תירא-אל כהן, סופרת ויזמת ציונית, מחברת הספר "חיים על הקצה" (סלע מאיר). מייסדת ונשיאת "קדמה", התיישבות צעירים בגבולות המדינה. דוקטורנטית להיסטוריה באונ' בן־גוריון
תירא-אל כהן, כמייסדת וכנשיאה של "קדמה" - התיישבות צעירים בגבולות המדינה, מעניין להבין ברמה האישית: מהו המנגנון הבסיסי שמאפשר לך ולעוד רבים וטובים להישאר ביישובים שלכם כקו הגנה קדמי, גם בצל הסיכון?
"זה מורכב רגשית. אני דור ראשון בארץ - ההורים שלי עלו מצרפת כחיילים בודדים ועזבו את פריז בשנות ה־80, כשעוד היתה נוחה ומפנקת, אל ישראל המורכבת. זה היה מעבר בניגוד לדעת משפחותיהם.
"במבט אחורנית, המשפחה שלי עברה 20 מדינות בתוך 200 שנה. זוהי תמונתו של היהודי הנודד: מאיטליה, לסוריה, לתוניסיה, לאלג'יריה. אלו נדודים שנגרמו בשל איומים ומתיחויות פוליטיות, שהקהילות היהודיות במקומות השונים נאלצו לספוג. עבורי, התשובה הכי עמוקה ליהודי הנודד היא היהודי המתיישב. היהודי שמכה שורש, שבוחר במקום ואומר 'אני בהר, בגבעה, בעמק הזה - ואי אפשר להזיז אותי'. אני הדור הראשון שנולד בארץ, וגדלתי במסורת של לעשות 'למען'".
כשאת צופה פני עתיד - דורותייך הבאים יעברו גם הם מדינות רבות?
"אני מקווה שלא. הוריי הם הבכורים, ואחריהם הגיעו אחיהם, ולאחר מכן הגיעו גם סבא וסבתא לאחר הפנסיה. בשנים הראשונות הרגשתי זרות בארץ, אבל היום אני מרגישה מאוד ישראלית. זכינו ליצור פה דורות שבעזרת השם תמשיך להיות להם מדינה".
את פותחת את ספרך החדש, "חיים על הקצה - הקהילות שמחזיקות את גבולות הארץ ושיקבעו את עתיד המדינה" (הוצאת סלע מאיר), בהבנה שגבולות המדינה אינם נקבעים רק על ידי הצבא, אלא באמצעות "קו התלם האזרחי". כשאת מסתכלת היום על מכלול הקהילות שתיעדת - ממשגב עם בצפון, דרך ניר עוז והערבה ועד הבקעה וחברון - איך את מאפיינת את השינוי שעברה המדינה בשנים האחרונות בכל הקשור ליישובי קו העימות?
"לאורך השנים, כ־300 יישובים הוגדרו כיישובי עדיפות לאומית, המתמודדים עם איום ביטחוני קבוע וחיים בצל הגבול. מדובר ביישובים המרוחקים לרוב משירותים עירוניים וציבוריים, אבל נראה שלאורך השנים מדובר בנושא אזוטרי, שאינו בראש סדר העדיפויות.
"השחיקה הקהילתית שנובעת מהסיטואציה הביטחונית, מהמרחקים, מהמחסור בשירותים - גבוהה. ואם יש משפחות שבחרו באתגר החיים הזה - המינימום שעל המדינה לעשות הוא לספק להן את החיים הכי טובים שיכולים להיות. כל המורכבות הזו תמיד היתה על הפרק, אבל לאחר 7 באוקטובר החלה סביבה התעניינות מחודשת. הרי בעבר קיבוצים כמו ניר עוז ומשגב עם היו כמעט אנונימיים".
המדינה עושה מספיק?
"חוק התקומה, למשל, מביא תקציבים ממשלתיים גדולים לאזור. זה חשוב, אבל לא מספיק. המחקרים, ובראשם עבודתו של פרופ' דניאל אלדריך, על קהילות שנפגעו בצונאמי ביפן, מראים שתקציבים נדיבים ותשתיות אינם פותרים טראומה ומשבר. הון חברתי ועוצמת הקשרים - הם שעושים את ההבדל בין קהילה מתפוררת לקהילה שצלחה משבר.
"כך, למשל, באחת הקהילות ביפן השקיע הממשל תקציב עתק בבניית גשר גדול שלא היה קיים טרם האסון, אך במקום לסייע - מהלך זה רק העצים את תחושת הזרות של התושבים, שלא זיהו עוד את הנוף שהיה ביתם. בסופו של דבר, בקהילות שבהן רמות האמון והקשרים היו גבוהות, שיעורי התמותה היו נמוכים משום שאנשים פעלו באופן פרקטי: דפקו על דלתות, חיפשו שכנים קשישים, שכנעו אחרים להתפנות וסיפקו מידע בזמן אמת. הלקח הוא שחשוב גם לבנות את המנגנון הקהילתי כבעל אוטונומיה וקבלת החלטות".
בעניין זה את מביאה בספר מחקרים המראים שחיים תחת הפגזות הידקו את הקשר למקום כמנגנון הגנה נפשי; אך מנגד, מדיניות הפינוי הנרחבת במלחמה הנוכחית הותירה צלקות קשות אצל רבים מהצעירים. האם מדיניות הפינוי, שנועדה להציל חיים, יצרה בטווח הארוך נזק אנוש לחוסן הקהילתי?
"מצד אחד, מחקרים פסיכולוגיים מלמדים שככל שהאיום מבחוץ גובר, כך מתחזקת השייכות הקהילתית והביתית. בנגב המערבי התקבעה לאורך שנים תפיסה של פינוי מתוכנן מראש בעת מתיחות ביטחונית, במטרה לחסוך את הסכנה הפיזית והמחיר הנפשי הכבד, תוך הפרדה ברורה בין החיים האזרחיים לאחריות הצבאית. מנגד, אלה שבחרו להישאר ביישובים ובקיבוצים שלהם, סיפרו על גאוות יחידה שנוצרת בין בני הנוער בתקופות האלה; שהתקופה במקלט היתה תקופה שמחה ומלכדת, בניגוד לפינוי שלעיתים מפרק את האחווה והלכידות".
ומה באשר לשיקום האמון הבסיסי בין האזרחים למדינה? מאחר שקו המחרשה ספג מכה אדירה, כיצד יכולות הקהילות של הגבול לחזור להאמין שהן חוד החנית?
"קשה לבנות אמון, וקל להרוס אותו. ביישוב בת־עין שבו אני מתגוררת, אירע ב־2009 פיגוע חדירה קשה ובו נרצח נער בן 13. פיגוע כזה שובר את התפיסה שלפיה ניתן לנהל חיים תקינים. כדי להחזיר אמון ולייצר מהלכים מעוררי אמון - נדרשים שקיפות, שיח מצד משרדי ממשלה והיכולת לבחור מי יוביל את הקהילה ואילו מהלכים יונעו בה.
"באשר לאמונת הקהילות כי הן חוד החנית: כדי שתיווצר תחושה כזאת, המדינה חייבת לדאוג לביטחון ביישובים האלה. כיתות כוננות בלבד, כמענה להגנה בזמן אמת, הן בעיניי פתרון לא אחראי. יישובים מאוימים זקוקים לכוח ביטחוני קבוע, לאנשים שעובדים בזה, שמחוברים לצבא, עם ציוד ואימונים מסודרים, ולא למתנדבים שבמקביל עוסקים בעוד דברים רבים. כשהמדינה תיכנס למקומות האלה בצורה רצינית, אפשר יהיה להחיות מחדש את תחושת חוד החנית".
אישור מהממשלה?
את טוענת שנדרש עוד סיוע של צה"ל, שיש לייצר אזורי חיץ עם כוח צבאי. מצד שני, הרמטכ"ל מתריע - אין מספיק חיילים.
"זו בעיה אמיתית. המינימום הוא לצאת מנקודת הנחה שמצב חירום אינו שאלה של 'אם', אלא של 'מתי'. אני חושבת שהמערכת עוצמת עיניים, ולא מתמודדת בחלק מהרבדים עם האיום הביטחוני. צריך לאבזר ולאמן כנדרש כיתות כוננות, ולבנות עוד ועוד כיתות הגמ"ר בתוך היישובים שיהיו מחוברות ישירות לצבא. בעיניי זו הדרך היחידה להתכונן ליום פקודה".
