להכיר את אבא, בלעדיו

ביום ראשון השבוע התייצבה ניצן מועלם קליין (27) בבית העלמין בחיפה ליד קברו של אביה, סא"ל משה מועלם ז"ל, שנהרג באסון המסוקים לפני 25 שנה. זו הפעם ה־24 שבה היא משתתפת באזכרה השנתית, מאז היתה בת פחות משלוש. אף שהחלימה מקורונה רק ימים ספורים קודם לכן, לא התכוונה ניצן לפספס את המעמד. "אנחנו עולים לאזכרה בכל מחיר, לא היה סיכוי שאפסיד את זה", היא מחייכת. אחר כך לוקחת נשימה ארוכה ופותחת בדברים לזכרו של האב.

"האמת? תמיד כשאמא מבקשת ממני לדבר באזכרות מתעוררת בי התנגדות", סיפרה לנוכחים. "הסיבה הראשונה היא שלמרות שהזיכרון של אבא שלי הוא לאומי וציבורי, יש בו גם חלקים פרטיים ואישיים שעדיין הייתי רוצה לשמור עליהם. אבל בשנים האחרונות הבנתי שיש לזה עוד סיבה והיא שהשנה, בדיוק כמו לפני 25 שנים, אין לי כל כך מה להגיד עליו או לזכרו. פשוט ככה. אם אשווה את החיים שלי לדופק - כל החיים הפס מראה הרבה תנודות, ואם היתה תחרות דיבורים בכל נושא כנראה שהייתי זוכה במקום הראשון, אבל כשמגיעים לדבר על אבא שלי - הפס מתחיל להתיישר עד שנשמע צפצוף רציף ודי מטריד".

73 חיילים נהרגו באסון המסוקים, צעירים שהותירו אחריהם מאות בני משפחות שכולות. הורים, אחים, סבים. רובם זוכרים את הדפיקה בדלת, את הדיווחים הקשים בטלוויזיה וברדיו, את ההלוויות ואת השבר העצום כאילו זה קרה אתמול, אבל יש כמה, בודדים, שלא זוכרים כלום. הם היו ילדים קטנטנים, בני שנתיים בלבד, ומאבא שנהרג נותרו רק סיפורים. הם לא באמת מכירים את אביהם, הוא לא הלך איתם לגן או ליווה אותם לכיתה א'. השבר היכה בהם עוד לפני שידעו לומר משפט מסודר.

"יש לי רק תמונה אחת של אבא", שולפת עדן ממן (26) תמונה ישנה מהארנק ובה נראה רב סמל איתן ממן ז"ל, ששימש מכונאי מוטס באחד המסוקים שהתרסקו. בתמונה מחזיק איתן את בתו הקטנה. "אני כמובן לא זוכרת אותו. יש סיפורים, וכל מי שרואה אותי אומר שאני דומה לו גם באופי. כולם מספרים כמה אבא שלי היה אדם שנותן, אוהב ודואג לאחר, וזה כל פעם צובט בלב. פספסתי משהו, פספסתי אותו".

"כמה משמעותית העובדה שעברו 25 שנה?", שואלת ניצן ועונה: "בכל חמש שנים בערך יש הילה סביב האסון, וכעת במיוחד מכיוון שזה חצי יובל, אבל אותנו, המשפחות השכולות, זה לא תופס בבטן, כי גם בשנה ה־22, ה־16 וה־11 עלינו לקבר. אנחנו חיים את זה יום־יום, שנה־שנה. נוסף על כך צריך להבין שלמרות שיש לזה משמעות לאומית, ציבורית, זה לא תופס אותי ברמה האישית. מבחינתי איבדתי את אבא בגיל שנתיים.

"לא היו לי מילים לומר מה חשבתי או להבין מה קורה. מבחינתי מהרגע שאני זוכרת את עצמי היה לי אבא ואז הפסיק להיות כשהוא נהרג. את רוב שנותיי חייתי בלי אבא וכך יהיה גם בעתיד. אסון המסוקים זה סיפור היסטורי־לאומי מבחינתי. הייתי כל כך צעירה. ברור שזה פוגש אותי כי אבא שלי היה שם, אבל בניגוד למבוגרים שזוכרים מה היה, לי זה לא קרה. הסיפור הזה לא שלי. בגיל שנתיים לא משנה לך אם הוא נהרג כך או אחרת".

גם עדן חשה תחושה דומה. "הייתי לא מעט פעמים באנדרטת אסון המסוקים בשאר ישוב. זה מקום מדהים, מה שעשו שם עם המזרקה והעצים שעליהם השמות של החללים, ואתה בהלם כמה אנשים נהרגו, אבל האמת היא שזה לא ממש עושה לי משהו בלב".

בתחילת השבוע עלתה עדן לאזכרה, אף שעברה ניתוח בשבוע שעבר שהיא עדיין מחלימה ממנו. היא מודה כי במובנים מסוימים היא חשה הקלה שלא הכירה את אביה מכיוון שהיתה קטנה מדי. "לומר את האמת? מבחינתי עדיף שזה קרה בגיל שבו אתה לא מודע ולא מכיר, כי כשאתה מכיר את ההרוג, אבא או אח שלך, זה הרבה יותר קשה. כשאתה קטן עוד לא חווית אותו, אתה לא זוכר. ברור שזו אמירה קשה, אבל אין לי ספק שאם הייתי מכירה אותו היה לי יותר קשה. מצד שני, צריך לומר שכשהיה את מבצע צוק איתן מאוד הזדהיתי עם כל הילדים שאיבדו את האבות שלהם. הרגשתי שכביכול נוצרו לי עוד חברים שנמצאים באותה הסירה כמוני. כאב לי נורא לשמוע את האלמנות, שהן כמו אמא שלי, ואת הילדים הקטנים, שהם כמוני כפעוטה".

ניצן: "העובדה שאיבדתי אותו הביאה כאב ואתגר, ואולי חסכה כאבים אחרים. אין דרך אחת להתאבל, ויש משהו בכאב ובאובדן שכל אחד עובר אחרת. אני מכבדת את האמירה שבשבילה זה יותר קל, אבל עם השנים הבנתי שלכל דבר יש גם מחיר שאתה משלם כשאתה מאבד מישהו. המוות של אבא הביא קשיים ואתגרים שלא דומים לקושי של מישהו שאיבד את ההורה שלו בגיל מאוחר יותר - תחושת הביטחון שלי בעולם, החשיפה בגיל מאוד צעיר לאובדן של האדם הקרוב ביותר אליך".

מה עבר לאבא בראש

25 שנים חלפו מאז האסון הצבאי הכבד ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. שיבה זרקה בשיערם של ההורים, והילדים של חורף 1997 הפכו למבוגרים. הם שירתו בצבא, הכירו בני זוג, הקימו בתים והחלו בחיים משלהם. אך הגעגוע לא נמוג, והאבות של ניצן ועדן נוכחים מאוד בחייהן גם היום. עדן מחייכת למצלמה ומסתכלת על ידה. בקעקוע יפהפה כתובה המילה אבא על היד, לצד לב קטן, סימן לכך שהוא חרוט על ליבה לנצח.

"עברתי את הגיל שלו, זה אבסורד לשמוע את עצמי אומרת את זה. זו הזיה", אומרת עדן. אביה, ששירת בבסיס תל נוף, היה בן 25 בעת שהתרחש האסון הנורא. "העובדה שהוא נהרג נוכחת בכל יום, לפעמים אפילו בדברים שקשה להסביר. כשהייתי בבית הספר זה היה קשה, כמובן, שהורים באים לבית הספר עם אבא ואמא ואצלי זה רק אמא. תחושות של 'למה זה קורה דווקא לי'. וגם היום זה נוכח מאוד.

"לפני חודשיים החבר שלי, אביאל, הציע לי נישואים. כולם יהיו בחתונה שלי, אבל הבן אדם שהכי צריך להיות בחופה זה אבא שלי. זה מאוד קשה. בלב שלי הוא כבר היה באירוסים ויהיה בחתונה. גם שמו של ארוסי, אביאל, הוא בעיני סימן משמיים, כאילו אלוהים שלח לי אותו מאבא. יש לי תזכורות מאבא כל יום".

ניצן נשואה ומתגוררת ביישוב נופי פרת. בעוד ארבע שנים תחצה את הרף הסמלי ותעבור את גילו של אביה, קצין גולני שפיקד על מוצב בופור ונהרג בגיל 31. "האם אני חוששת? בוא נגיד שאלו מקומות יותר קשים. במשך הרבה מאוד שנים הייתי בריצה להספיק כמה שיותר לפני הגבול הזה. אבל ככל שאני מתקרבת אני מבינה שאני צעירה ולא הספקתי כלום. בגלל שאיבדתי את אבא בגיל מאוד צעיר, במובנים מסוימים יצרתי לעצמי אבא אחר, חדש, שבנוי מהרבה אנשים, סיפורים וסיטואציות".

