אדום בחוץ, ירוק בפנים

דו"ח של מכון ראות מנתח את הברית בין השמאל הפרוגרסיבי לבין האחים המוסלמים, ומבהיר למה חמאס הוא המרוויח הגדול מהאקלים הפוליטי בישראל

השבוע האחרון סיפק לפחות תובנה מהותית אחת לגבי חילופי השלטון בישראל. ממשלת בנט־לפיד קמה ומתנהלת תוך התכתבות עם המהפכה הפרוגרסיבית בארה"ב, שכרתה ברית עם התנועות האסלאמיות. לראשונה, גוף מחקרי ממוסד, מכון ראות, מנתח בצורה יסודית את התופעה. הברית השמאלית־אסלאמית מסבירה את המגננה הכפויה של ממשלת ישראל מול "האינתיפאדה על אש קטנה", שמובילים ערביי ישראל בהנהגת חמאס. כבר שנים רבות מדברים על הברית האדומה־ירוקה באירופה. עכשיו, קובע דו"ח ראות, התופעה נדדה לאמריקה ושם היא קוצרת הצלחה מפחידה.
"ניתוח תופעה זו מספק בסיס להבנה של השינוי הדרסטי במדיניות האמריקנית במזרח התיכון... ההאטה במומנטום הנורמליזציה של הסכמי אברהם, והנרפות האמריקנית כלפי איראן; והתמיכה המפתיעה של רבים בתנועה הפרוגרסיבית בתנועת חמאס דווקא במאבקה מול הרש"פ המתונה יותר", כותבים ערן שישון ושותפיו לחיבור הדו"ח, עדי לוי ועבד עאסלה.

בעוד מערכת הביטחון סימנה כמה ארגוני זכויות אדם כארגוני טרור בגלל הקשר עם החזית העממית, האחים המוסלמים הם ממש שותפים בממשלת ישראל. הליכוד וכל הימין, שהם הרוב בציבור הישראלי, עדיין לא הוכרזו כארגוני טרור, אבל מתנהל קמפיין לדה־לגיטימציה טוטאלית של האופוזיציה ולמחיקתה. משפט נתניהו המתנהל ברעש תקשורתי גדול וחוק גדעון סער להגבלת כהונת ראש הממשלה נועדו לצרוב מושג חדש - "טראומת נתניהו" - כפי שהגדיר חיים רמון. לנגד עינינו מתבצע מהלך שאיננו חילופי שלטון רגילים באמצעות בחירות, אלא "שינוי המשטר".
"השינוי הבסיסי (בארה"ב, במפלגה הדמוקרטית) הוא במידה רבה תוצאה של העמקת ברית פוליטית חברתית בין גופים פרוגרסיביים רדיקליים לגופים שמזוהים עם האסלאם הפוליטי, ובעיקר ארגונים המזוהים עם האידיאולוגיה של תנועת האחים המוסלמים", נכתב בדו"ח ראות.

האנטישמיות הנלווית והאנטי־ישראליות, שכבר נחשפה במאבקים על הסיוע הביטחוני, הן נגזרת של השתלטות הזרם בהנהגת ברני סנדרס, אלכסנדריה אוקסיו קורטז, אילהאן עומאר ורשידה טליב. "האסטרטגיה ורמת הארגון של ארגונים המזוהים עם האחים המוסלמים בארה"ב, מאפשרות להשפיע על מדיניות החוץ של ארה"ב במזרח התיכון ובמיוחד לקדם סדר יום אנטי־ישראלי".
מתברר שהארגונים המוסלמיים ממקדים את פעילותם בוושינגטון תוך שימוש במסגרות תומכות שמספקות קטאר וטורקיה. לדברי החוקרים, הארגונים הללו לא מייצגים את רוב הציבור המוסלמי באמריקה. לכן, הם ממקדים את חדירתם למרכזי השפעה כגון מכוני מחקר, ארגונים פוליטיים שמאליים רדיקליים, והשתלבות בכמה סעיפים של מאבק "פרוגרסיבי" חברתי שאינם קשורים לאסלאמיזם או לאינטרסים אנטי־ישראליים.
מי שעקב אחרי הדינמיקה במפלגה הדמוקרטית בשנים האחרונות, ובייחוד מאז עליית ג'ו ביידן לשלטון, יכול היה להבחין שהאויב שלהם במזרח התיכון הוא אותם משטרים סונים כמו במצרים, סעודיה ונסיכויות המפרץ. אלו בעצם המדינות הפרו־מערביות שישראל פועלת איתן בצוותא נגד איראן. המאבק האמריקני נגד אותן מדינות קודם למאבק באיראן. "הסכנה לישראל מפרויקט הגרעין לא 'מעניינת' את הברית האדומה ירוקה. באותה מידה קיימת גם הכחשה או התעלמות מכוונת מהאיום שנשקף לישראל מפריסת כוחות פרוקסי באזור ויצירה של 'מעגל אש' קינטי המכוון נגד ישראל".

אותם זרמים דומיננטיים במפלגה הדמוקרטית, "בפועל תומכים פרו־אקטיבית בחמאס... תמיכה זו היא תוצאה ישירה של הברית הפרוגרסיבית עם ארגוני האחים המוסלמים ועם הפלשתינים מהשמאל הרדיקלי", נכתב בדו"ח.
ספק אם גיוס בריטניה ועוד כמה מדינות בהכרזה על חמאס כארגון טרור - מה החידוש? - יכול לפצות על הפיכת הממשל האמריקני לתומך של חמאס. חמאס הוא הזוכה הגדול מניצחון ביידן בארה"ב ומהקמת ממשלת ברית האחים עם האחים המוסלמים בגרסת ערביי ישראל.

מטען עודף ושמו ישראל

שמירת קשר דו־מפלגתית עם אמריקה היא חשובה, אבל אל תיכנסו לאשליות של "איחוי הקרע"
כשעוקבים אחר פעילות ממשלת ישראל, נראה שהיא מנסה ליצור הדדיות ולהתכתב עם המשטר של הדמוקרטים. וקודם כל איראן. כשרה"מ נפתלי בנט אומר "לא", למה הוא מתכוון? הוא אומר לא להסכם הגרעין ולשיחות הגרעין; אבל מלכתחילה הוא מובל בידי מערכת הביטחון שחושבת שהסכם הגרעין הוא דבר טוב לישראל.

פעולות ההתנגדות של רה"מ לשעבר נתניהו בתחום המדיני ובתחום המבצעי נגד איראן זכו להתקפות זעם וביקורת חריפה מצד שותפי הקואליציה ומצד בנט עצמו. ישראל הבטיחה לא להילחם ציבורית בהסכם הגרעין ולא "להפתיע" מבצעית.

מעבר לכך, כפי שראינו בעקבות רצח אליהו קיי בעיר העתיקה בירושלים, ליד שער השלשלת, וקודם לכן הריגתו של בר־אל שמואלי בעזה, ישראל משחקת הגנה בלבד מול הטרור, מול חמאס. השקט, לכאורה, סביב עוטף עזה נובע מרצונם של חמאס ושל רע"מ לבסס את הנורמליות החדשה. זאת, לאחר שבישראל השתלטו כוחות שתומכים ב"מדינת כל אזרחיה" וחוששים מהתנגשות עם ממשל דמוקרטי בוושינגטון.

גם מסעו המתוקשר של בנט לוועידת האקלים בגלזגו, בתוספת יעדים בעייתיים בתחום פליטות הפחמן של דלקים שונים כולל גז טבעי, היו מסר לאמריקנים שישראל מפנימה את מסכת הערכים החדשה. המתקפה של שר החוץ לפיד על מדינות וישיגראד, כמו גם הטשטוש המוחלט של הגדרת האנטישמיות והתאמתה לפוליטיקת הזהויות האמריקנית, מהווה נסיגה תודעתית אידיאולוגית במטרה להשתלב בתהליך אמריקני פנימי שמוטב לישראל להתרחק ממנו.

מאז כוננה הממשלה החדשה, מדברים על "חזרה" למדיניות של תמיכה דו־מפלגתית בפוליטיקה האמריקנית. יש הכחשה אצל יאיר לפיד, הממסד הביטחוני, נפתלי בנט ואחרים לגבי תהליכי העומק ששינו את המפלגה הדמוקרטית מבפנים. זה שינוי ארוך טווח, אבל הוא קיבל תאוצה פראית מאז עלייתו של ברק אובאמה ב־2008.

