השמועות על מות היחסים בין ישראל לארה"ב היו מוקדמות מדי

תגובה הולמת

נאום ראש הממשלה נתניהו באירועים חגיגיים של הכנסת הוא כמעט שגרה. אבל השבוע ביום השבעת הכנסת אפשר היה לאבחן שתי נקודות ציון שהבדילו את הנאום מארועים דומים בעבר. נתניהו לא יודע כמה זמן עוד ימשוך כראש ממשלה. גם אם תוקם ממשלת אחדות, שהפכה למוטו בהופעותיו בשבוע האחרון, תוחלת החיים שלו כראש ממשלה היא של שנה או שנתיים. יכול להיות שיותר. אבל דווקא הממשלה שהוא קורא להקמתה מקצרת את ימיו בחיים הציבוריים.

זה אולי הרקע לנאום. שני המאפיינים של הנאום הם אמירת האמת הנוקבת והמביכה לפי הפרוטוקול של העברת מסרים מבית המדרש של ז'בוטינסקי; והתגובות של השורות הראשונות בקהל. כפי ששמעתי לפני קרוב ל-25 שנה מצ'אטו, יואש צידון המנוח, האחד והיחיד, לא מספיק להעביר את הנקודות במסרים שלך כמסמך יבש, ולסמוך שהקורא יבין. זה נכון גם בעסקי מודיעין. אלא אתה חייב להגיד את המסרים האלה בצורה שאי אפשר יהיה להתעלם מהדברים, להיות אפקטיבי בהעברת כל מלה וכל מסר ומסרון. האפקטיביות ואמירת האמת העירומה בלי איפור ומסיכות דורשת אומץ. ארנסטו סבטו אמר שסופר טוב זה מי שמסוגל להתפרץ למסיבה של מרקיזים מאופרים ובידו סכין נוטפת דם. לא צלופחיות של נופת צופים בגיליונות חגיגיים. ואת זה יש לביבי. מפליא, אגב, שגם היום אחרי שהוביל את המערכות המורכבות והמסובכות של מלחמת התקומה, יש בין הפרשנים גם הימנים, כאלה שממשיכים בפטפוטי הבל: הוא טוב בעיקר במילים. יותר מדויק, אחרי כל המעשים – הוא נשאר טוב גם במלים. שהם מעשה כשלעצמו כשלפניך יושבים אנשים כמו נפתלי בנט, יאיר גולן וגדי איזנקוט. כל איש ומידת חוסר הכבוד והיעדר התרבות שלו.

הדבר הנוסף שאי אפשר היה שלא לחשוב עליו, היה תגובתם של היושבים בשורות הראשונות. איזנקוט, גולן, בנט וחבריהם – אגב, לא של מנסור עבאס וגם לא של ליברמן – היתה זהה לתגובת צמרת צה"ל בהרכב של הרמטכ"ל איזנקוט, והאלופים זמיר ושאר אלופי המטה כשלפניהם נעמד אלוף משנה אחד, מח"ט 7, רומן גופמן, כמה שנים לפני פרוץ המלחמה. גופמן אמר בערך: הרמטכ"ל, אנחנו מוכנים להילחם, אבל אתם לא מפעילים אותנו (כוחות היבשה). ורא"ל איזנקוט וחבריו האלופים הגיבו בהבעות שבין חיוכים סלחניים לגיחוך.

גם בנאום נתניהו בפתיחת מושב הכנסת לא היתה הקשבה והפנמה מצד מי שנדרשו לכך. המסרים הבוטים והנוקבים נחשבו בעיני קואליציית האדום-ירוק המקומית לפלגניים, הם כינו את זה "נאום שנאה". היו גם מקוריים: "נאום בלהות", "נאום הסתה".

