרסמו בעקבות שורה של רציחות פוליטיות מרשימות. אבן סבאע אימץ את שיטת הרצח כחובה דתית קדושה במלחמתו נגד הטורקים הסלג'וקים ובעלי בריתם הח'ליפים הפאטימיים המצרים. אלו היו הפרקים הראשונים במאבק הרצחני בין השיעה לסונה, שאת פירותיהם המורעלים אנחנו אוכלים עד עצם היום הזה.
הנוסע המתמיד מרקו פולו סיפק תיאור ציורי על חיי הכת ב"אלמות". על פי עדותו, המצודה הובילה למקום דמוי גן עדן, או ליתר דיוק, גן עדן בגרסה המוחשית והגשמית ביותר. בין שבילי הגן חוללו צעירות יפהפיות בעירום, מוכנות לכל תאווה, ערגה ותשוקה גופנית. על פי מרקו פולו, היה הזקן מההר בוחר חבורת בחורים צעירים בשיא כוחם ואונם, מסמם ומשכר אותם בחשיש ובאופיום משובח, ובשעה שצללו או נסקו לתוך הזיה מתוקה, היה מכניס אותם בשערי גן העדן המלאכותי.
אחרי שעשו מה שעשו, היה הזקן שולף אותם מגן העדן הפרטי ומבהיר להם שהדרך חזרה לתענוגות הגוף והנפש תלויה בצייתנותם ובמוכנותם למות מות קדושים. באמצעות שטיפת מוח יעילה יצר הזקן מההר את חבורת הרוצחים השכירים המסוכנים ביותר שהעולם ידע אי פעם.
רק כעבור כ־160 שנה נסתם הגולל על הכת. בשנת 1256, בדרכו לכיבושי המזרח הקרוב, עצר הולאגו חאן, נכדו של ג'ינגיס חאן המונגולי, באלמות. המבצר נכנע ללא קרב מתוך תקוות מנהיג הכת לרחמיו. טעות. המונגולים לא חסו. הם טחנו את המבצר עד דק. גברים, נשים וטף הושמדו כאחד. מבצר אחר מבצר של אנשי הכת חוסלו באכזריות. בשריפה, בסקילה, בקבורה בחיים.
את הרוע עצר רוע, לא שיח רב־תרבותי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו