"מפעל ההאזנה" ניצב לצד הפרשיות הגדולות בתולדות המדינה. שיטת העבודה, לפי החשד, הכניסה למעגל הנעקבים כמיליון איש. את השורשים לפירות המורעלים תחפשו במהפכה של אהרן ברק.
לפני כחודש אישר בית המשפט העליון למשטרה להשתמש במידע שהושג מהטלפונים של יונתן אוריך ועופר גולן, לצד ביקורת על הליך החדירה לטלפונים מלכתחילה. חוקרי המשטרה בתיקים השונים שניסו לטפול חשדות על בנימין נתניהו, תמיד מגיעים לטלפונים הניידים. כרגע הפרטים בנושא לא ידועים, אבל מאחר שכבר פורסם הרבה מידע על השימוש הבלתי חוקי בחדירות באמצעות תוכנת ריגול, מותר לשער שגם הטלפונים של אוריך וגולן נחדרו.
כך אפשר לזהות דפוס פעולה להלבנת העבירה המשטרתית של המעקב הבלתי חוקי: אתה תופס פיזית את שני הטלפונים והולך לבית המשפט. הערעור מביא אותך בסוף לבג"ץ ושם אתה מקבל את הכביסה המלבינה המסירה כתמים. המידע שאספת בדרך בלתי חוקית ייראה כאילו שלפת אותו מתוך הטלפון בעקבות תפיסתו.
מפעל ההאזנה, להבדיל ממפעל ההזנה שמאכיל כל פעם פה אחד, מאפשר הוצאת מידע מכל מי שמחובר בצורה כלשהי לטלפון שנחדר. בתחילת שנות ה־50, כשהש"ב (שירות הביטחון) השתיל מיקרופון בשולחן של מאיר יערי, יכולת להאזין לו מדבר עם אנשים שנכנסים אליו למשרד. היית צריך להשקיע. לחדור בלילה ולהתקין את אמצעי ההאזנה ולחברו להקלטה. להושיב מישהו שיאזין. אחר כך לחדור שוב ולהחליף סוללות. החדירה לסמארטפון אחד מביאה אותך לעשרות ולמאות.
נצ"מ בדימוס אבי וייס דיווח בראיון עם גדי טאוב שהמשטרה השיגה 65 אלף צווי תפיסה וחיפוש של מחשבים וטלפונים - מבית המשפט. "פי מאה ממה שקורה בארה"ב", אמר. המספר הגדול מלמד שלפי חישוב של הכפלת כל צו כזה, אתה מקבל פיקוח ומעקב על כמיליון בני אדם בישראל.
"מדובר ברעידת אדמה ובפרשה שלא היתה כמוה מאז הקמת המדינה, ולא שכחתי את עסק הביש, פרשת לבון, שעקבותיה ניכרים בישראל עד עצם היום הזה", אמר לי השבוע פרופ' אברהם דיסקין.
פרופ' דיסקין, איש מדע המדינה בכיר המכיר פרשיות נוספות, כמו מחדל יום הכיפורים ומשבר מניות הבנקים בשנות ה־80 של המאה הקודמת, מתייחס אל האישים המרכזיים בפרשה - פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן והמפכ"ל לשעבר רוני אלשייך - כאל חשודים בפשע. "אתפלא אם חקירה משטרתית לא תושיב את שניהם מאחורי סורג ובריח", הוא אומר.
בעבר ציטטתי כמה פעמים את רב־ניצב אלשיך, שאמר בהרצאה בכנס שדרות: "שכל אחד יפחד מהמזכירה ומהנהג שלו". כאילו שהמשטרה כפופה לאתיקה המקצועית של השטאזי. ואולם, הנטייה בתקשורת היתה להתעלם מדברי אלשיך משום שהיתה הסכמה שהמטרה מקדשת את האמצעים. כמעט מיותר להזכיר שהיו שתי מטרות: להילחם בשחיתות (של הפוליטיקאים ושל גורמי ימין, כמובן); ולהפיל את הגורם המשחית מספר אחת, להשקפת עולמם, ראש הממשלה בנימין נתניהו.
"אני מאמין שהרוב המכריע של אנשי הפרקליטות ואנשי המשטרה הם אנשים הגונים שמנסים לעשות את מלאכתם נאמנה", אומר דיסקין, "אבל ברור שיש רבים ששיתפו פעולה עם ראשי המערכת, ורבים יותר שנאלמו דום בגלל אווירת האימה שהשתררה".
הפתרון שמחפשים בצורת ועדת חקירה כזאת או אחרת, בעיקר ועדת חקירה ממלכתית, נועד - לפחות להבנת חלק מהמעורבים - להימנע מחקירה של עבירות חמורות בידי חשודים ספציפיים.
פרופ' דיסקין מצהיר שהאיש האחראי ליצירת הרקע והתשתית לביצוע העבירות הוא נשיא ביהמ"ש העליון בדימוס אהרן ברק. "אני מאמין שברק אינו פושע ולא רצה להזיק, אבל התורה המשפטית שהביא היא שהרסה כליל את שלטון החוק ופגמה אנושות בדמוקרטיה הישראלית", אומר דיסקין, והוא לא לבדו. אחד מקודמיו של ברק, נשיא בית המשפט העליון המנוח משה לנדוי, אמר דברים דומים לפני יותר מ־21 שנים בראיון לארי שביט ב"הארץ". כאילו דיבר היום, אמר לנדוי: "דברים חמורים מאוד מתרחשים במערכת השלטון ובמערכת המשפט".
על ברק אמר כי הוא "מצליח לשלוט לא רק במערכת בתי המשפט, אלא גם באקדמיה ובתקשורת המשפטית. הוא מטביע את חותמו האישי על הקהילה המשפטית כולה. ואולם הנשיא ברק מוביל את ביהמ"ש העליון ואת הרשות השופטת בדרך לא דרך... כשהוא קובע מטרה נכונה וראויה בעיניו, הוא חייב להשיג אותה יהא אשר יהיה", פסק לנדוי, ותיאר את חדירת האתוס הטוטליטרי של המטרה מקדשת את האמצעים.
"הצירוף של הפרשנות התכליתית, פסילת חוקים על פי עקרונות יסוד בלתי ידועים ומתן זכות התערבות בלתי מרוסנת בהחלטות ובמעשי הרשות המבצעת (זכות העמידה), הביא את הנזק הגדול ביותר לישראל מאז הקמתה", אומר פרופ' דיסקין. ברור שהאקטיביזם הזה חלחל לפרקליטות וליועץ המשפטי לממשלה ומשם למשטרה.
האזהרה שנקברה
ראש חטיבת המודיעין במשטרה התריע לפני שנים מפני הסכנה שבשימוש לא נכון באמצעי המעקב המתוחכמים. בחסות שתיקת התקשורת, אותם כלים סייעו לתפור כתבי אישום חסרי תקדים.
בשנת 2015, כשהתנהל מאבק פנימי במשטרה על נושא הסייבר, כתב ראש חטיבת המודיעין, תת־ניצב גיא ניר, מסמך שבו טען כי "הסייבר לא יכול להיות אגף נפרד. אנחנו משטרה, לא שב"כ, צה"ל או מוסד". הוא מדבר על כריית מידע ולא על האזנת סתר באישור בית המשפט, ובציטוטים שהביא עקיבא ביגמן בערוץ 14, הוסיף ניר: "יש לנו אחריות ואני צופה פני עתיד. אנחנו משטרה וניזונים מרעיונות של אנשי ביון ומרגלים. זה לא אותו דבר. הם באים עם חזון צה"לי ומוסד. הם רצים בלי להסתכל ימינה או שמאלה".
בנובמבר 2018, בהופעה בפני ועדת הפנים, התריע ניר כי "למשטרה יש כלים מתוחכמים שבידיים לא נכונות עלולים להוות סכנה... הכלים משמשים קומץ אנשים נגד אחרים... השיטה הזאת עובדת שנים". העיתונות המזינה את האליטה הישראלית קברה את המידע הזה.
פרופ' אברהם דיסקין: "הרוב המכריע של אנשי הפרקליטות ואנשי המשטרה הגונים ומנסים לעשות את מלאכתם נאמנה. אך יש רבים ששיתפו פעולה עם ראשי המערכת, ורבים יותר נאלמו דום בגלל אווירת האימה שהשתררה"
לדברי נצ"מ בדימוס, אבי וייס, מי שהכריע על הגישה של איסוף מודיעין אקטיבי לפי מגזרי אוכלוסייה ובעלי תפקידים היה ניצב מני יצחקי. היה מאבק על זה והיו מתנגדים, כמו יואב סגלוביץ' שטען שזה בלתי חוקי. הגישה שהשתלטה היתה כמו של מודיעין צבאי: יש לפנינו אויב, אתה לא מחכה שהוא יתקוף כדי לצבור עליו מודיעין, אלא בהיותו איום - אתה מתמיד ויוזם כל הזמן איסוף מודיעיני על היעד. כך נעשה שימוש בתוכנות הריגול כלפי שרים, מקורבי ראש הממשלה ובני משפחתו, ראשי ערים, עיתונאים ורבים אחרים שהיו בקשרים עם אותם אישים.
למשפטנים שמגיעים מרקע אמריקני או אנגלי היה ברור לפני זמן רב שכתבי האישום נגד נתניהו מפוקפקים או שאינם מכילים למעשה עבירות כלשהן. מה כן היה בהם - סיסמאות תעמולה למהומות רחוב: שוחד! מרמה! הפרת אמונים! תעירו את בוגי יעלון או איזה צעקן מהחולצות השחורות, ובשנתו הוא יזעק את המילים הללו. גם אלה היו במעקב של פגסוס.
עו"ד יואל גולובנסקי, שניהל את המכון לאסטרטגיה ציונית, טען השבוע במאמר ב"ג'רוזלם פוסט" שהמשטרה הכינה את התיק נגד נתניהו על ידי כריית מידע (ביג דאטה) מטלפונים, ולא על ידי האזנה לשיחות כפי שהסמיך בית המשפט: "כתבי אישום הוגשו נגד ראש ממשלה מכהן על מרמה, הפרת אמונים (ושוחד) והמשטרה בנתה את התיק נגד נתניהו על ידי סחיטה של עדים שסומנו".
באמצעות המידע שנשלף מהטלפון, ללא אישור בית המשפט, "הם פעלו כדי לספק ראיות לכתב אישום. המפתח איננו הראיות המוכתמות באי חוקיות: אלא זוהי העדות שנגבתה באמצעי סחיטה ואפשרה את איסוף הראיות. אפילו סקירה שטחית של חקירת שלמה פילבר מאשרת שהעד הובא לידי שיתוף פעולה באמצעי סחיטה על ידי כת של חוקרים האמונים על שמירת החוק, שנופפו בפני העד את המידע המקיף על כל מעשיו ואיימו להשתמש במידע במידה שימצאו לנכון. נאמר לו שהעולם הוא דיגיטלי ושהם יודעים הכל על חייו, עם מי דיבר, תקשר, מסרים שנשלחו ומתי... האם היו שם תמרוני מס, מאהבות, פרקליטי גירושין - מי יודע?".
כך נסחט גם ניר חפץ. "עד שנתון לסחיטה באופן מהותי - לא ניתן לתת אמון בעדותו", כותב גולובנסקי. "התיק הפורמלי נגד נתניהו כבר לא יכול להחזיק מעמד. למען האמת, הוא נראה חלש מלכתחילה". גולובנסקי הוא בוגר בית הספר למשפטים בהרווארד. אני מציין את זה, כי יותר ויותר קשה לתת אמון בבוגרי הפקולטות למשפטים באוניברסיטאות בישראל.
ההזדמנות שבמשבר
המערכת הפיננסית ובעקבותיה הכלכלה בישראל עברו מהפך בעקבות התמוטטות הבנקים ומשבר המניות ב־1983. רק חקירה אמיתית וראויה תאפשר את התיקון המתבקש גם במערכת אכיפת החוק.
הנשיא לשעבר ראובן ריבלין טען בהיותו יו"ר הכנסת שלא ניתן למנות שר משפטים שאינו ידידותי לנשיא בית המשפט העליון. "ברגע שיש מישהו שמאיים על החבורה, פועלים נגדו ברשעות גדולה ומתוך סימביוזה מוחלטת בין הרשות החוקרת, הרשות התובעת והרשות השביעית (התקשורת)", כתב ב"הארץ" ב־2004. כבר אז, שנים לפני פיתוח טכנולוגיית הריגול, האשים ריבלין את "הרשויות" האלה בהתנקשות בדמוקרטיה. לכן הגענו היום למצב שאנשים שתובעים הקמת "ועדת חקירה", אומרים שהם למעשה לא יכולים לתת אמון באף אחד, בשום גורם.
