בימים שלפני בחירות אמצע הקדנציה לסנאט ולבית הנבחרים של ארה"ב, הכותרות בתקשורת הבינלאומית - וגם בזו הישראלית - התחרו ביניהן בעוצמות הדרמה ובסופרלטיבים על מה שעומד לקרות. אבל בתיה אונגר־סרגון, פובליציסטית אמריקנית נחשבת ואחד הקולות המוערכים בניתוח הפוליטיקה האמריקנית, דווקא הנמיכה ציפיות.
"מה באמת עומד הפעם למבחן בהקשר של אג'נדה פוליטית עתידית של הנשיא טראמפ, או בהקשר של קביעת כיוון לפוליטיקה האמריקנית? מעט מאוד", בטוחה אונגר־סרגון. "אלה ככל הנראה הבחירות הכי פחות חשובות במהלך חיי. הדמוקרטים קיבלו שליטה בסנאט ובבית הנבחרים, מה שאומר שהנשיא טראמפ יטיל וטו על כל חקיקה שלהם. ואם הרפובליקנים היו משמרים את השליטה בסנאט ובבית הנבחרים - זה לא היה משנה, כי הם ממילא לא עשו הרבה כשהשליטה הזו היתה נתונה בידיהם בשנתיים האחרונות.
"זה באמת לא כל כך משנה. המצביעים בבחירות אמצע הקדנציה תמיד מענישים את המפלגה שבשלטון, במיוחד כשהאנשים מרגישים יותר עניים. הם מאשימים את מי שנושא באחריות, והפעם אלה הרפובליקנים. והאנשים אכן מרגישים יותר עניים! אבל אני לא הייתי מסיקה מכך יותר מדי מסקנות. טראמפ מאוד לא פופולרי, אבל הדמוקרטים עוד יותר לא פופולריים".
בהיותה עיתונאית, פובליציסטית, סופרת ופרשנית פוליטית שמגיעה מן המיינסטרים האמריקני (ויעידו על כך תפקידיה הקודמים בעיתון היהודי החשוב "The Forward" ובשבועון "Newsweek"), אונגר־סרגון בקיאה היטב בזרמים השולטים בשתי המפלגות. עם זאת, בשנים האחרונות חלה תפנית משמעותית בעמדותיה הפוליטיות. לאחר שבעבר היא זיהתה את עצמה עם השמאל הליברלי, היא החלה להגדיר את עצמה כ־MAGA Lefty - כינוי המבטא את תמיכתה בחלקים נרחבים ממדיניות טראמפ, בעיקר בנושאים כלכליים וחברתיים וביחס למעמד העובדים, לצד השקפת עולם כללית שמבוטאת בסיסמה "America First" ("ארה"ב במקום הראשון").
נוסף על טוריה המתפרסמים באמצעי התקשורת המובילים בארה"ב, אונגר־סרגון מגישה תוכנית ברשת הטלוויזיה האמריקנית "NewsNation", המשודרת בשבתות ובימי ראשון. היא פרסמה שלושה ספרים העוסקים בתקשורת ובפוליטיקה, שהאחרון שבהם, "The Left and the Jews", יצא לאור מוקדם יותר השנה. הספר עוסק ביחסים ההיסטוריים והעכשוויים בין היהודים לבין השמאל האמריקני - נושא שמככב גם בבחירות אמצע הקדנציה.
המפלגה הדמוקרטית, כך נדמה, עוברת תמורה אידיאולוגית עמוקה. כיצד היית מתארת את השינויים המתחוללים בתוך המפלגה? האם הקואליציה הדמוקרטית המסורתית, הליברלית והתומכת בישראל, אבדה? האם היא מוחלפת בתנועה פרוגרסיבית, פופוליסטית ואנטי־ממסדית יותר?
"הדמוקרטים הפכו למפלגתם של המשכילים והעשירים, אך עדיין רוצים ליהנות מהתדמית של מפלגת מעמד העובדים הרב־גזעי. כדי לשמר את התדמית הזאת נדרשות לא מעט תחבולות והטעיות, שנועדו למנוע מכם להבחין בכך שאנשי מעמד העובדים מצביעים כיום לטראמפ. כל הסיסמאות האהובות עליהם בעשר או 20 השנים האחרונות נועדו להסוות את העובדה שהאינטרסים שלהם הם למעשה האינטרסים של העשירים, והם באים על חשבון מעמד העובדים.
בין שמדובר ב־Black Lives Matter, בסיסמה 'נשים טרנסג'נדריות הן נשים', בסיסמה 'אף אדם אינו בלתי חוקי', באזהרות שכדור הארץ ייחרב בתוך 15 שנה בשל משבר האקלים, בקריאה לבטל את רשות ההגירה והמכס (ICE), או בטענה שישראל מבצעת רצח עם - כל אלה נועדו להסתיר את העובדה שמצביעי המפלגה הדמוקרטית של היום הם אנשים אמידים, המעוניינים במוצרים זולים ובכוח עבודה זול, בגישה להפלות גם בחודש התשיעי להיריון, ובהשתלבותן של נשים טרנסג'נדריות בענפי ספורט ובמתקני שירותים המיועדים לנשים ביולוגיות. כל אלה באים על חשבון האינטרס של מעמד העובדים".
"הדמוקרטים הפכו למפלגתם של המשכילים והעשירים, אך עדיין רוצים ליהנות מהתדמית של מפלגת מעמד העובדים. כדי לשמר את התדמית הזאת נדרשות לא מעט תחבולות והטעיות, שנועדו למנוע מכם להבחין בכך שאנשי מעמד העובדים מצביעים כיום לטראמפ"
ישראל הפכה לסוגיה שמעוררת מחלוקת הולכת וגוברת בתוך המפלגה הדמוקרטית. עד כמה משמעותי השינוי הזה, והאם על הישראלים להיות מודאגים מכך שהתמיכה בישראל כבר לא נהנית מהסכמה דו־מפלגתית רחבה בוושינגטון?
"התמיכה בישראל כבר אינה דו־מפלגתית. די לראות מה עברה לאחרונה היילי סטיבנס, חברת בית נבחרים דמוקרטית ממדינת מישיגן, שעברה לתמוך במועמד רפובליקני לסנאט בשל דעות אנטי־ישראליות קיצוניות של מועמד ממפלגתה, ונודתה מייד. אף על פי כן, איני בטוחה שישראל צריכה להיות מודאגת יתר על המידה. יש לכם כמה בעלי ברית חדשים מצוינים באזור שלכם. אילו הייתי במקומה של ישראל, הייתי מתחילה להיערך מראש לצמצום התלות בסיוע האמריקני. תמיד יהיה לכם ידיד בבית הלבן כשנשיא רפובליקני מכהן - אבל בעתיד הנראה לעין, ככל הנראה, זאת תהיה ידידות אמיצה פחות כשהנשיא יהיה דמוקרטי. הסיוע יותנה ביותר ויותר תנאים. לשם מה אתם זקוקים לכך? אני לא חושבת שניתן לשמר תמיכה דו־מפלגתית בישראל, אך לא הייתי דואגת מכך יותר מדי, לפחות בשנתיים הקרובות. את מדיניות החוץ קובע ומנהל הנשיא, ולישראל לעולם לא יהיה חבר כמו דונלד טראמפ".
"אני לא חושבת שניתן לשמר תמיכה דו־מפלגתית בישראל, אך לא הייתי דואגת מכך יותר מדי, לפחות בשנתיים הקרובות. את מדיניות החוץ קובע ומנהל הנשיא, ולישראל לעולם לא יהיה חבר כמו דונלד טראמפ"
מעבר לישראל ולמדיניות החוץ, הסוגיות הכלכליות, האינפלציה, ההגירה ויוקר המחיה נותרות נושאים מרכזיים המעסיקים את ציבור הבוחרים האמריקני. האם לדעתך לדמוקרטים יש מענה משכנע לחששות האלה?
"אין להם שום מענה. הם רוצים לבטל את השימוש בדלקי מאובנים. מה לדעתכם יקרה למחירי הדלק בעקבות זאת? מהי התוכנית שלהם להורדת מחירי המזון? הם אוהבים להעלות מיסים ולחלק מחדש את הכסף, אבל בני מעמד הפועלים לא רוצים קצבאות רווחה - הם רוצים משרות בשכר הוגן, שיאפשרו להם לרכוש בעצמם את מה שהם צריכים".