אף ששתי הצעירות אינן בקשר רציף וכל אחת חיה חיים משל עצמה, ניתן לזהות קווים דומים שמחברים ביניהן ובין אסון המסוקים - והדבר מתבטא יותר מכל בשירות הצבאי. ניצן החליטה שלא ללכת כמו כל חברותיה לשירות לאומי אלא התגייסה לצה"ל - לחטיבת גולני, שבה שירת משה - ועדן נלחמה כדי להגיע לטייסת 118 שבה שירת איתן.

עדן: "כשהגעתי לצבא אמרתי שאין מצב שאני לא עושה סגירת מעגל ועשיתי מאמצים גדולים כדי להגיע לטייסת, שם שימשתי רכזת כוח אדם בשלישות. מדובר בטייסת מבצעית של מסוקי יסעור, וכל מכונאי המסוקים הכירו את אבא שלי".

היו בשנים האחרונות כמה "כמעט" תאונות במסוקי יסעור. זה לא הפחיד אותך?

"זה מאוד מפחיד. לא מעט פעמים עבר לי בראש מה אבא חשב לעצמו ברגעים האחרונים, מה עבר לו בראש, מה עשה, איך זה קרה, אם זה כאב או לא כאב. אלו דברים מאוד קשים".

ניצן, מצידה, נחשפה לרעיון בשיחת מטבח כמעט אקראית עם אמה, ח"כ לשעבר שולי מועלם־רפאלי. "בהתחלה לא חשבתי ללכת לגולני, אבל אז אמא אמרה שזה יכול להיות מיוחד ואז הכל התחבר. הקשר עם החטיבה היה מאוד משמעותי לאורך השנים, וחשתי שאני חוזרת הביתה. הבנתי בדיעבד שאני לא הולכת רק בדרך של אבא שלי כדי לסגור מעגל וללכת בדרכו, אלא גם לאסוף כל מיני חוויות משותפות עם אבא שלי, שכבר לא בחיים. הקו הראשון שלי היה בהר דב, הייתי במוצב גלדיולה, ראיתי את מוצב הבופור בלי משקפת. דיברתי את השפה, הבנתי את המערכת, הבנתי יותר את אבא שלי".

שישים שניות לא יספיקו

לפני עשור התראיינה ניצן ל"מקור ראשון" וסיפרה כי החלום שלה הוא שיהיו לה 60 שניות עם אביה. עשור מאוחר יותר, היא כבר אינה מסתפקת בחלון זמן של דקה בלבד. "אז הסתפקתי רק בלראות אותו, אבל זו היתה בקשה צנועה שהיתה הניצנים של בקשה גדולה יותר - פשוט להכיר אותו. יש את הדמות משה מועלם, המפקד, האיש, אבל אותי הרבה יותר מרגש לשמוע על האדם שהיה, על השיחות הקטנות שעשה עם אנשים. מישהו בקבוצת הפייסבוק 'סיפורים מלבנון - מה שקרה במוצבים' סיפר שנפגש עם אבא בבופור, ששאל אותו אם הוא מפחד ואבא שלי ענה בכנות - כן. אלו הדברים שהופכים אותו מבחינתי לאדם שהיה באמת, יותר אדם ופחות דמות. הרצון הזה מתגבר כעת, כשמסביבי אנשים מזדקנים ומתבגרים, ואנשים שהכירו את אבא נפטרו בתקופה האחרונה. הבנתי שאני צריכה לחשוב איך לאסוף את האדם שהיה, את הרגעים הקטנים האלו, פחות את הסיפורים הגדולים עם מוסר ההשכל.

"הסיפורים הציפו לי רצון מסוים לשבת עליו שבעה מחדש, להיפגש עם אנשים שדיברו, סיפרו ואמרו את הדברים הקטנים האלו. הדברים שפספסתי כי הייתי בת שנתיים. זה דורש הרבה אנרגיה וכרגע אין לי אותה, אבל לא מופרך שאנסה לעשות 'דוקו־תרפיה', אולי לעשות סרט ולהקרין אותו. הרבה פעמים אנשים מנסים לדבר על האסונות אבל לא על האנשים שנשארו. אני רוצה לתת מבט אחר. יש את הסיפור ההיסטורי, אבל יש גם את החיים. האנשים שאינם עוד, ובני משפחותיהם שנותרו מאחור".