דיאלוג ושמירת קשר הם דברים חשובים. האסטרטגיה המוצעת ל"איחוי הקרע" - גם עם היהודים הליברלים וגם עם המפלגה הדמוקרטית - היא אשליה. היא מבוססת על התפיסה המסורתית שאם רק נמצא חן בעיני השמאל האמריקני, אז הם סוף־סוף יבינו. ארגונים כמו ג'יי־סטריט הם הביטוי להתפתחות הזו. העקרון הוא להוריד את המטען העודף שנקרא "ישראל" מהגב היהודי הכפוף. חלק מהאליטה היהודית מעדיף לשלם במטבע ישראלי כדי שהצונאמי הרדיקלי האנטישמי לא יטביע אותו.
למעשה, התהליכים האנטי־ישראליים במפלגה הדמוקרטית נחשפו כבר בסוף שנות ה־70 של המאה הקודמת, בימי הנשיא קרטר. אלא שאז עדיין היתה קהילה יהודית שרירית באמריקה, ובעלת השפעה מהותית במפלגה הדמוקרטית, וכך מנהיגים כמו משה דיין ומנחם בגין יכלו להתעמת בגלוי ואף לאיים על הנשיא האמריקני.

בנימין נתניהו הוביל החל משנות ה־80 את המהלך של בניית התמיכה בתוך המפלגה הרפובליקנית ובכלל בקרב הציבור השמרני הדתי בארה"ב. אם תמיכה זאת לא היתה נבנית במהלך ארוך שנים, לא היה לישראל היום בסיס תמיכה באמריקה, והמפלגה הדמוקרטית עצמה כבר מזמן לא היתה חוששת לחבור לאויבי ישראל.

ספר התפילות של ה"טיימס"

לפי הפרוגרסיבים, יש מעשי הרג, שוד, ונדליזם וענישה ללא משפט, שמוצדקים מעצם הזהות האתנית או הגזעית של מבצע הפשע
היחס למזרח התיכון, לישראל ולפלשתינים הוא רק גִזרה צרה, אם כי עקרונית בחזית רחבה של מהפכה לשינוי כולל של המשטר באמריקה. הפגיעה במעמדה הבינלאומי של ארה"ב בעקבות הכשלון בנסיגה מאפגניסטן לא באמת מפריעה לדמוקרטים. אולי רק בהיבט האלקטורלי, כי בכל זאת עוד אין להם תשובה גורפת לבעיית הבחירות ולהתנגדות שקיימת בציבור האמריקני לדרכם.

אבל הפלג המכונה "פרוגרסיבי", ולמעשה זהו פלג של עריצות וטוטאליטריות, מוביל את הדמוקרטים למלחמה נגד אמריקה. כך מגדיר זאת פרופ' פיליפ קרל זלצמן, אנתרופולוג מאוניברסיטת מקגיל, במאמר שפרסם לאחרונה (PJmedia.)
למהפכה יש היגיון אחר מאשר לרפורמה. עצם המושגים שהם משתמשים בהם של "שינוי" ו"טרנספורמציה", מכסים על מהלכים מהפכניים. התגובה לפסק הדין המזכה של אותו נער, קייל ריטנהאוס, שנאשם כי רצח שני מפגינים לפני שנה בוויסקונסין, מלמד על עומק "השינוי" שהמהפכה הזאת מחדירה לחברה האמריקנית.

לפי הפרוגרסיבים השמאליים, יש מעשי הרג, מעשי שוד, ונדליזם וענישה ללא משפט, שהם מוצדקים מעצם הזהות האתנית או הגזעית של מבצע הפשע. הריגה מתוך הגנה עצמית כבר אינה נחשבת. "הצדק" של ההמון קודם לחוק ולבית המשפט. צדק לא נעשה עוד בבית המשפט אלא ברחוב, על ידי האספסוף, בין שזה בכיכרות, בקמפוסים או בחלל הטוויטר.

תקציב האימים שביידן מנסה להעביר בהיקף של 3.5 טריליון דולר יביא לפשיטת רגל של ארה"ב. רק מי שנלחם נגד החברה האמריקנית מוכן להציף את השוק בכסף מודפס ללא כיסוי בסחורות, במוצרים. רק מי שנלחם נגד אמריקה מאפשר פלישה של שני מיליון מסתננים בלתי חוקיים דרך הגבול.
היהודים רואים את המציאות הזו. המערבולת מאיימת עליהם. הם מזהים שמי שתומך בישראל אלו הרפובליקנים. הם עדים לכך שהדמוקרטים דוחפים את החברה האמריקנית למלחמת אזרחים. הם רואים שמי שמגן על מסמכי היסוד של ארה"ב, על החוקה, אלו הרפובליקנים; ומי שקורע אותם לגזרים אלו הדמוקרטים.

ובכל זאת, הם עדיין על הרכבת של המפלגה הדמוקרטית. הולך ונוצר נתק בסיסי, בעל ממדים תיאולוגיים, בין המוסר המהפכני של הדמוקרטים, ששאוב מבית מדרשם של לנין ושל האנטישמיות האירופית הקלאסית, לבין הערכים הבסיסיים והמוסר הבסיסי של היהודים, שהואשמו כי הם המציאו את המצפון. אותו איבר חריג שגם הוא סוג של מטען עודף מבחינת מי שרוצה להביא ל"שינוי המשטר". זה מה שעומד בבסיס השלילה של מדינת ישראל והתמיכה בכוחות אסלאמיסטיים אנטי־מערביים.

אז למה יהדות אמריקה ברובה הגדול, יותר מ־70 אחוז, תומכת בדמוקרטים? כי מעל כל התהליכים ההרסניים, שהובילו אפילו לפוגרומים גלויים בצהרי היום נגד יהודים ורכושם במאי-יוני השנה, מתנוסס הלוגו: המפלגה הדמוקרטית. כי זה כתוב בספר התפילות של ה"ניו יורק טיימס".

היהודים לא מסוגלים לסבול את הרפובליקנים; שטפו להם את המוח נגד טראמפ. ארגוני שמאל יהודיים מקרינים להם סרטונים שבהם נראית הריסת בית בלב השומקום. אז הם מוחקים את ישראל מהמשוואה - מאשימים את ישראל במצוקתם במקום את אלה שתוקפים אותם ודוחקים אותם אל מחוץ לחלל הציבורי. אבל מעל לכל, הם דבוקים לדמוקרטים כאילו שזהו שם המשפחה שלהם. זה ערוץ הזהות האמריקנית שלהם זה מאה שנים ויותר.

העיוורון מהצד הישראלי מקורו בתגובה אוטומטית למילים "האמריקנים" ו"ארה"ב". המוסדות השלטוניים והביטחוניים בישראל לא חושבים במושגים של "השמאל הרדיקלי והאסלאמיסטים"; מבחינתם, עלה ממשל דמוקרטי אז צריך להסתדר איתו. למעשה, הדרך הנכונה במצב זה היא להתעמת עם הממשל האמריקני. ההשפעות של הממשל בישראל הן שליליות. את אותה חוסר יציבות שהוא מחולל בארה"ב, הוא מייצא לתוך ישראל ולמזרח התיכון בכללותו.

מי עשה את הטעות?

בנט וידלין שכחו מי כיהן בבית הלבן ב־2015, ומה קרה מאז לתוכנית הגרעין באיראן
"הטעות שעשינו אחרי הסכם הגרעין הראשון ב־2015 לא תחזור", אמר השבוע רה"מ בנט בהרצאה במרכז הבינתחומי. הוא טען שנכנסנו לתרדמה. אולי שכח שבאותן שנים כיהן ממשל אובאמה שלא אפשר פעולה צבאית בתוך איראן, הקרין חולשה בסוריה, והדליף פעולות ישראליות באזור.

שר שכיהן בממשלת נתניהו אומר: "בדברים של בנט יש הטעיה של הציבור. נתניהו עשה דברים עצומים נגד איראן. גם הסנקציות שהטיל אובאמה וגם הסנקציות הקשות שהטיל טראמפ - זה בזכותו. אלמלא הלחצים של נתניהו גם לא היה הסכם שעוצר אותם. נעשו פעולות סיכול מוצלחות. השנתיים האחרונות של המשבר הפוליטי פגעו במידה מסוימת במוכנות". למי היה עניין במשבר הפוליטי המשתק?

עמוס ידלין התבטא בצורה דומה לבנט. הוא אמר דבר והיפוכו: שהסכם הגרעין מ־2015 היה מצוין לאיראן, אבל זאת היתה טעות לצאת ממנו. בשנת 2007, כשידלין היה ראש אמ"ן, הערכת המודיעין היתה: "בהנחה שלא מערימים קשיים על איראן, אזי התרחיש החמור הוא שבסוף 2009 איראן תוכל להיות בעלת נשק גרעיני". מה קרה שב־12 השנים מאז עוד אין להם פצצה?