איך להבין את החשיפות של ברק רביד על היחסים בין נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ, וראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו? החשיפה הראשונה שלו, על שער אחד מעיתוני הערב לפני שבוע, ובה טראמפ מקלל את נתניהו בגסות - היתה קלה להסבר. מדובר בחשיפה "רבידית" טיפוסית.
בקיץ 2019, ישראל מנעה את כניסתן של חברות הקונגרס האנטישמיות רשידה טליב ואילהאן עומאר לארץ. זאת משום ששתי המחוקקות, השוללות את זכות קיומה של ישראל, התכוונו לנצל את ביקורן לקדם את קמפיין החרם נגד המדינה.
החלטת הממשלה היתה קו פרשת המים בכל הקשור לטיפול באנטישמיות הפרוגרסיבית/אסלאמית. ואולם רביד התייחס אליה כפיקנטריה. נתניהו רק אסר את כניסתן כי טראמפ לחץ עליו, הוא טען. זה לא היה קשור למאבק באנטישמיות ולניסיון להוציא מחוץ לתחום שתי מחוקקות שפועלות לקדם אנטישמיות בארה"ב ולכרסם בתמיכה האמריקנית בישראל. נתניהו סתם רצה לרצות את טראמפ. וטראמפ סתם רצה לפגוע בשתי מחוקקות עוינות לו באופן אישי. אצל רביד הכל סתם, אישי ופוליטי.
אבל אם את הקללות של טראמפ ניתן לשים במגירת מה שנקרא "פכים (פאקים) קטנים" של רביד, את דבריו של טראמפ על יו"ר הרשות הפלשתינית מחמוד עבאס מחד, ונתניהו מאידך - לא ניתן לנפנף בביטול. טראמפ הרי דימה את עבאס לאביו המנוח, ואמר שנתניהו סרבן שלום (להבדיל מ"הגנרל" בני גנץ, שלפי טראמפ היה מוכן לעשות עסקה עם עבאס).
מחנה השלום
השאלה היא מה אנו לומדים מהדברים? דברי טראמפ לא משנים את ההיסטוריה. טראמפ היה הנשיא הפרו־ישראלי ביותר שידענו אי פעם. אותו טראמפ שראה בעבאס דמות אב, עצר את המימון לרש"פ וסגר את נציגות אש"ף בוושינגטון כי עבאס "האבא" מימן והסית לטרור. וכמובן, הוא העביר את השגרירות לירושלים. הוא הכיר בחוקיות ההתיישבות הישראלית ביו"ש.
טראמפ, שחשב שנתניהו לא רצה שלום, עצר את העברת הכספים לאונר"א כי היא תומכת בטרור וביטל את חברות ארה"ב במועצת האו"ם לזכויות האדם כי היא גוף אנטישמי. הוא עזב את הסכם הגרעין עם איראן, והכיר בריבונות ישראל ברמת הגולן.
הדברים שטראמפ אמר לרביד לא משנים את הרקורד. אבל הם כן מסבירים לנו משהו חשוב על הדרך שבה ישראל בראשות נתניהו השיגה את כל הטוב הזה מהנשיא טראמפ. דבר ראשון, שבכל הקשור לישראל, המצב בבית הלבן של טראמפ היה סבוך הרבה יותר ממה שהצטייר כלפי חוץ. גישתו של טראמפ לישראל היתה חיובית באופן כללי, כפי שהוא העיד בפני רביד. אבל מבחינה מדינית, הוא התנדנד. היו הרבה מאוד אנשים רבי עוצמה סביב טראמפ שמשכו אותו לכיוונים שונים.
היו כאלה שאמרו לו שנתניהו עוין לשלום; ושמנהיג אש"ף מכחיש השואה ומממן ומסית הטרור, מחמוד עבאס, שוחר שלום. ההתנחלויות הן מכשול לשלום ו"הפתרון היחיד" אמרו, הוא "פתרון שתי מדינות" הכולל ויתור ישראלי על יהודה, שומרון וחלקים נרחבים של ירושלים, וגירוש המוני יהודים מבתיהם.
נמנו עם "מחנה השלום", בין השאר, מזכיר המדינה הראשון רקס טילרסון ופקידי מחלקת המדינה, מזכיר ההגנה הראשון ג'יימס מאטיס וחברי המטה הכללי, ראשי ה־CIA ועוד. מבחוץ, התקשורת והמנהיגים היהודים - לרבות חברו הוותיק של טראמפ רון לאודר, שארגן את הפגישה שלו עם עבאס - גם תמכו בגישה הזאת.
מול גורמים רבי עוצמה אלה, עמד המחנה השני, בעל עוצמה לא מבוטלת, שחבריו תמכו בכל מאודם בברית חזקה בין ישראל וארה"ב. ביניהם נמנו סגן הנשיא מייק פנס, מזכיר המדינה השני (וראש ה־CIA הראשון) של טראמפ מייק פומפאו, השגריר דיוויד פרידמן, השליח למזרח התיכון (עד סוף 2019) ג'ייסון גרינבלט, מרבית חברי הסיעות הרפובליקניות בשני בתי הקונגרס, ועשרות מיליוני נוצרים אוונגליסטיים.
כמו טראמפ עצמו, ג'ארד קושנר, חתנו ויועצו הקרוב ביותר, היה פרו־ישראלי בבסיסו, אך התברבר בין המחנות. המחלוקת בין הצדדים היתה גלויה. למשל, טילרסון ומאטיס התנגדו להעברת השגרירות לירושלים וליציאה מהסכם הגרעין עם איראן.
מלחמה על כל סנטימטר
וזה מביא אותנו לתובנה השנייה מהקלטות רביד. ראש ממשלת ישראל לא עמד אף פעם מול שער ריק שמולו יכול היה לעשות ככל העולה על רוחו, בין שזה גול לפינה השמאלית או לחיבורי הקורות. כל צעד פרו־ישראלי שנקט טראמפ הגיע לאחר מאבק קשה שסופו כלל לא היה מובטח. כך נחשף בטרפוד תוכנית הריבונות בדקה ה־90. ישראל לא זכתה בכל המאבקים.
נתניהו לא המתין מהצד. מההקלטות של רביד אנחנו מגלים שנתניהו נאבק על כל סנטימטר מדיני. שום דבר לא הגיע בקלות. נתניהו הצליח ברוב המקרים כי הוא ידע לפעול נכון, בשקט ובעקשנות, מול האנשים הנכונים בזמן הנכון.
טרפוד תוכנית הריבונות מתגלה ממש בימים אלה כבכייה לדורות. כיום, כאשר ממשלת בנט־לפיד־בר־לב משגרת תגבורת שוטרים ליו"ש כדי להילחם באלימות הדמיונית של אזרחים יהודים, הממדים ההיסטוריים של ההחמצה מתבהרים.
ויש אשמים בהחמצה הזאת. מי שמבין את התנאים הקשים שבהם פעל נתניהו, יודע עד כמה הרסני היה התפקיד ששיחקו במערכה אלה המכונים "ראשי ההתיישבות", ובראשם יו"ר מועצת יש"ע דוד אלחייני וראש מועצת שומרון יוסי דגן. ההתנגדות שלהם לתוכנית בלבלה מאוד את ראשי האוונגליסטים. כאשר הסוגיה הגיעה לדיון מכריע אצל טראמפ ביולי 2020, האוונגליסטים המבולבלים דממו. למה להם להיאבק על תוכנית שראשי ההתיישבות כינו אנטי־ישראלית? הם לא רצו לפגוע בבני ישראל. זאת הסיבה שטראמפ הרג את התוכנית.
עוד לקח מהחשיפות של רביד הוא עומק ורוחב התמיכה בישראל בקרב הרפובליקנים. טראמפ זכה בתמיכה כמעט פה אחד של מצביעי ונבחרי מפלגתו על כל צעד פרו־ישראלי שנקט.
מול התמיכה העמוקה של הרפובליקנים בישראל - עומדת מפלגה דמוקרטית, שמבחירות לבחירות הופכת עוינת יותר ויותר לישראל. בבחירות 2020, החבורה האנטישמית של עומאר וטליב שילשה את כוחה. כפי שהעיד גורם שליווה את שר הביטחון גנץ לוושינגטון, הממשל רואה בהתיישבות ביו"ש גורם מאיים לא פחות מהגרעין האיראני.
ואם לשפוט את ממשל ביידן לפי המעשים המתרפסים לאיראן מחד, והעוינים לישראל מאידך - הם עוינים יותר להתיישבות ביו"ש מאשר לגרעין האיראני. בעוד טראמפ קיבל רוח גבית על הצעדים הפרו־ישראליים שמפלגתו נקטה, ביידן מקבל רוח גבית ממפלגתו על הצעדים האנטי־ישראליים שהוא נוקט.
רביד רואה בטראמפ ובנתניהו, שביחד שינו את פני האזור, כפוליטיקאים יצריים. ובסופו של דבר הוא צודק. הם היו ונשארו פוליטיקאים. החשיפות של רביד ללא ספק חיזקו את נתניהו בקרב מצביעי הימין. אשר לטראמפ, ימים יגידו.