הקונפורמיסט

אם תקום הממשלה שבנט, ליברמן ואיזנקוט מבשלים זאת תהיה ממשלה של משטר שצבת אחת שלו היא המפלגות הפרו-פלסטיניות וצבת שנייה שלו היא היועמ"שית ובג"ץ, ויחד הצבתות לוחצות את הרוב היהודי. בעיני האויב, מהלכים כאלה נתפסו בעבר ככניעה. כאן 11 חגג 140 שנה להולדתו של בן גוריון והכתב שלו תפס במקרה בסביבת אחוזת הקבר בשדה בוקר את גדי איזנקוט. איזנקוט אמר משפטי מפתח, שלקוחים מהאידיאולוגיה של חיל חינוך והיוהל"נית: "הממלכתיות זאת תכנת ההפעלה של החברה הישראלית. אני מאמין בכך". ו"מחויבות המדינה לאזרחים ומחויבות האזרחים למדינה".

היתה לזה בעבר הרחוק איזו משמעות אבל היום הממלכתיות היא מפלטו האחרון של הפוסט ציוני. מדינת ישראל לא הוקמה כדי לייסד ממלכתיות אלא כדי להגשים את הציונות ולאפשר ליהודים לכונן את ריבונותם ולשמור על עצמאותם. איזנקוט היה בעבר יו"ר עמותת יד בן גוריון שכוללת גם את בית בן גוריון. הוא לא למד הרבה בתפקידו. בן גוריון לא היה מזמין את נציגי המופתי לעזור לו להקים קואליציה. הוא כעס אפילו למראה שלט דרכים בנגב שהיה כתוב בערבית וביקש להסיר אותו. לא נעים להגיד, אבל הוא שנא ערבים וזאת לא היתה תכונה חיובית אצלו. על שולחנו היה חרות פסוק תנ"כי שהמסר שלו בוטה יותר מהקיצונים המוקצים אצלנו.

איזנקוט היה בעבר יו"ר עמותת יד בן גוריון שכוללת גם את בית בן גוריון. הוא לא למד הרבה בתפקידו. בן גוריון לא היה מזמין את נציגי המופתי לעזור לו להקים קואליציה

פירוש המושג ממלכתיות בימינו הוא כל מה שהוא שמאל והממסדים שמרכיבים את המדינה האדמיניסטרטיבית; אבל בשום אופן לא נציגי העם הנבחרים. עדיין יש תקווה ויש סיכוי שאיזנקוט יתעשת ויבין שישראל זקוקה לממשלת אחדות, שתוכל מול המצב הבינלאומי להיאבק על יסודות הביטחון. אפשר רק לדמיין איזו חבלה היתה נגרמת במלחמה אם המטרה של איזנקוט בקיץ 2024 היתה מתממשת כאשר פרש מממשלת האחדות, הממשלה היתה מתפרקת, והייתה מוקמת ממשלת ביעות.

עכשיו נדרש מאבק על השטחים שצה"ל אוחז בהם כרצועות ביטחון בלבנון, סוריה, עזה ויו"ש. ועל המשך הלחץ האמין על איראן, שימנע ממנה לחדש את המירוץ הגרעיני שלה.

דבר נוסף שמי שלומד את בן גוריון צריך לדעת הוא שדווקא בנימין נתניהו הוא ממשיך דרכו בביטחון. הומצאו סביב זה גם תיאוריות קונספירציה של מרקסואידים מהשמאל. משהו בנוסח "נתניהו מימן את חמאס", אבל יותר קיצוני.

איזנקוט עוד צריך להוכיח שיש לו זהות ואישיות משלו; עד עכשיו הוא פועל כחלק מהבנדה מבלי להראות שהוא מנהיג. תופעה שאי אפשר שלא להבחין בה: אין בשמאל או ב"מרכז" מנהיג. גם לא יצחק הרצוג, שבסך הכל מתגלה בימים אלה כשמאל רך וקונפורמיסטי. איזנקוט הוא קונפורמיסט אופורטוניסטי. מילים שלקוחות אולי מעיתון דבר או על המשמר אבל הן עדיין משמרות את המהות שז'רגון הסבבה הפוליטית לא יכול לבטא.

סביר שממשלת אחדות תכלול בהסכמים פרישה מהחיים הפוליטיים של ראש הממשלה נתניהו בטווח של  שנה עד שנתיים. כן, יש דרכים להבטיח את זה. וטוב שיהיה ראשון ברוטציה. לשמאל זאת תהיה אכזבה שמשקפת את כשלונו בבחירות. אין מה לעשות. הפרשנים מטעם המשטרה ומערכת הביטחון ימשיכו לעבוד על אדי אגזוז ופחות על הנעה קדמית.

לא כולם נגדנו

הבעיה בינתיים היא הכותרות בתקשורת הישראלית ולא המציאות ביחסי ישראל-ארה"ב. סקר אחד, של הארוורד – האריס מצא כי 67 אחוז מהנשאלים מתנגדים להרשות לאיראן לשלוט במצר הורמוז. 85 אחוז מתנגדים לאפשר לאיראן להחזיק נשק גרעיני. האם תהיה הצדקה לארה"ב להשתמש בכוח אם האיראנים לא יוותרו בשאלות המפתח האלו? 63 אחוז ענו בחיוב. זה אחרי הבחירות.

הלאה. סקר של ABC ערב הבחירות בארה"ב העלה ש-79 אחוז מהרפובליקנים ממשיכים לבטא תמיכה חזקה בישראל ורבים מתוכם אף היו רוצים להדק את הקשרים. סקר דומה נערך אחרי הבחירות והתוצאות זהות. כך גם מדידה מספרית של עמדות הסנטורים וחברי בית הנבחרים לאחר הניצחון הדמוקרטי. רק אחוזים בודדים שלא לומר נציגים בודדים יכולים להיחשב כאנטי-ציונים.

ההתבטאויות החמורות של סגן הנשיא ואנס והנשיא טראמפ עצמו בראיון ל-"60 דקות" גרמו נזק ויצרו תחושת משבר. אבל ביסודו של דבר בכירים בממשל ובתקשורת האמריקנית כבר ציינו, שלהאשים את ישראל בנושא מלחמת איראן זאת הודאה מטופשת בחוסר כשירות. ברוח הדברים שאמר השגריר יחיאל לייטר, ל"ניו יורק טיימס" יש חלק גדול באגדת הסכין בגב נגד ישראל. כתבות "התחקיר" של העיתון על המפגשים בבית הלבן קיבעו זכרון כוזב. כאילו ראש הממשלה ובכירים ישראלים הבטיחו לנשיא ושאר הקברניטים הצלחה מידית בהפלת המשטר באיראן.

מזכיר המדינה מרקו רוביו שהיה הכי סקפטי לגבי האפשרות להפיל את המשטר, אמר השבוע: "הנשיא זיהה סכנה מאוד מוחשית שהיתה קיימת משך הרבה מאוד זמן, והוא התמודד איתה. ... וזאת למרות שלעתים קורה שהדבר הנכון לעשות איננו בהכרח פופולרי. אבל הוא עדיין הכרחי".

רוביו אמר, שיש הסכמה דו-מפלגתית ש"איראן גרעינית היא לחלוטין בלתי קבילה ומסוכנת לארצות הברית – לא רק לישראל, לא רק למזרח התיכון – אלא לכל העולם ולארה"ב... אז הנשיא החליט לטפל במשהו שנשיאים קודמים נמנעו מלטפל בו; ואני לא יודע אם זה פופולרי או לא, אבל זה הדבר הנכון... נשיאים נדרשים לפעמים לעשות את הדברים הקשים".

אפשר להגיד את הדברים גם לגבי הקברניטים בישראל. מה שיותר מוזר זאת ההתנגדות בישראל למלחמה, שהיתה תמונת ראי של ההתנגדות מצד הדמוקרטים והימין הקיצוני בארה"ב. ממשלת מיעוט שתשקף את ההתנגדות למלחמה תשלול מהמבצע נגד איראן את אחד ממנופי הלחץ החזקים ביותר – איום ישראלי אמין.

הסוס הנהדר הזה

בתוך השממה של קולנוע עדרי, של קולנוע אמריקני ירוד, שמופק כמו סדרת חינוך סובייטית, פתאום סרט נפלא. "סוס פרא מספר 9" הוא תזכורת מחממת לב, שעדיין יש למה לצפות מהקולנוע. אתה מגיע לקולנוע עם ציפיות יחסית גבוהות לראות סרט טוב, ובסוף אתה נאלץ להודות שהופתעת לטובה.

סוס פרא 9" הוא תזכורת מחממת לב, שעדיין יש למה לצפות מהקולנוע. הבמאי, מרטין מקדונה, מגיש את כל חבילת המיתוסים האמריקנית במלוא הודה – ובשיא כיעורה

זה נשמע מעט מדי. למעשה "סוס פרא" הוא הסרט הטוב ביותר בטווח שנים שאני לא יודע להעריך אותו. הוא סרט פוליטי. מאוד אפילו. אבל הפוליטיות היא רק חומר הגלם לדמויות ולאנושיות בלתי מצויה. מה שקיבלנו בשנים האחרונות סידרה ארוכה בלתי נגמרת של סרטים "פוליטיים" אמריקנים שנעשו בהרשאת המפלגה. הבמאי הוא מרטין מקדונה, שעשה את "רוחות אינשרין" האירי. אבל הפעם, הסרט הרבה יותר טוב מהסרט הטוב ההוא. זה לא רק ג'ון מלקוביץ' בהופעה נהדרת, עמוקה וטרגית באותה מידה שהיא מצחיקה וקלילה.

כדי לתת איזה כיוון במה מדובר: תתארו הריגה של אדם במבט קרוב, כמעט קלוז-אפ, כשהתגובה הראשונית, לא נעים להודות, היא לצחוק. למרות הרגע הנורא.

שנת ההתרחשות של הסרט די מוכרת. מישהו ודאי עוד זוכר את 1973. ספטמבר. כחודש לפני ה-6 באוקטובר בסואץ ובגולן. שני סוכני סי-איי-איי המעורבים בהפיכה הצבאית בצ'ילה נגד הנשיא סלוודור איינדה. אני מבין שגם לאירוע הזה יש כבר אנשים שממציאים קשר ישראלי. זה השמאל. אין אירוע טראומטי בעולם שישראל לא היתה מעורבת בו.

עוד דבר שקרה באותו מרחב זמנים – פרשת ווטרגייט. כשראיינתי לפני שנים כתב צבאי בכיר לצורך כתיבת ספר על מלחמת יום כיפור, הוא שאל אותי פתאום: "רגע, מתי היתה פרשת ווטרגייט?" תשובה: "אחד מימי השיא של הפרשה היה ה-20 באוקטובר 1973, בעיצומה של מלחמת יום כיפור". הוא הגיב אוטומטית: "זה מסביר הכל".

מקדונה ומלקוביץ' מתכתבים במידה מסוימת עם הסרט בכיכובם של קלינט איסטווד ורנה רוסו 'בקו האש' על סוכן CIA שפישל בנובמבר 1963 כשאיבד נשיא. ג'ון קנדי. דמות המתנקש המטורף בסרט מגולמת על ידי ג'ון מלקוביץ'.

מלקוביץ' הוא שחקן גדול בהרבה מסך כל הדמויות שעשה בקולנוע. הפעם "בסוס פרא 9" הוא מתעלה כשלצדו סם רוקוול המשוגע המצחיק וכמובן סטיב בושמי, בכיר הסי-איי-איי הנרקומן. תחשבו על סרט שנעשה במשותף על ידי מחזאי האבסורד הארולד פינטר ובמאי המערבונים האגדי ג'ון פורד. תחשבו על רצח בצל ראשי האבן הענקיים באיי הפסחא. טעות. צריך לראות את הסרט כדי להחזיר את הטעות מתיקון. טום ווייטס המתגורר בקרוואן במוניומנט וואלי, מופיע בסצינה באתר הצילומים החביב על ג'ון פורד. מקדונה מגיש את כל חבילת המיתוסים האמריקנית במלוא הודה ובשיא כיעורה. כנגדה הוא מציג את התשתית המיתולוגית לאגדות השמאל. ויאטנאם, רצח קנדי, ההפיכה של פינושה נגד איינדה.

אני בטוח שתבוא ביקורת מימין. מה עם ברית המועצות? אה כן, כריס, סוכן הסי-איי-איי, מתרברב בפני חברו לי (רוקוול), שהוא הספיק להרוג אנשים בארצות שאתה אפילו לא יודע לאיית, לפני שנולדת. "כן? איפה?" כריס משיב בחיוך סוסי: "צ'כוסלובקיה".