הנקודה הכתומה בשלטי החוצות שסיגלו לעצמם לפיד ומשובצי רשימתו - ספק תפוז חינני, ספק שמש זורחת - לא מגיעה בלי איזו הערה על "שפויים". "ממשלה שפויה" או "מחזירים את השפיות". זה בעיקר עומד כהנגדה לגוש הימין, עם כל החרדים, המתנחלים, הקיצונים - להלן הלא שפויים.
הצבעת ימין בישראל מסומנת כאקט לא רציונלי לפחות משנות ה-70. בבחירות שנערכו מיד לאחר מלחמת יום כיפור, הזהירו פרסומי המערך מ"הצבעת זעם", והסבירו ש"הכעס הוא יועץ גרוע". הבחירה ה"לא נכונה", כלומר לא להצביע לנו, סומנה רשמית כמעשה אימפולסיבי, רגשני, ובעיקר מנוגד לתבונה. זו ההבחנה הפוקויאנית הקלאסית: כך מבחינה תרבות המערב, וליתר דיוק: כך מותחים סוכני עיצוב התודעה שלה, גבול בין תרבות ה"מרכז" - התבונית והשפויה - לבין ה"אחר", המשוגע והלא-תבוני, שיש לנדותו מן החברה האנושית. כמה כוח גלום בסמכות להבחין בין "תבוניים" ל"משוגעים".
נכון, השתתפות פוליטית, בבחירות או במחאה, מערבת מנעד רחב של הפעלה רגשית. בסוציולוגיה פוליטית מוצגים התגמולים הרגשיים כמקדם מוטיבציה מכריע. אנשים מתגודדים בכינוס מפלגתי או משתתפים בהפגנות, בין היתר, בשביל אדרנלין, תחושת משמעות, שייכות חברתית וחיזוק הביטחון העצמי. זה לא אומר שבמקביל, הם אינם מאמינים בתוכן השלטים שהם מניפים, בדיוק כפי שפתק בקלפי משקף השקפת עולם סדורה, או לחלופין - שיקול אסטרטגי.
אלא שהצבעה לימין, ולליכוד בפרט, סומנה תמיד כמשהו שנע על ציר רגשי שבין שלהוב המונים ליצר נקמה על עלבונות נושנים. תבונה היא לא חלק מהסיפור הפוליטי של הימני המצוי, וכדי להמחיש זאת, נקראות לדגל אנלוגיות ירודות, מ"אישה מוכה" (שמתמסרת לגבר המכה) ועד "שאהידים", כלומר נאמנות עדרית נטולת חשיבה ביקורתית.
אלה אינן תזות של מפא"יניקים ישישים, אלא פרשנים צעירים ואופנתיים
בהקשר הסוציו-פוליטי הישראלי, תבניות החשיבה הנפסדות האלה אינן ניתנות לניתוק מגזענות פוליטית, בפרט כשהן נמזגות בהדגשת הנטייה ימינה של מזרחים, בני מעמד נמוך ולא משכילים. זה כבר מעבר לפוקו - זהו אוריינטליזם.
צריך להדגיש, אלה אינן תזות עבשות של מפא"יניקים ישישים. תוכלו למצוא אותן בהתבטאויות של כמה מהפרשנים הפוליטיים הצעירים, הנמרצים והאופנתיים ביותר מאזור חיוג "הארץ". בשנה האחרונה הן אף זכו לגיבוי מדעי לכאורה, אף הוא ב"הארץ", כשמומחיות לבריאות הנפש פרסו תזות מפורטות, כמעט אבחנות פסיכיאטריות, שבהן הוגדר "החיבור המגנטי" של המזרחים לנתניהו כסימפטום לפוסט-טראומה שיש להירפא ממנה, ונתניהו עצמו תואר כמתעלל נפשי (גזלייטינג), כלומר דרגה מתחת לפסיכופת.
על רקע התפאורה הפסיכו-פוליטית, זורח הכדור הכתום של יאיר לפיד כגלולת שפיות מטעם עצמה, המשקפת את הצורך הבורגני, השבע, הלבן, לפתור את הדיסוננס הכואב בין תפיסת העצמי שלו כהתגלמות התבונה, לבין מעמדו בדעת הקהל.
מי האחר של יאיר לפיד, איש המעמד הבינוני, החילוני, האשכנזי, ה(לכאורה) משכיל? הבה ננדה אותו ואת נציגיו מחברת האדם הראוי. יש גם מדינות שבהן למשוגעים אסור להצביע. נקודה כתומה למחשבה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו