ככל שחולפים הימים מאז הכרעת הבוחר הישראלי, מתברר בארץ ובעולם כי התופעה הדרמטית ביותר שהתרחשה אצלנו לא היתה קרב איזנקוט-נתניהו אלא התפרצותו השקטה של הסתיו הערבי. מצביעים ערבים שטענו במשך עשרות שנים כי אין שום טעם להצביע לכנסת, כי אין הבדל בין הציונים מימין והציונים משמאל, כי השב"כ ימשיך לשלוט במגזר כאילו הממשל הצבאי עדיין כאן, ואפליית הערבים לא תסתיים, הגיעו לקלפיות.
אין צורך בניתוחים סוציולוגיים מעמיקים; די לשמוע אותם מתראיינים לאמצעי התקשורת. הם אולי כועסים על כך שהציונים משמאל לא עשו די להבטחת השוויון בין יהודים לערבים, אבל אחרי ארבע שנים עם בן גביר וחבורתו, הם מבינים שתהום רובצת בין המחנות באשר ליחס אליהם.
הקפיצה המטאורית בהצבעה הערבית הותירה את הימין והשמאל פעורי פה. הימין השתמש מייד בכלים שהכין מראש כדי לערער על התוצאות ולטעון כי בלי תשלומי שוחד והתערבות זרה, זה לא יכול היה לקרות; השמאל הציוני ביכה את אובדן המנדטים שנדדו ממנו בסקרים אל המפלגות הערביות המובהקות בתוצאות האמת. אבל מה שהתרחש לנגד עינינו היה הסתיו הערבי: מהלך פוליטי מעורר התפעלות של הצבעה בהיקף כמעט ללא תקדים מצד אחד, והבטחה ללא תקדים לתמוך במתנגדי נתניהו בלי תנאים ולהעבירו מתפקידו מצד שני.
"פתאום" גילינו כי כל אזרח חמישי בישראל הוא ערבי. וכבר נמאס לדבר על הרופאים המעולים, על האחיות, על הגננות, המורות והמורים, הפרופסורים באוניברסיטה, שלא לדבר על נהגי האוטובוסים והמוניות, ועל בעלי המקצוע הרבים, שאנו כה תלויים בהם. "פתאום" גילינו את הדור הצעיר שהצליח להגיע, בזכות כישוריו, לעמדות חיוניות בחברה הישראלית, המתבטא בעברית מדויקת, ואשר השתחרר מן המבטא הכבד של הוריו. והוא איננו פִּילוֹשֶׁמִי, ויש לו טענות, והוא איננו מודה בכל יום על כך שזכה להיוולד במדינת רווחה מודרנית, שבה הוא זכאי להצביע ולהתבטא ולהתפתח.
"פתאום" גילינו את הדור הערבי הצעיר. לא, הוא אינו משווה עצמו לאחיו הערבים במצרים, בעזה או ביו"ש. הוא משווה עצמו להילה ולאירית, לרוני ולאייל, ומתלונן על הקיפוח ועל האפליה
לא, הוא אינו משווה עצמו לאחיו הערבים במצרים, בעזה או בגדה המערבית. הוא משווה עצמו להילה ולאירית, לרוני ולאייל, ומתלונן על הקיפוח ועל האפליה, ובעיקר על יחס אל קבוצת המיעוט הגדולה כל כך.
ראשי המחנה המבקש להדיח את ביבי, והנקלע בימים אלה לדילמה איזו הבטחה לבוחר עדיף להפר - להימנע מהשגת רוב בעזרת החרדים או להימנע מעזרת הערבים - חייבים להודות בטעותם, להתנצל בפני שתי קבוצות המיעוטים המהוות יותר משליש החברה הישראלית ולנסות להרכיב קואליציה עם שתיהן. אבל בין השתיים, המיעוט הערבי הוא הפרי שבהישג ידו של הקוטף. כל מה ששתי המפלגות הערביות האלו מבקשות הוא להצביע עם הגוש השולל מכל וכל את הממשלה היוצאת. אפשר להקים איתן קואליציה (אם תיווצר הסכמה על קווי היסוד של הממשלה), אפשר להגיע להסכם קואליציוני עם אחת מהן ולהסכים על "רשת ביטחון" עם זולתה, אבל לא תהיה איוולת גדולה מדחיית ידיהן המושטות. אין דבר מגוחך יותר, מבחינת האינטרס הלאומי של ישראל, כפי שרואה אותו המחנה השולל את נתניהו, מאשר להימנע מהקמת קואליציה בשל הבטחת בחירות אווילית של חלק ממפלגות האופוזיציה.
שיא האבסורד
אבל אל שיא האבסורד בעניין זה הגיע אביגדור ליברמן. הוא, שהפתיע לפני ימים אחדים כאשר הודיע על החלטתו להסיר את החרמת המפלגות החרדיות בגלל אי גיוס בחורי הישיבה, הודיע כי יצביע נגד ממשלה צרה זו או אחרת.
איסור זה, שלא הופיע בין המחויבויות של מתנגדי נתניהו לפני הבחירות, הפכה עכשיו לדיבר ה-11 של ליברמן, ומה שפתטי באמת הוא ההסבר לכך: הפוליטיקאי הוותיק והציני קובע כי גורלה של ממשלה שכזו נגזר מראש, וכי היא לא תוכל להחזיק מעמד, ובבחירות שיתקיימו לאחר נפילתה יזכה נתניהו.
הבנתם? הפטנט של ליברמן למנוע מנתניהו לשוב לתפקידו, הוא, פשוט לאפשר לו להישאר בו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
