בין אברהם אבינו לאביחי מנדלבליט: הקרב על המערב מתחיל פה

1

ועכשיו, אחרי ששמענו מקצת עדותו המרעישה של היועמ"ש לשעבר, ד"ר אביחי מנדלבליט, האם לא ראוי שתרעש הארץ? הוא הודה שכתב האישום בתיק השוחד הכבד (4000) הוגש, מבלי שבדק אפילו ראיה אחת האם אכן זה "סיקור חיובי". "אני חי מפי התביעה שהם מציגים דברים, ומסתמך על מה שאומרים לי... לפי זה קיבלתי החלטות על כתב האישום". עוד הודה שלא אישר את שרשרת הפעולות הלא חוקיות שנעשו במטרה "לצוד" את נתניהו. אחד התרגילים המכוערים – נגד ניר חפץ – נעשה לאחר שהתובעת יהודית תירוש ישבה בדיון על בדיקת התרגיל, והסתירה כנראה את העובדה שאישרה את התרגיל. הוסיפו לזה את העדויות הקודמות, וקבלו כתב אישום נגד המאשימים שגררו אותנו לעשור של שנאה, קיטוב והאשמות שווא, ומערכות בחירות חוזרות.

2

רבי יוחנן שחי במאה השלישית בטבריה אמר בתלמוד: "בוא וראה כמה גדול כוחו של חמס, שהרי אנשי דור המבול עברו על הכול ולא נחתם עליהם גזר דינם, עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר: 'כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ'". חמס לפי זה אינו רק גזל ממון אלא עוון בהיררכיה הגבוהה ביותר: עבודה זרה. פרשן המדרש משה מירקין הסביר, שעל הקב"ה אמר ישעיהו "מלוא כל הארץ כבודו", ואילו עבודת האלילים חומסת את כבודו של האל ממלוא כל הארץ.

ואני נזכר בקביעתו של אהרן ברק "מלוא כל הארץ משפט", לאמור, אין דבר בעולם שאינו נבחן באמות מידה משפטיות – זה הבסיס לאקטיביזם המשפטי הקיצוני, שהפך את ביהמ"ש העליון למנהל-על של המדינה. באופן סמלי החליף ברק את כבוד האלוהים בכבוד בשר ודם. בסוף הפרשה הקודמת מסופר על הידרדרות האנושות: "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה, וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ". רבי דוד קמחי כתב בסוף המאה ה-12, שבני האלוהים הם "בני השופטים הגדולים ומנהיגי המדינות...". הם לקחו את בנות האדם "החלושים, שלא היה להם כוח לעמוד כנגדם... ואין מציל מידם". במילים אחרות: אנשי השררה והמשפט ניצלו את כוחם מול הציבור הפשוט מבלי שהיתה עליהם ביקורת או אפשרות להעמידם לדין.

3

משפט נתניהו הראה כיצד הפרקליטות כשלה בדרישת הצדק – במקום לרדוף את הצדק בדרכים צודקות ("צדק [ב]צדק תרדוף"), הם רדפו את בנימין נתניהו ובאמצעותו את בוחריו. עבירות על החוק הוכשרו בלא שהיתה בידם ראיה, ובמקרים מסוימים אף ללא קבלת אישור היועמ"ש; משלא מצאו – המציאו. השבוע שוב נחשפה ערוותם. על דברי הנביא צפניה (סוף המאה ה-7 לפנה"ס): "שֹׁפְטֶיהָ... נְבִיאֶיהָ... כֹּהֲנֶיהָ... חָמְסוּ תּוֹרָה", אמר רבי אברהם בן עזרא במאה ה-12: "חמסו תורת המשפט, ולא דנו כדת".

במקרים כאלה דרוש מבול, מים מטהרים שיחזירו את העולם למצבו ההתחלתי, טרם שהושחת; כמו מקווה הדומה לרחם, שבתוכו חזרה האנושות למצבה העוברי, כדי להיוולד מחדש. לאחר הקטסטרופה,  הובטח לנח: "וַהֲקִמֹתִי (אקיים) אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם... וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ". עדיין, מצווה עלינו להסיר את החרפה המוסרית הזאת כדי לזכות בברכות שקיבלנו לאחר המבול.

4

חכמינו כינו מקרה שבו השופטים רואים שאחד מן הצדדים לא דובר אמת – והם חושדים למעשה רמאות מצד התובע או העדים (או הנתבע) – "דין מרומֶה". במקרה כזה מצווה הדיין שלא לשים מבטחו בראיות, אלא לעשות כל שיש לאל ידו להביא לחשיפת האמת. התלמוד קובע: " מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה, שלא יאמר: הואיל ועדים מעידים אחתכנו (אפסוק), ויהא קולר (האשמה) תלוי בצוואר העדים? תלמוד לומר 'מדבר שקר תרחק'". המהר"ם מרוטנבורג (מאה 13) כתב שבמקרה שבו השופטים מבחינים ברמאות מצד התובעים, עליהם להסתלק מהדין ולא להיות כלי שרת ביד התובע. היום קוראים לשופטים לבטל את המשפט בטענת "הגנה מן הצדק", שכן עצם ניהול ההליך עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. אגב, הסיבה הראשונה להגנה מן הצדק היא אכיפה בררנית.

חכמינו הדגישו לא פעם בתלמוד שהדיין מצווה לדון "דין אמת לאמיתו". מדוע לא להסתפק ב"דין אמת"? הגאון מווילנה (מאה 18) הסביר שכפל הלשון מתייחס להתמודדות הדיין עם "דין מרומֶה". לא די בידיעות משפטיות כדי להבחין בין גרסה שקרית לאמיתית, ובין עד מהימן למפוקפק (ונוסיף: בין תביעה הנובעת מדרישת אמת לרדיפה משפטית רשלנית); נדרשת גם חכמת חיים: "הדיינים צריכין להיות בקיאין גם בטבעו של עולם כדי שלא יהיה דין מרומה.. (אחרת) לא יצא אמת לאמיתו, כלומר אע"פ שיפסוק אמת - לא יהיה לאמיתו... ולכן צריך הדיין להיות בקי בשניהם... היינו חכם בענייני תורה ופיקח בענייני עולם" (ראו מאמרו המצוין של פרקליט מחוז דרום היוצא ציון אילוז, "דין מרומה, התיישנות ושיהוי" שפורסם ב-2004).

5

אחרי המבול קיבלה האנושות שבע מצוות בני נוח. כך התלמוד: "שנו רבותינו: שבע מצוות נצטוו בני נוח: דינים, וברכת השם (איסור לקלל את האל), עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי (איסור לאכול בשר ללא המתת החיה קודם)". המצווה הראשונה – דינים – היא חיוב כל בני האדם להקים מערכת משפט לעשיית צדק ולביעור הרע. 

הרב אורי שרקי הקים את ארגון "ברית עולם" שרואה שליחות אוניברסלית להדריך את אומות העולם כיצד לקשר את חייהם עם האל, לא כיהודים אלא כדורשי אמת הבאה מתורת ישראל, במיוחד בשבע מצוות בני נוח. השליחות האוניברסלית של עמנו לתיקון העולם היא לקח הנלמד גם מההבדל שבין נוח לאברהם. נוח לא נלחם להצלת דורו, לעומת אברהם המתווכח בעוז על הצלת סדום. 

הזוהר מדגיש את ההבדל (בתרגום מארמית): "אמר ר' יהודה: מי ראה אב רחמן כאברהם. בוא וראה: בנוח כתוב: קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי... עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר', ושתק ולא אמר דבר ולא ביקש רחמים. אבל אברהם, בשעה שאמר לו הקב"ה: 'זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה... אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה', מייד כתוב: 'וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?!'"

6

אנחנו, יהודי הדור הזה, צופים כיצד הציוויליזציה המערבית מאוימת ונחרבת לאיטה ע"י ציוויליזציה אחרת המנצלת את הכנסת האורחים של מדינות המערב, ובמקום להשתלב בתוכן היא חותרת לערעורה ולשליטה בה. רבים בתוכנו בוחרים בדרכו של נח ומתעלמים מהאסון המתרגש עלינו – חלק שמחים לאיד בעוון רדיפת היהודים במשך הדורות (וגם כיום לנוכח צביעותן של מדינות מסוימות כלפי ישראל) – אבל מאברהם למדנו שאפילו על סדום ראוי להילחם, בוודאי שאסור לאפשר לנשק גרעיני ליפול לידי קיצוני האסלאם ביחד עם הסכנה לעצירת הקדמה האנושית והמדעית. וחכמינו במדרש: "ולמה אברהם דומה? לאוהבו של מלך שראה את המלך במבואות האפלים, הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון; הציץ המלך וראה אותו. אמר לו: עד שאתה מאיר לי דרך החלון – בוא והאר לפני".