כחול זה הירוק החדש
דבריה של אונגר־סרגון על גט כריתות בין הצווארון הכחול האמריקני לבין המפלגה הדמוקרטית מוצאים תימוכין במה שקרה סביב המאבק על מושב הסנאט מטעם פלורידה. יממה לפני שהמצביעים הלכו אל הקלפיות, הסנאטורית הרפובליקנית המכהנת אשלי מודי זכתה בהצהרת תמיכה מצידו של שון אובראיין, יו"ר איגוד העובדים האמריקני הוותיק והגדול ביותר, לא פחות. איגודי העובדים בארה"ב זוהו תמיד עם הדמוקרטים, כפי שהסתדרות העובדים זוהתה בישראל עם מפא"י. לא עוד.
בסופו של דבר מודי ניצחה את היריב הדמוקרטי שלה בקרב צמוד מאוד, אבל שורה של ניצחונות דמוקרטיים במדינות מפתח גימדו את ההצלחה שלה. "הגל הכחול", כצבעה של המפלגה הדמוקרטית, שטף את המדינות המתנדנדות, ונגס במדינות שמחשבו מחוזות בטוחים של הרפובליקנים.
אפילו קנזס, שבפעם האחרונה בחרה בדמוקרט לסנאט בשנת 1932, וטקסס, שבה הרפובליקנים זכו במשך יותר מ־30 שנים, נצבעו הפעם בכחול. ג'יימס טלריקו, הסנאטור החדש מטעם "מדינת הכוכב הבודד", יהיה אחד הקולות האנטי־ישראליים ביותר בסנאט - אלא שבתחום הזה צפויה לו תחרות קשה, למעשה בלתי אפשרית, מול הנציג של "מדינת האגמים הגדולים", מישיגן.
המרוץ לסנאט במדינת מישיגן אכן הפך לאחד הסיפורים הבולטים של הבחירות השבוע. כמו בקרב איגרוף, בשתי פינות הזירה ניצבו זה מול זה לא רק המועמדים עצמם - עבדול אל־סייד הדמוקרטי ומייק רוג'רס הרפובליקני - אלא גם שתי קהילות גדולות שמתגוררות במדינה: הקהילה הערבית והקהילה היהודית.
אל־סייד, המזוהה עם האגף הפרוגרסיבי של המפלגה, ניצח בפריימריז הדמוקרטיים את חברת הקונגרס היילי סטיבנס, שהיתה מועמדת הממסד המפלגתי ושזכתה לתמיכה משמעותית מצד גורמים פרו־ישראליים. ניצחונו עורר מחלוקת סביב עמדותיו בנוגע לישראל, ובפרט תמיכתו בהטלת אמברגו נשק אמריקני עליה. המחלוקת החריפה בעקבות התבטאויותיו בנושאי ישראל והמלחמה במזרח התיכון, והפכה לסוגיה מרכזית במערכת הבחירות.
בלשון פחות מתייפייפת, אפשר לומר שאל־סייד הוא אויב ישראל מוצהר, מהסוג של זוהרן ממדאני. כשנשאל בראיון לרשת CNN באפריל השנה אם ממשלת ישראל רעה באותה מידה כמו ארגון חמאס - תשובתו היתה חיובית. בראיון אחר לאותה רשת, אל־סייד נשאל במפורש אם לישראל יש זכות להתקיים. הוא סירב להשיב בחיוב או בשלילה, וטען כי מדובר ב"שאלה מכשילה". אז הוא גם האשים את ישראל בביצוע רצח עם ובאפרטהייד, וכינה את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו "פושע מלחמה".
אפילו לאחר הפיגוע בבית הכנסת Temple Israel במישיגן, שבו מחבל ניסה לפגוע במתפללים ובילדים - במקום לגנות את המעשה הנפשע, אל־סייד בחר להצדיק אותו במרומז, כשקישר את פעולת המחבל למותם של בני משפחתו במהלך המלחמה מול ישראל בלבנון.
בני משפחתו של אל־סייד עצמו נטועים עמוק בתוך כר הגידול האסלאמיסטי. אמו של אל־סייד, פאתן אל־קומי, עבדה כאחות בארגון הסיוע האסלאמי האמריקני (IARA), שנסגר בשנת 2004, לאחר שרשויות החוק האמריקניות קבעו כי סיפק סיוע לאל־קאעידה. היא נחקרה על ידי ה־FBI, אך לבסוף לא הואשמה. אמנם לא הוצגו ראיות מספיקות לכך שהעברות הכספים שבהן היתה מעורבת מימנו טרור, אך אין עוררין בשאלה למי נתונה הסימפתיה של גברת אל־קומי.
אחותו למחצה של אל־סייד, אמאן עבד אל־האדי, כתבה בעבר ברשתות החברתיות כי משפחתה היתה קשורה לתנועת האחים המוסלמים. אל־סייד הכחיש קשר אישי או משפחתי לתנועה, וטען כי מדובר בעדויות שמיעה.
בסקרים האחרונים שפורסמו ערב הבחירות, אל־סייד הוביל בהפרש של 11 נקודות - 53% לעומת 42% לרוג'רס, תומך ישראל וסוכן FBI בעברו. הפער ביניהם צומצם לבסוף בערך בחצי, אך אל־סייד בכל זאת ניצח. הוא כבר עשה היסטוריה בהופכו למוסלמי הראשון בסנאט של ארה"ב, והחשש הוא שזאת רק ההתחלה. תוצאות המרוץ עשויות ללא ספק להשפיע באופן משמעותי על מאזן הכוחות בסנאט, ועל עתיד היחסים בין וושינגטון לירושלים.
כשהשמאל הפנה עורף
במשך עשרות שנים, רובם המכריע של יהודי ארה"ב הזדהו עם המפלגה הדמוקרטית, תרמו לה והצביעו באופן גורף למועמדים מטעמה. אפילו ההתמודדות לנשיאות של דונלד טראמפ, אדם שתומך בישראל ללא סייג ושמתהדר בנכדים יהודים, לא שינתה את המשוואה. אך הצבת מועמד כמו ממדאני בבחירות לראשות העיר ניו יורק, ואז אל־סייד בבחירות הנוכחיות, בהחלט עשויה לנבא את הקרע בין היהודים האמריקנים לבין המפלגה הדמוקרטית.
האם אנו עדים כעת לשינוי במפת ההזדהות הפוליטית של המצביעים היהודים, במיוחד לנוכח התגברות הרטוריקה האנטי־ישראלית והעמקת המחלוקות סביב האנטישמיות בתוך המחנה הדמוקרטי? אונגר־סרגון משיבה על השאלה בחיוב, וטוענת שיהודי ארה"ב כבר נמצאים בעיצומו של תהליך של שינוי ותמורה פוליטית. בספרה היא מגדירה זאת אחד השינויים המשמעותיים בפוליטיקה האמריקנית.
היחסים ההיסטוריים בין יהודי ארה"ב לבין השמאל השתכללו תחילה לכדי ברית ארוכת שנים ביניהם, אך כיום הברית נתונה במשבר עמוק. אונגר־סרגון משוכנעת שהברית בין יהודי אמריקה לבין השמאל האמריקני, שבמשך דורות היתה מרכיב מרכזי בזהות הפוליטית היהודית, נשחקת, ואפילו מתפרקת.
לדבריה, השמאל בן־זמננו התרחק מערכים ליברליים אוניברסליים שאפשרו ליהודים להשתלב בו, ואימץ תפיסת עולם המתמקדת בזהויות קבוצתיות, ביחסי כוח ובחלוקה בין מדכאים למדוכאים. במסגרת זו, היא מסבירה, היהודים וישראל נתפסים יותר ויותר כחלק מן הצד החזק והפריבילגי, ולכן אינם זוכים עוד לאותה מידה של הזדהות וסולידריות מצד חוגים בשמאל.
במסע אחרי שורשי הברית ההיסטורית בין היהודים לשמאל, אונגר־סרגון חוזרת כ־300 שנה לאחור, אל ראשית הנוכחות היהודית באמריקה, ומבקשת לערער על התפיסה שלפיה ההיסטוריה היהודית בארה"ב היא בראש ובראשונה סיפור של מיעוט נרדף. לשיטתה, בניגוד ליהודי אירופה, יהודי אמריקה התקבלו כשותפים בפרויקט הלאומי האמריקני, לפחות ברמה העקרונית והחוקתית. היא מדגישה את עקרונות חופש הדת והשוויון שהונחו ביסוד הרפובליקה האמריקנית, ומציגה את היהודים לא רק כמהגרים שהשתלבו בחברה, אלא גם כמי שתרמו לעיצובה מלכתחילה.
לא שהיהודים לא חוו אנטישמיות, דעות קדומות והדרה חברתית בארצו של הדוד סם. לא מעט מתחים התעוררו סביב השתלבותם הכלכלית והחברתית של היהודים, ודרכם לא היתה סוגה בשושנים. חלק מן המתחים האלה דחפו את היהודים לפעילות פוליטית באגף השמאלי האמריקני.
הברית הפוליטית עם השמאל התגבשה בראש ובראשונה סביב תנועת העבודה בראשית המאה ה־20. יהודים רבים היו פועלים, מהגרים עניים ובעלי מלאכה, והמאבק לשיפור תנאי העבודה, לזכויות עובדים ולצמצום פערים חברתיים הפך לחלק מרכזי בזהותם הפוליטית. השריפה במפעל החולצות של "Triangle Shirtwaist" בניו יורק, שבה נספו עובדות רבות, ובהן מהגרות יהודיות, משמשת דוגמה מרכזית לקשר שבין החוויה היהודית לבין המאבק החברתי.
המשך הברית התבסס בתקופת הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט והניו דיל, וכן במאבק נגד הנאציזם ובתנועה לזכויות האזרח. יהודים רבים ראו במאבקים אלה ביטוי לערכים יהודיים של צדק, חמלה, סיוע לחלש ושוויון בפני החוק.
התמונה הפכה מורכבת יותר בעקבות מלחמת ששת הימים בשנת 1967. לטענת אונגר־סרגון, עד אותה תקופה ישראל נתפסה בחוגים רבים בשמאל האמריקני כמדינה קטנה הנאבקת על קיומה, וכסמל של מאבק לאומי מתקדם. אך לאחר ניצחונה הצבאי, השתנתה בהדרגה התפיסה כלפיה: ישראל החלה להיתפס יותר ויותר כמדינה בעלת כוח, המזוהה עם המערב העשיר ועם יחסי הכוחות הקיימים. שינוי זה, לשיטתה, הכין את הקרקע להתרחקות של חלקים מהשמאל מישראל, ומהציבור היהודי המזדהה עימה.
ככל שעלו למגרש תפיסות פוליטיות פרימיטיביות המחלקות את העולם בין קבוצות מדוכאות לקבוצות מדכאות, כך השמאל הפרוגרסיבי החל להראות ליהודים את הדרך החוצה. הרי היהודים נתפסים כקבוצה חזקה או בעלת זכויות יתר. ישראל, בשל עוצמתה הצבאית והכלכלית, ממוקמת אף היא בצד של בעלי הכוח. מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 והתגובות לה הפכו את המתח הזה לגלוי לחלוטין.
אונגר־סרגון לא מסתפקת בביקורת על השמאל. היא מבקשת גם להסביר מדוע יהודים אמריקנים רבים ממשיכים להזדהות עם המפלגה הדמוקרטית, אף שהם חשים שחלקים ממנה לא רוצים בהם. לדבריה, ההזדהות הפוליטית הפכה אצל רבים מהם לחלק בלתי נפרד מן הזהות היהודית עצמה. עבור יהודים ליברלים, מעבר למחנה השמרני עלול להיתפס לא רק כשינוי פוליטי, אלא גם כוויתור על מסורת משפחתית, קהילתית וערכית. ויתור כזה משול לקריעת איבר מהגוף, ומעטים מסוגלים לעשות אותו באבחה אחת.
המנצחים השקטים
אם כן, מהו המוצא? אונגר־סרגון קוראת ליהודים האמריקנים לבחון מחדש את מקומם בהיסטוריה ובחברה האמריקנית, ולא להגדיר את עצמם בראש ובראשונה כמיעוט נרדף. היא מדגישה את תרומתם לבניית ארה"ב, את זכותם להיות חלק בלתי נפרד מהסיפור הלאומי שלה, ואת ההכרח לאמץ זהות יהודית בטוחה יותר בעצמה, שלא נדרשת להתנצל על זיקתה לעם היהודי, לישראל או למסורת האמריקנית. אז יהיה קל יותר לבחון מחדש בריתות פוליטיות על בסיס ערכים משותפים, ולא מתוך נאמנות אוטומטית למחנה מסוים. עד שזה יקרה, יהודי ארה"ב ייאלצו לראות את עבדול אל־סייד ודומיו נשבעים אמונים בבית הנבחרים ובסנאט.
ככל שהתבהרו תוצאות בחירות אמצע הקדנציה, התברר שחלק מנבחרי הדמוקרטים גרועים אף ממנו. למשל, "הגל הכחול" הביא עימו לסנאט של מדינת ניו יורק את אביר קוואס, מובילת היוזמה המבקשת לשלול הטבות מס מארגונים בניו יורק המסייעים לישראל. קוואס התפרסמה אחרי טבח 7 באוקטובר, כשעטתה סרט ירוק בסגנון החמאסי.
נוסף עליה, שלושה בני טיפוחיו של זוהרן ממדאני נבחרו לקונגרס מטעם ניו יורק, ואליהם יצטרף אדם חמאווי מניו ג'רזי. בשנות ה־90 חמאווי תחזק קשר קרוב עם השייח' עומר עבד א־רחמן, שנידון למאסר עולם בארה"ב על חלקו בביצוע פיגועי טרור בניו יורק. בעקבות "הגל הכחול", מידת ההשפעה הפוליטית של הערבים האמריקנים תגדל באופן משמעותי.
כיצד השפיעו האינטרסים הפוליטיים המתחרים של שתי הקהילות, הערבית והיהודית, על מערכת הבחירות במישיגן, והאם מדינה זו עשויה להפוך לנקודת מפנה בדיון הכלל־אמריקני על יחסי ארה"ב וישראל?
"יש אירוניה בכך שישראל הפכה לנקודת מחלוקת כה מרכזית, משום שהאמריקנים המוסלמים שמרנים הרבה יותר מבחינה תרבותית, ואילו היהודים האמריקנים ליברלים הרבה יותר. לפני 7 באוקטובר נדמה היה שהאמריקנים המוסלמים נוטים יותר ויותר ימינה, ובבחירות לנשיאות בשנת 2024 טראמפ זכה בכ־35% מקולות המצביעים המוסלמים - שיעור גבוה יותר מזה שקיבל בקרב המצביעים היהודים.
"אבל עבור יהודי ארה"ב, הדברים הופכים כאן לשאלה קיומית. זה כבר לא קשור כל כך לישראל, אלא ליצירת מבחן נאמנות שנועד להדיר מהמפלגה הדמוקרטית את הזהות הרוחנית, התרבותית וההיסטורית שלהם. וברור שאם אתה תומך ישראל בגלוי - אינך יכול להיות חבר המפלגה הדמוקרטית היום. אני מאמינה שהדמוקרטים יפסיקו בעתיד להתמקד בשנאת ישראל, כפי שקרה כשהם נטשו כמה נושאים שהיו חשובים להם בעבר, אך הדבר ידרוש זמן וכמה מפלות פוליטיות משמעותיות".
מי יכול להיחשב המנצח הגדול של בחירות אמצע הקדנציה 2026?
"בכל פעם שמתקיימות במדינה דמוקרטית בחירות חופשיות והוגנות - הדמוקרטיה היא המנצחת, בלי קשר לזהות המנצח בבחירות. חשוב להתחיל בנקודה הזאת. ברור גם שהמערכת שלנו פועלת בדיוק כפי שהאבות המייסדים תכננו אותה: היא מעניקה למי שהפסידו בבחירות הזדמנות לנצח בבחירות הבאות. מנקודת מבט זו, כולנו ניצחנו כאמריקנים".
ובכל זאת, בפוליטיקה אי אפשר בלי מנצחים ומפסידים.
"מבחינה פוליטית, המנצחים הגדולים ביותר היו הדמוקרטים המתונים. הם השיגו תוצאות טובות בהרבה מהצפוי, והציגו ביצועים טובים משמעותית מאלה של השמאל הרדיקלי. לפי הראיונות שהעניק ג'יימס טלריקו הבוקר, ברור שהוא רואה במנדט שקיבל הזדמנות לשתף פעולה עם הנשיא. זהו שינוי מרענן".
האם התוצאות האלה משקפות נוף פוליטי חדש, שיעצב את תוצאות הבחירות לנשיאות בעוד שנתיים?
"ראינו הפעם קבוצות רבות מאלה שעברו לתמוך בטראמפ בבחירות 2024 שבות כעת לתמוך בדמוקרטים - היספנים, גברים צעירים, ואפילו מצביעים לבנים ממעמד הפועלים. כל אלה הם מצביעים מתנדנדים הפועלים משיקולים מעשיים, ולכן איני בטוחה שהרבה השתנה. גוש המצביעים הגדול ביותר בארה"ב אינו רפובליקני או דמוקרטי, אלא עצמאי, ולדעתי גם תוצאות הבחירות הנוכחיות ממחישות זאת".