בעבר תמיד אפשר היה לסמוך שאם יגלגלו את המשבר לוועדת חקירה, בין שזה מלחמות לבנון או משבר הבנקים, יש במי לתת אמון; כל שופט בעליון יכול היה להתאים, כמו משה בייסקי או וינוגרד שהיה שופט מחוזי. יכולת לסמוך גם על אנשי ביטחון בכירים בדימוס. היום מדברים על יבוא גורמי חקירה מחוץ לארץ.
השבר יכול להתאחות מעצמו בצורה מעוותת ולגרום לחברה הישראלית נכות קבועה. אבל רעידת האדמה מעניקה הזדמנות גם לחקירה במסגרת אכיפת החוק ולענישה שתוביל לטיהור ושיקום מערכת זו. המערכת הפיננסית ובעקבותיה הכלכלה בישראל עברו מהפך גם אם לא התרחש תיקון שלם, בעקבות התמוטטות הבנקים ומשבר המניות בסוף 1983. זה קרה בהדרגה והיום כלכלת ישראל היא איתנה ומשגשגת ברמות שלא ניתן היה לדמיין לפני 30 ו־40 שנה. אפשר לעשות את זה גם במערכת המשפט ובמשטרה. יש שופטים, ספורים אמנם, שיכולים לעמוד בראש ועדת חקירה. בינתיים, לא ברור מדוע מבקר המדינה, האדון מתניהו אנגלמן, ישן בעמידה ולא מקים צוות מיוחד לחקירת שיטות החקירה ואיסוף המידע הטלפוני הבלתי חוקי.
אבל כל מה שתואר עד עכשיו מתייחס לדינמיקה של יחסים אסורים בין בית המשפט, לפרקליטות, למשטרה ולתקשורת שמעניקה לגיטימציה למפעל הפיקוח הטוטליטרי. זה קרה בעיקר מפני שהמערכת הפוליטית, שמאכלסת את הגוף הנבחר על ידי העם, הכנסת, נשחקה והופחדה. מתברר שהפוליטיקאי הכי מניפולטיבי והכי מושחת לכאורה בהיותו מנותק מהאליטה, הוא אמין יותר בתפקידו כמפקח אזרחי של המנגנונים הביורוקרטיים של אכיפת החוק.
בשלהי המאה הקודמת יצאה המשטרה מפיקוח אזרחי. היכולת של שר המשטרה או השר לביטחון הפנים להכריע בנושאים של הכוונת המשטרה נחלשה עד שכבר לא קיימת למעשה. משטרה "עצמאית", מערכת ביטחון עצמאית מנותקת מ"שיקולים פוליטיים", פקידי כלכלה באוצר שמסרבים לקבל הכרעות של שר האוצר ועוד ועוד דוגמאות, הפכו לאידיאל. אליבא דבכירי משרד היועץ המשפטי לממשלה, במדינה המנהלית המנהלים והפקידים הבכירים הם המייצגים את "אינטרס הציבור", בעוד הפוליטיקאים הנבחרים מסוכנים ועלולים לקלקל משום שיש להם "סדר יום" ושיקולים זרים.
נראה שכל האידיאולוגיה הנפסדת של "שומרי הסף" המקודשים קורסת לנגד עינינו. אך שומרי הסף האידיאולוגיים, כמו עיתונים מסוימים או מכוני דמוקרטיה וביטחון, כבר עובדים על משהו. הם עמלים כיצד להשתלט על הנרטיב ולהטות את זרם הלבה לערוצים עקרים. לשמור את החקירות למתכונת של "בדיקות" ביתיות. המשטרה ומשרד היועץ המשפטי יחטטו לעצמם באף, בעזרת סוכני שב"כ ומוסד. מול העבריינות שהתגלתה כלפי אזרחי ישראל דרוש גוף חקירה שמסוגל להביא את האשמים לדין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו