שבירת הקונספציה

הכותרות השבוע על אודות המגעים בין ישראל לבין ארה"ב בכל הקשור לטיפול באיום הגרעין האיראני, היו קשות. "בירושלים מתוסכלים: 'ארה"ב פסיבית מול הגרעין'", נכתב ב"ישראל היום" ביום שלישי. בגוף הכתבה של יואב לימור אפשר היה ללמוד כי האמריקנים לא שותפים לישראל במאבק נגד הגרעין האיראני.

אמנם מצד אחד האמריקנים והישראלים מסכימים לגבי קצב ההתקדמות של איראן לעבר יכולת גרעינית צבאית עצמאית. אבל מצד שני, הצדדים חלוקים לגבי הצעדים שיש לנקוט לנוכח התקרבותה למעמד מדינת סף גרעינית. ישראל בדעה שעל ארה"ב לפעול מדינית וכלכלית, ולכל הפחות לאיים בפעולה צבאית נגד איראן, אם זו לא תיישם מחדש את ההגבלות שהסכם הגרעין מ־2015 מטיל על פעילות הגרעין שלה.
האמריקנים מצידם כלל לא מוכנים לדון בהגברת הסנקציות הכלכליות על איראן. אדרבה, הם מעלימים עין מיצוא נפט וגז בכמויות אדירות על ידי איראן. איום צבאי כלל לא נשקל. אשר ללחץ מדיני, האמריקנים מוכנים לבחון הפעלת לחץ מדיני - מכל סוג שהוא - אבל בתמורה דורשים ויתורים ישראליים לפלשתינים. במילים אחרות, ממשל ביידן לא מוכן לבצע כל צעד של ענישה או הרתעה כלפי איראן. ואם כבר, הממשל רואה במאבק, שאיננו יותר ממס שפתיים, משהו שישראל צריכה לשלם בעבורו במטבע ירושלמית או בוויתורים בחלקי יו"ש.

ללא אופציות לפעולה

לימור כותב כי לישראל אין מושג מה לעשות לנוכח הפניית הגב של הממשל: "המאמץ הישראלי להגיע לתיאום מקסימלי עם ארה"ב, מתבצע בין היתר בעקבות העובדה שישראל נותרה עם מעט מאוד אופציות". ישראל, הוא מוסיף, רוצה כעת שאיראן תסכים לקבל על עצמה מחדש את ההגבלות שהסכם הגרעין מ־2015 הטיל עליה, גם במחיר ביטול הסנקציות האמריקניות ושחרור הכלכלה האיראנית, זאת כדי לקנות זמן "שאותו תוכל לנצל למאמץ דיפלומטי ולהאצת ההכנות הצבאיות כדי להרחיק את איראן מהפצצה גם בעתיד".

חוסר האונים של ישראל כעת, לנוכח נטישת המאבק נגד הגרעין על ידי ארה"ב, מצביע על התפוררות לא רק של תקוות התיאום של הממשלה. הוא מצביע על קריסת הנחת היסוד המרכזית של מערכת הביטחון בכל הקשור לכלל האיומים האסטרטגיים שמולם ניצבת ישראל.
מאז מלחמת יום כיפור ב־1973, עומד הממסד הביטחוני של ישראל - כקבוצה השולטת במדיניות האסטרטגית של המדינה - על דעתו שהנכס האסטרטגי הגדול ביותר שיש לישראל הוא ארה"ב. הערבות האמריקנית לביטחון ישראל, שמתבטאת בראש ובראשונה בסיוע הביטחוני האמריקני, חשובה יותר מעצמאות אסטרטגית. בעיני הממסד הביטחוני הישראלי עדיף לצמצם את היוזמות האסטרטגיות בכל זירה, קרובה כרחוקה, ולהיצמד למה שנוח לארה"ב, ובלבד שלא לקחת סיכון בפעולה עצמאית. לא משנה אם מדובר בהתנגדות אמריקנית לניצחון ישראל מול הרשות הפלשתינית של פת"ח במוקטעה ברמאללה בחומת מגן, בתבוסת חמאס במבצע כזה או אחר, או חיזבאללה ב־2006. לא משנה אם וושינגטון מחבלת בשיתוף פעולה ישראלי עם אזרבייג'ן או גאורגיה מול איראן, או מסכלת מכירת מערכות נשק ישראליות להודו או לפולין. מערכת הביטחון תמיד תעדיף במקרים כאלה שישראל תתכופף כדי להיטיב עם וושינגטון.
מול איראן, גישה זו באה לידי ביטוי ב־2010 כאשר ראש המוסד והרמטכ"ל דאז, מאיר דגן וגבי אשכנזי, סירבו לבצע הנחיה מרה"מ ושר הביטחון, בנימין נתניהו ואהוד ברק, להכין את הדרוש לתקיפה של מתקני הגרעין. לא רק שהם סירבו לבצע את ההכנות. כפי שהעיד בראיון ליאון פנטה, מי שהיה ראש הסי.איי.אי בממשל אובאמה, דגן חשף בפניו את העניין.

החלשת כוח ההרתעה

אנשיהם של נפתלי בנט ויאיר לפיד מאשימים את נתניהו ב"ברוך" הנוכחי מול וושינגטון. אמנם, נכון שנתניהו האמין שעם דונלד טראמפ יצליח למנוע מאיראן להגיע לקו הגמר הגרעיני. אבל הבעיה העיקרית לא היתה נתניהו או טראמפ. הבעיה היתה האמון של מערכת הביטחון שאין צורך לייצר תוכניות אסטרטגיות לטיפול בגרעין האיראני, שאינן מניחות בבסיסן שארה"ב תוביל את המהלכים מול איראן.
בשנה שעברה התפתחה מריבה בין מערכת הביטחון לבין נתניהו, סביב ההודעה שבעקבות חתימת הסכמי אברהם, ממשל טראמפ הסכים למכור מטוסי F-35 לאיחוד האמירויות. המכירה, טענו גנץ ואנשיו, עלולה לפגוע ביתרון הצבאי האיכותי של ישראל מול שכנותיה. מנגד טענו בסביבת נתניהו כי איחוד האמירויות לא מהווה איום, והיתרון האסטרטגי שישראל משיגה משלום עם מדינות המפרץ גובר על הסכנה שבמכירת המטוסים.

לאור הוויכוח כתב ד"ר דיוויד וורמסר, מומחה אמריקני למזה"ת שכיהן בתפקידים בכירים בממשל בוש, מאמר שבו בחן את העלות של הסיוע הצבאי האמריקני מול התועלת שישראל מפיקה ממנו. בעקבות פרסום המאמר התקיים דיון מסווג על תוכנו בוועדת החוץ והביטחון.
וורמסר סקר את תולדות הסיוע הצבאי האמריקני לישראל מאז תום מלחמת ההתשה, והסביר כי ישראל משלמת על הסיוע פעמיים: ראשית, בתמורה לנשק האמריקני, ויתרה על העצמאות האסטרטגית. ושנית, קבלת הנשק האמריקני הכניסה את ישראל למעגל קסמים שמביא לגידול מתמיד של התלות בסיוע הצבאי.

במקום להסתמך על חופש תמרון ותכנון אסטרטגי, הסביר, "ישראל היתה תלויה יותר ויותר בנשק אמריקני חדיש, ובסיוע אמריקני לממן אותו. וארה"ב מצידה דרשה יותר ויותר שישראל תכפיף את יוזמותיה האסטרטגיות, כולל תמרון ותכנון, למדיניות אמריקנית אזורית. התהליך הזה יצר ספקות לגבי כוח הרצון של ישראל, הוא החליש את כוח ההרתעה שלה ושם אותו בספק... כל זה רק הגביר את האיומים והצריך עוד יותר נשק.
"כמעט תמיד המדיניות (האמריקנית) חייבה ריסון ישראלי והסכמה לקבל ניסיונות של ארה"ב לקדם תהליכי שלום שתבעו ויתורים מישראל... התלות האסטרטגית של ישראל בארה"ב הבטיחה שהממסד הביטחוני תמיד יתמוך בריסון ובוויתורים".
אם מכירת ה־F-35 גרמה לממסד הביטחוני לדאוג ליתרון הצבאי האיכותי של ישראל, הבגידה של ממשל ביידן מול איראן ממוטטת את הקונספציה שבשורש היתרון הצבאי האיכותי. כלומר - מוטב שישראל תקבל את התנאים האמריקניים לסיוע צבאי, כי הסיוע הצבאי הוא הערובה לביטחונה.
הרעיון שהסכם שפותח את דלת מועדון הגרעין לאיראן יעכב את ההתקדמות שלה לעבר ארסנל אטומי, הוא מופרך. לא ברור מה תהיה השפעת "לחץ מדיני" אמריקני לנוכח החולשה הנוראה שהממשל הפגין באפגניסטן ומול סין. אבל הממסד הביטחוני של ישראל צריך להתעשת מהאשליה האמריקנית שלו. אסור שהשותפות המוגבלת עם ארה"ב תגביל עצמאות ויצירתיות ביטחונית מצד ישראל.