הצורך בציוד, באימונים ובכיתות כוננות מחבר אותנו לשאלת המשאבים. את מתייחסת למתח שבין תחשיבים כלכליים לבין חזון הפרחת השממה, והביקורת הכלכלית מתמקדת בכך שליישובים דלי־אוכלוסייה במדבר הקיצוני אין תוחלת כלכלית. היכן עובר הגבול בין התמסרות אידיאולוגית לבין התעקשות שאין לה היתכנות בשטח?
"אני מכנה זאת 'חוק המספרים הקטנים', שבא לידי ביטוי לאורך הגבול המזרחי ובערבה. שם יש יישובים שמונים לעיתים כ־30 משפחות בלבד. מנקודת מבט מאקרו־תקציבית, למשל במשרד החינוך, ההסתכלות היא קרה וטבעית - בודקים כמה ילדים מקבלים שירות ביחס לעלות. אבל כאן נוצרת ההתנגשות: ההחזקה של הערבה והגבול המזרחי אינה אינטרס מקומי של כמה עשרות משפחות, אלא אינטרס לאומי ואסטרטגי.
"ההיסטוריה מלמדת שהקושי תמיד היה קיים: כבר ב־1966 ראש הממשלה לוי אשכול תיאר מעל במת הכנסת את הקושי העצום בערבה, כשהסביר שאלוהים לא בירך את האזור בכל, ושקשה פי כמה וכמה להקים שם יישובים חקלאיים ועירוניים. עם זאת, בתקופת כהונתו נוסדו בערבה שני יישובים חדשים - גרופית וחצבה.
"כבר ב־1966 לוי אשכול תיאר את הקושי העצום בערבה, כשהסביר שקשה להקים שם יישובים. החזקת הערבה מעולם לא היתה עניין של כדאיות כלכלית קרה, אלא אינטרס לאומי ואסטרטגי קריטי למדינת ישראל מול הגבול המזרחי"
"הדוגמה ההיסטורית הזו מוכיחה שהחזקת הערבה מעולם לא היתה עניין של כדאיות כלכלית קרה, אלא אינטרס לאומי ואסטרטגי קריטי למדינת ישראל מול הגבול המזרחי. לכן, לצד ההיגיון הכלכלי של משרדי הממשלה, חייבת להיות הכרה בכך שהשקעה בקהילות האלה היא תנאי קיומי ואינטרס לאומי שדורש גיבוי מלא".
האם המדינה מסוגלת כיום לייצר יש מאין באמצעות החלטות פוליטיות ותקציבים, או שעל התיישבות אמיתית להישען תמיד על אנרגיה אזרחית־חלוצית? יגאל אלון אמר בזמנו שהמתנה לאישורים ממשלתיים סותרת את רוח הציונות: "אתם רוצים אישור מהממשלה? השתגעתם? כך לא עובדת הציונות".
"בסוף, האנשים בשטח משפיעים גם במאקרו הלאומי, והיכולת לתת להם קול וכוח מייצרת הבדל. בקעת הירדן, למשל, הוקמה מלמעלה: בראשית 1968, כחצי שנה לאחר מלחמת ששת הימים, העלה יגאל אלון הצעת החלטה בדבר הקמת היאחזויות בבקעת הירדן, המורה 'ליצור, לאלתר, נוכחות ישראלית נוספת על הנוכחות הצבאית בבקעה... על ידי הקמת שורת היאחזויות התיישבותיות־ביטחוניות לאורך הבקעה'. כך, מתוך קונצנזוס במפלגת השלטון ולאחר בחינה מדוקדקת של נקודות ההתיישבות הראשונות, החלה ההתיישבות בבקעת הירדן.
"אך במהרה התברר כי התכנון הממשלתי לא הביא בחשבון את המציאות הפוליטית והכלכלית המשתנה בישראל. יש הבדל גדול בין חיילים שניצבים שם בתקופת השירות, לבין קהילות שהופכות ליישובים אמיתיים. בחלק מהמקומות התכנון מלמעלה לא התחבר באותה עוצמה לכוחות מלמטה, ונוצר פער של יישובים פחות חזקים, של אי־עמידה ביעדים. האנרגיה החלוצית שלפני המחנה עדיין חיונית, אבל היא לא תחליף לסיוע מהמדינה".
אבל נראה שלאורך השנים ממשלות ישראל נמנעו מהכרעה ריבונית ברורה וניהלו את ההתיישבות בעמימות אסטרטגית. עד כמה העמימות הזו, בין שביחס לעתיד השטחים ובין שבניהול הסכסוך, הפכה למחיר כבד שמשלמות הקהילות וההתיישבות עצמה?
"כשר ביטחון האמין משה דיין ששותפות כלכלית בין היהודים לפלסטינים היא הדרך ליצור שלום, והוא דחף לכך שפלסטינים יעבדו בתוך מדינת ישראל. יגאל אלון, שכיהן באותן שנים כסגן ראש הממשלה לענייני התיישבות, עסק בהקמת היאחזויות בבקעת הירדן, ביו"ש, בהר חברון, בגולן, בסיני ובעזה. אלון דיבר בשפת הכרעה, כדי שהכיוון של ישראל יהיה מובן עבור עצמנו, עבור האוכלוסייה הערבית, עבור אומות העולם. משה דיין, לעומתו, סבר כי טוב יותר לנקוט עמימות, לצד שימור ההישגים הצבאיים ואי־הכרעה מול האוכלוסייה הערבית.
"אלון דיבר בשפת הכרעה, ודיין נקט עמימות שמחירה גבוה: בפינוי ימית העמימות יצרה פער בין הצהרות מעורפלות של הממשלה לבין כוונותיה האסטרטגיות, מה שהביא למשבר אמון מול המתיישבים ופגע בהתיישבות החדשה"
"במובן הזה אני עם אלון, וסבורה כי הכרעה נכונה יותר מעמימות. מחיר העמימות הוא גבוה, הן ברמה הבינלאומית והן ברמת הקהילות. בפינוי ימית, לדוגמה, העמימות הזו יצרה פער בין הצהרותיה המעורפלות של הממשלה לבין כוונותיה האסטרטגיות, מה שהביא למשבר אמון מול המתיישבים וגם פגע בהתיישבות החדשה. אנשים הבינו שעלולים למסור גם את היישוב שלהם, אז למה בכלל להתיישב מלכתחילה?"
היאחזות כדרך חיים
את מרגישה שחייך נתונים לאיומי הריסה או לאי־ודאות מתמדת?
"אי־ודאות בהחלט. קולות המלחמה, האיומים הביטחוניים, דילמת ההתפנות - כל אלה הם קולות האופייניים מאוד למדינת היהודים".
לסיום, את טוענת כי הבית שבקו העימות הוא המבצר האחרון של הריבונות הישראלית. אם הילדים לא יהיו שם, גם המדינה לא תהיה שם. האם בדרישה להמשיך להושיב משפחות וילדים בקו האש המדמם אין משום מעמסה מוסרית וקיומית על כתפי האזרחים?
"זו משימה שצריך לבחור בה, ולבחור בה בכל יום, וזאת לצד סיפוק ביטחון אמיתי מצד המדינה. הגבול אינו רק קו ביטחוני, אלא מקום שחיים בו אנשים ציונים שיש להגן עליהם. 'לעולם לא עוד' צריכה להפוך לתוכנית עבודה, ולא להישאר בגדר סיסמה. חשוב גם לזכור שהדיון על עתיד ההתיישבות טעון כל כך משום שהוא קיומי כל כך, ולכן סביר שלא יסתיים לעולם. דמותו של העם היהודי עוצבה ועדיין מעוצבת ברחבי הארץ הזו מדי יום ביומו; ואיכותו הרוחנית, הדתית והמדינית תלויה בהמשך היאחזותנו בארץ הזו.
"החיים בקהילות הגבול אינם רק סיפור של הקרבה, אלא גם סיפור של הזדמנות: לדיור בר השגה, לקהילה, להתפתחות כלכלית. אנחנו לא צריכים לשכנע אנשים להקריב את איכות חייהם, אלא להפוך את האזורים האלה למקומות שאנשים רוצים לחיות בהם"
"ומעבר לכל אלה, בל נשכח: החיים בקהילות הגבול אינם רק סיפור של הקרבה, קושי ושליחות, אלא גם סיפור של הזדמנות גדולה: לדיור בר השגה, לחיים קרובים לטבע, לקהילה משמעותית, למרחב ולהתפתחות כלכלית. אנחנו לא צריכים לשכנע אנשים להקריב את איכות חייהם למען הגבולות, אלא להפוך את האזורים האלה למקומות שאנשים רוצים לבחור לחיות בהם, לגדל בהם ילדים ולבנות בהם עתיד".
